איה קרמרמן: אמא, למה את אוהבת אותי? ולמה ה' אוהב אותי?

גם אנחנו לא פרשנו מן הציבור, ונסענו לחופש בצפון בבין הזמנים. תזכורת לשנה הבאה – הפקק בצ'ק אין בנתב"ג קצר יותר מפקקי כביש 6. הוחלט לפצל את המשפחה לשתי מכוניות. לא יודעת אם כדי למעט את תכיפות הריבים בספסל האחורי, או כי בגאז' אחד קטן מלהכיל גם מזוודות וגם חצי מטבח. במהלך הנסיעה דיברתי עם האוטו השני. הבכור מלמל לדיבורית וורט שלא שמעתי. "מה?", שאלתי. בעלי ענה: "הוא מוסר שהוא אוהב אותך". עאלק. "תמסור לו שגם אני אוהבת אותו". "למה?", שמעתי את הבן שואל. האינסטינקט אמר - תפסיק לשאול שאלות קלוץ. אבל תשובה לא נתתי. לא יודעת אם נתקעתי, או שאף אחד לא באמת התעניין בתשובה שלי, אז נמנעתי. מן הסתם חשקה נפשם לסיים את השיחה ולחזור לפלייליסט. סוף הסיפור במציאות, ותחילת שיח פנימי ותיאורטי לחלוטין בתוך הראש הפועל יותר מדי שלי. ייתכן שהיה לי יותר מדי זמן בין ההגה לידיים. כאמור, פקק.

אני לחלוטין מודעת לכך שהבן שלי ממש לא צריך לשאול אם ולמה אני אוהבת אותו. המסכן נולד לאמא חיבוקית ונודניקית נשיקתית. חודש מראש הודעתי שבטקס סיום י"ב אני עומדת לבכות והוא עתיד לאכול פדיחות, אז שלא יצפה למשהו אחר. כאמור, הטישואים המרובים הוזרמו במהלך הסיום על ידי שאר ילדי המסתלבטים, בעוד הבא אחריו, שנותרו לו עוד שנתיים ישיבה ואכילת סתלבט על אמא על ידי החברים הצופים בלייב, התפלל שלא אצא מהמסתור שמצאתי עד יעבור זעם הדמעות. הבכור הזה יודע שהוא אהוב. ועדיין, חשבתי שזו שאלה טובה.

פרויד, חפש את החברים

מה אני אמורה לענות? יש שתי אופציות שהן מנוגדות לחלוטין.

אופציה א': התשובה "כי אתה הבן שלי. אני אמא שלך. ילדתי אותך ומהרגע שהרגשתי אותך בועט בתוכי, אהבתי אותך". אין תנאים. אין דיונים. נקודה. יאללה תתקדם. זו התשובה הכי פשוטה. הכי נכונה ואמיתית. אין מה לסבך את התשובה. נקסט. פרויד, לך תחפש את החברים שלך במקום אחר.

אופציה ב': אולי אופציה א' היא לא מה שבני רוצה לשמוע. אולי הוא בגיל כזה, מאתגר משהו, שהוא באמת רוצה לשמוע למה אני אוהבת אותו. מה אני אוהבת בבן אדם שהוא מנסה להפוך להיות. איזו מבין המידות שהוא משתדל לרכוש לעצמו אני מעריכה. אולי מגיע גיל שאנחנו רוצים לדעת שההורים לא אוהבים אותנו כי היינו תינוקות מתוקים פעם. אולי מגיע גיל שאנחנו רוצים שיאהבו אותנו לא כי נולדנו למישהו, אלא כי הפכנו למישהו. שאוהבים את האדם שאנחנו. לא יודעת אם הייתי רוצה לשמוע שאוהבים אותי כי היה הייתי ילדה מתוקה עם פוני קופצני. יש מקום בלב שתשובה כזו נחווית כמזלזלת במאמץ שלי להיות אדם בוגר, מיטיב, תומך, מכיר תודה.

ואולי בכלל התשובה הזו תפגע ברגשות? הרי בתוך כל אחד מאיתנו קיים הרצון לדעת שיש מקום אחד שבו אנחנו אהובים, רק מעצם השייכות שלנו. בלי תנאים. בלי בחינה מדוקדקת של ההצלחות שלנו. בלי שהכישלונות או המעידות שלנו יהיו מדד או קריטריון לאהבה שרוחשים כלפינו. זה כוח בלתי נדלה לדעת שאתה שייך למקום, אהוב ללא תנאי. אולי הבן שלי רק רוצה אמא אוהבת, נקודה. בלי הסבר, כי כל הסבר מנמיך את הקשר הנדיר שיש לו רק עם שני אנשים בעולם הזה.

