סיון רהב מאיר: הסיפור האמיתי של העלייה מברית המועצות, לידי בבית הקפה

ישבתי השבוע לפגישה במסעדה בירושלים, אבל הסתכלתי כל הזמן על השולחן שלידי. משהו שם נראה לי מעניין. אישה מבוגרת שנראתה חילונית ישבה וסביבה שלוש צעירות חרדיות, והן כל הזמן עברו מרוסית לעברית ובחזרה, צחקו יחד ונראו נרגשות. אז ניגשתי.

אחת הצעירות, חני אייזנשטיין, התנדבה להסביר לי: "שלושתנו אחיות. זאת מאשה, סבתא שלנו. היא חוגגת 90, ואנחנו מי שאנחנו רק בזכותה. אנחנו מנסות לומר תודה קטנה על כל הטוב והחסד שהיא הרעיפה עלינו".

ההורים שלהן נולדו במוסקבה, בשיא הקומוניזם. "הם גדלו כמובן בלי שמץ ידיעה על יהדות, מלבד עצם הידיעה שהם יהודים, אבל שניהם יסודיים מאוד, וחיפשו מאוד משמעות. הם הגיעו למחתרת של פעילי יהדות, הוזמנו לליל סדר משותף וסודי, בניגוד לחוק, ושם הם הכירו. אחרי שהתחתנו, ואחרי שאימא התחילה ללמוד היסטוריה יהודית ושמעה על השואה, היא החליטה שהיא חייבת להשלים את הפער הדמוגרפי שנוצר, ולתרום את חלקה. כל זה בזמן שברוסיה, ילד אחד היה די והותר. כשהייתה בהיריון השני, ההיריון שלי", מחייכת חני, "היא כבר נקראה רשמית משוגעת. רופאים וסתם אנשים טובים לחצו עליה לעשות הפלה, אבל היא סירבה. בילד השלישי קיבלה תעודה ממשלתית רשמית של 'מרובת ילדים', מעין מקבילה לתו נכה בארץ".

הסיפורים ההיסטוריים המרתקים, וגם הטראגיים, שפעו מהן: קרובים שישבו בגולגאים, דודים שנרצחו על ידי סטאלין, סבא רבא שנעלם על ידי הק.ג.ב ("עד היום אנחנו מחפשים עליו חומר, לשווא"). המעקבים ומכשירי הציתות היו נוף הילדות. "אני חושבת שהכי קשה היה לחנך בתוך הבית ליהדות, ובחוץ – במוסדות הלימוד ובעבודה – להיות קומוניסטים נלהבים. זו מציאות בלתי נסבלת. אבא ואימא נאלצו מגיל צעיר לשקר, להסתיר ולאלתר, כדי להגן על עצמם".

ההורים המשיכו בפעילות יהודית מחתרתית, וכמובן הגישו בקשה לעלות לארץ וסורבו. הסירובניקים החדשים נאבקו בגזירה הזו. "הרשויות הבינו שההשפעה של הורי על ברית המועצות היא שלילית – גם הילודה הבלתי פוסקת, גם העשייה המחתרתית הדתית, כל זה הוביל לבסוף לאשרות עלייה. זה קרה ב-1988, כשמסך הברזל עוד היה סגור. רק מעטים זכו לכך. להורים שלנו היה חשוב שלא נחזור לשם לעולם. אחרי החתונה בעלי ואני יצאנו לשליחות באוקראינה, והיה לה קשה לבלוע את זה".

ההורים עלו בלי כלום, פשוטו כמשמעו. כלום. "בכל הילדות שלנו היה חפץ אחד בבית, חפץ ממוסקבה – ציור פשוט וילדותי שאני ואחי ציירנו, חתום בחותמת ממשלתית שמותר להוציא אותו מברית המועצות כי הוא לא בעל ערך. כל החפצים שנשלחו בקונטיינר דרך הים, הגיעו רק אחרי כמה שנים, כשהכול מתפורר".

ההתאקלמות בארץ הייתה קשה. מרכז הקליטה היה גדול ומגוון, מצוקה כלכלית, שוני תרבותי, ואבא ואמא שיצאו לפרנס ("רוב ספרי הקודש המתורגמים לרוסית יצאו אז בתרגום של אבא שלנו. אנשים מכירים את החתימה: ג. ספינדל"). אבל נפילת מסך הברזל ב-1990 שינתה את האווירה בבית המשפחה: סבתא הגיעה.

"אבא ואמא היו בחוץ כל היום, עבדו, וסבתא מאשה הייתה איתנו המון. גם לה זה בטח לא היה קל, אבל היא הפכה את החיים שלנו לחגיגה". ואז הן מעלות זיכרונות קסומים, בעברית ורוסית. מזכירות לסבתא איך הייתה מסרקת כינים, גוזזת ציפורניים, לוקחת לרופא שיניים (כולל שוקו מפנק או פיצה אחרי, "היא הפכה את זה ליום חג"), מספרת סיפורים, מכינה גוגל-מוגל ידני בלי שום מקצפה, מרכיבה פאזלים של מאות חלקים בסבלנות ומדלקמת איתנו דקלומים. "כמה נהנינו מהאפשרות להיות שוב יחד".

חני מספרת שסבתא מעולם לא אמרה דבר על אורח חייהם החרדי. "אני יודעת רק מאמא שלי שהחזרה בתשובה הייתה קשה לה. אפשר להבין, היא גדלה לתוך הקומוניזם. אבל מעולם לא שמעתי ממנה מילה רעה בעניין, רק אהבה. כל ששת האחים הקימו משפחות לתפארת, וכולנו יודעים שזה בזכותה. אז פעם בשנה אנחנו מקפידות לצאת איתה לערב חגיגי. היא מתכוננת, צובעת שיער, ואנחנו לוקחות בייביסיטר לילדים".

המלצרית הביאה עוגה עם זיקוק למאשה בת ה-90, שמחתה דמעה, ואני ביקשתי רשות לצלם ולפרסם. איזה סיפורים הירואיים יכולים לשבת לידך בבית קפה. הן התלבטו אם להסכים לבקשתי, ולבסוף הסכימו "בגלל הדימוי שיש היום לעלייה מרוסיה". הן מרגישות שהישראלים "לא מכירים את הסיפור האמיתי. את מסירות הנפש היהודית, הציונית, הכלכלית והנפשית".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".