פרשת שופטים: כמה נוראה היא המחלוקת!

היה מי שאמר, שחודש אלול נסמך לחודש אב עבור הבעלים ששכחו להביא מתנה לנשותיהם בט“ו באב - שיבקשו סליחה ויצפו לרחמים מהגברת...

השנינות משעשעת, אבל הרעיון יפה.

חז”ל (שמו“ר ל"ג, א') הרי דימו את התורה לאישה עבורנו - וגם אנחנו התעלמנו ממנה במהלך השנה, בפרט בחודש אב, בו חלה תקופת "בין הזמנים"... כמה טוב שנתפייס עימה כעת על התעלמותנו מנוכחותה בחיינו, ונבקש את סליחת אבינו שבשמים על יתר מעללינו.

הסכיתו לסיפור שילמדנו לעשות זאת כראוי.

* * *

בשנת תרפ”ו (1916) ירד יהודי אציל הליכות מכבש האוניה בנמל ניו-יורק, וכבודתו עמו: ספרים, ספרים וספרים. היה זה הגאון רבי משה יחיאל הלוי אפשטיין זצ”ל, בעל “אש דת“ מאוז’רוב; נצר לשושלת רבני אוז’רוב שבפולניה.

מתמיד גדול היה הרב, וגם כאשר עזב את מולדתו והגיע אל האומה הריקה, אמריקה, לא השתנה מאומה בסדר יומו. במשך כל היממה לא כבה האור בביתו, ורק מפעם לפעם נראתה דמותו עוברת ליד החלון הלוך ושוב כשספרו בידו, ויהי הדבר לפלא בעיני שכניו.

* * *

התקופה הראשונה באמריקה הייתה קשה מנשוא. בבית הרב שררה דחקות נוראה, ולא אחת רעבו יושביו ללחם. מיותר לציין שאמצעי הסקה לא היו בידם, ובניגוד לרב שהתחמם באור תלמודו, אשתו ושלוש בנותיו הצעירות סבלו קשות מהקור העז.

באותה שנה בערב פסח, הגיעה אלמנה להתברך מפיו. עיני הרב אורו כאשר הגישה פתקה ועמה "דמי פדיון נפש" בסך שני דולרים, ומכך ניתן להסיק כמה דחוק היה מצבו. אולם מתוך סיפור צרותיה הבין הרב ששני דולרים אלו הינם כל חסכונותיה, ואחר שברכה מקירות לבו - החזירם לה כמתנת חג.

לימים זרח אורו של הרבי הקדוש מאוז‘רוב, ואנשים רבים צבאו על ביתו לדרוש בעצתו ולהתברך מפי קודשו.

וכאן בעצם מתחיל סיפורנו.

יהודי נכבד נכנס לביתו וביקש להיוועץ בדעתו.

הוא סיפר שהנו מוותיקי התושבים בשכונה פלונית, וממקימי בית הכנסת המפואר. ברוך ה’ בית הכנסת כלול בהידורו, התגבשה קהילה נאה, יש רב חשוב ושיעורי תורה. הוא משמש בתפקיד ה"פרזינדט", יושב הראש.

"לאחרונה", סיפר האיש, "הצטרפו לבית הכנסת מתפללים חדשים, ומבקשים הם לשנות סדרים". הם העמידו מועמד מתחרה, החלו להשמיע טענות וקובלנות כדי להטיל דופי ביושרו, והכי כואב - הם מזלזלים במסירותו.

”הם מבקשים לגמול לי רעה תחת טובה”, קרא האיש כמעט בבכי, “רבי, זוהי עגמת נפש שלא תתואר”.

הרבי נאנח עמו, השתתף בצערו, ואז שאלו את השאלה שלבטח גם אתם שאלתם את עצמכם: “היודע אתה מדוע אני נמצא כאן, באמריקה?”.

האיש נענע בראשו לשלילה.

"ובכן", נענה הרב, "כמעט איש איננו יודע, אך לך אספר. הט אוזנך, וחשוב על הדברים".

* * *

עוד בהיותו בן עשרים וארבע בלבד, כבר הוצעה לרב משרת הרבנות בעיירה ראדום; גם הוצע לו להיות רבה של פינטשוב, אב בית הדין בלודז’, ואף רבה של אפטא - עיר המחוז, אולם את ההצעות כולן דחה הרב. רבנותה של עיר אבותיו, אוז’רוב, הייתה יקרה בעיניו מכל תפקיד אחר.

ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה. הרוסים הגלו את כל יושבי העיירה, ואוז’רוב הוחרבה.

כאשר נסוגו הרוסים מן העיירה, שב אליה הרב בראש התושבים ומצאה עיי חורבות, ללא בית כנסת וללא מקווה טהרה.

התושבים ביכו את החורבן, אולם הרב החל מיד בשיקום. ללא לאות דחק הוא באנשים לבנות את ביתם, אלא שאז פשטה מכת דבר בעיירה וגבתה את חיי אשת הרב ושלוש בנותיהם...

גם הוריו נפטרו באותה שנה.

אולם הרב לא הרפה. בעמל רב ואין אונים שבה אוז’רוב ונבנתה. בית המדרש הוקם, המקווה נבנה, הישיבה שבה ונוסדה, ובנוסף לרבנות, עדת החסדים הכתירה אותו גם באדמורו"ת.

"באותם ימים", סיפר הרב, "התגורר באוז’רוב קרוב משפחה קשיש. סביבו נקבצו כמה נרגנים שטענו שהרבנות והאדמורו”ת ראויים לו, בעוד אני הוכתרתי לרב בידי אבי ובימיו, והוכרתי רשמית על ידי השלטונות והחסידים. את נפשי מסרתי על שיקום העיר, ואף את קהל עדתי אהבתים כבני, אולם מיד כאשר הרחתי בריחה של המחלוקת, עזבתי הכל ונסתי על נפשי הרחק ככל האפשר, לבל ישיגוני ולא ישכנעוני".

"והיום אוז‘רוב שוב חרבה", נאנח הרב.

הרב עצם את עיניו, ניכר שרוחו סערה עליו, ואז המשיך: "הנאצים ימ"ש פלשו לעיירה, אך לפני שהתנכלו ליהודיה, הם העמידום כצופים משני עברי הרחוב, הוציאו את הרב הישיש מביתו... אותו קרוב, שנפתה בעצת הנרגנים... העמיסו על שכמו את ארון הקודש שעקרו עם ספרי התורה, והריצוהו בלעג ובשחוק, עד שכרע ונפל, ונקבר תחת ארון הקודש... ה’ ינקום דמו".

"זה הסיפור", סיים הרב, "אם בכל אופן תרצה שנפעל, תשוב אלי מחר ונדון בעניין".

למחרת הגיש הפרזנטור את התפטרותו.

* * *

כמה נוראה היא המחלוקת, וכמה יש להתרחק ממנה. אך לא רק ממחלוקות בין בשר ודם עלינו לנוס כמו מאש.

אנו חיים במחלוקת תמידית בין הגוף לנשמה, בין החומר לרוח. הבה נשכיל לנוס מן המחלוקת, לבחור בטוב, לחיות בשלום עם תורתנו הקדושה ואבינו שבשמים. 

נראה לנוס מן המחלוקת, ולבחור בטוב ולחיות בשלום עם בוראנו ותורתנו.