נולדתי חברת מועדון

אבא שבשמיים, למה אתה אוהב אותי?

לפני הרבה שנים, בתחילת התשובה, בשנים שפחות אחזנו בקוצו של יו"ד ההלכתי, חבר חילוני ביקש שנהיה "המשפחה הדוסית, התומכת והממליצה ברבנות" בענייני הגיור של החברה שלו. בעלי חשב שזה מקסים. עוד מישהו רוצה להיות חלק מהעם שלנו. באנגלית אומרים the more the merrier. היינו בעניין, אבל לפני הכול התייעצתי עם רב. הוא שאל שאלה אחת: האם היא מתכננת להיות שומרת מצוות? "לא ממש, אבל היא רוצה להיות יהודייה. זה נורא חמוד, לא?", שאלתי. "לא. את צריכה להבין, העם היהודי הוא גוף אחד. מה שיהודי אחד עושה, משפיע על כולם. להכניס גר שלא שומר מצוות זה כמו להכניס תא חולה לגוף שלנו". נעלבתי כמעט: "אבל יש הרבה יהודים שלא שומרים מצוות. מה ההבדל?" - "יהודים שייכים אוטומטית לגוף הזה. אנחנו נולדים חלק ממנו. גם כשאנחנו רחוקים, אנחנו מהמועדון. לטוב ולמוטב של שש מאות ריבוא אחינו. יש אנשים שלא נולדים במשפחה שלנו. זה כמו שמישהו זר יבוא למשפחת רוטשילד ויגיד שהוא רוצה חלק מהירושה. למה? כי אני רוצה. מה הם יגידו לו? נשמה, לא נולדת רוטשילד. מי שנולד, גם אם הוא לא עובד בעסק המשפחתי, יקבל ירושה. ככה זה אצלנו. אתה לא. פשוט".

אז, באותה שיחה, למדתי שאני רוטשילד. זכיתי להיוולד למשפחה העשירה ביותר מכל העמים. נולדתי ככה. גם כשלא שמרתי מצוות, נולדתי במועדון, יהודייה. זה לא משנה מה אעשה, לאן אברח, עם מי אתחתן, אילו עבירות אעבור. אין איפה ואיפה. יהודייה נולדתי, מחללת או שומרת מצוות, ויהודייה אלך לעולמי. אם כך, אבא שלי, שלנו, אוהב אותי מעצם ירידת הנשמה שלי לתוך בטן של אם יהודייה. הוא אוהב אותי מעצם השייכות שלי לעם הנבחר שלו. ללא תנאי. כשרחקתי, כשחיללתי, כשקלקלתי וכשחזרתי. הוא כל כך אהב אותי, שהוא פתח לי פתח לתשובה כפתחו של אולם, אפילו לפני שפתחתי לו פתח כחודה של מחט. רק כי אני הבת שלו. נקודה. גברת, תפסיקי עם הרהורי הקלוץ. תתקדמי על החיים שלך. נקסט.

האם זה מספיק לי? אני תוהה בתוכי. האם אני רוצה להיות אהובה רק בזכות הרוטשילדיות שבי? האם זה מספיק לי, או נחווה כלא מוקיר את החזרה בתשובה שלי? אני חפצה שאבא שבשמיים ישמח בי, כי אני כבר ילדה גדולה. אני רוצה להיות אהובה כי אני מבקשת קרבה, מבקשת ליצור מערכת יחסים כבן אדם בוגר שעובד ללא הרף על המידות, מבקש להתקדש, מבקש את אורו של אבא. אהובה כי יש לו נחת יהודית אמיתית מהרצון שלי להיות חלק מהעם הזה, להיות חלק מהתורה שהוא נתן לי בחסד. חלק מהעולם שהוא ברא לכבודי.

האמת היא שאני מבקשת את כל העולמות, ויודעת שה' בגדלותו יכול להעניק לי הכול. אני רוצה את הכוח, השלווה והעוצמה בידיעה שאני שייכת ואהובה ללא תנאי. מצד שני אני צריכה את האהבה וההערכה שבאות מהבנייה הפנימית שלי. כי אהבה אמיתית, שלא כמו מצוות, אינה תלויה בדבר או בשכר.