שווה סיפור: הגודל של מעשה קטן

אני עובדת באחת החנויות ברשת גדולה, המוכרת פרטי לבוש ופריטים שונים במחיר מציאה. החנות ממוקמת בציר מרכזי בעיר. מטבע הדברים, המחירים והמיקום עושים את שלהם, החנות מוצפת בקונים והידיים שלנו עמוסות עבודה. הרבה סיפורים ראיתי בחנות, אבל מקרה אחד נחרט בי וזעזע אותי עד כדי שארצה לספר אותו ברבים.

באחד הימים נכנסה לחנות בחורה צעירה, נראית כרחוקה מאוד מתורה ומצוות. לא השגחתי בה, אבל היא כפי הנראה השגיחה בי מיד. היא ניגשה אלי שוב ושוב בשאלות כלליות ופרטניות על פריטים אלו ואחרים. בתחילה לא ייחסתי כל כך חשיבות ועניתי מבלי להתעמק עם מי אני מדברת, כאשר השאלות נהיו קצת מציקות, התבוננתי בה. היא היתה מוכרת לי מאוד. כמה שניות וכבר ידעתי למי ולמה היא שייכת.

בילדותה היא גרה בשכנותי, הכרתי אותה ואת משפחתה היטב. כולנו קראנו לה "פסתי", עברות ילדותי לשם אסתי, שנוצר על ידי אחיה הגדול ממנה בקצת, עקב שפתו המשובשת. השם שלה הסתדר לכולנו יופי, וכולם ראו בו את שמה האמיתי. היא היתה ילדה שובת לב וכולם אהבו אותה. אבל לא ארכו ימי הטוב. אמה חלתה ונפטרה, מותירה את בני המשפחה מרוסקים ופגועים.

מכאן אסתי עברה כמה ידיים, לצערי, ממשפחה למשפחה, ואחר כך לפנימייה. אביה עבר דירה זמן לא רב אחרי הטרגדיה עם אשתו, כך שלא יצא לי לראות אותה מקרוב הרבה מאוד זמן. התעניינתי מדי פעם, ובכל פעם שמעתי איך אסתי לא מוצאת את עצמה כל כך. מאז עברו קרוב לעשרים שנה, והנה היא. למרות השינוי הקיצוני, הפנים והחיוך שהסתיר מאחוריו ים של כאב וצער, נשארו של פסתי מותק.

היא קלטה את האסימון שנפל לי. למרות הכאב שהיה לי לראות אותה כך, חיבקתי אותה חיבוק גדול ואוהב, "פסתי", אמרתי לה. מיד התמלאו עיניה דמעות. "את זוכרת את השם שלי?", "ודאי, מי יכול לשכוח אותך? כולם אהבו אותך". "כן, כולם כבר שכחו מה זה לאהוב אותי", ענתה לי בסרקזם.

האמת, לא האמנתי לצורה שבה דיברה. היא היתה נראית לי חזקה כל כך, בלתי חדירה, והנה כאן היא נמסה כמו מדוזה על החוף. "אני לא שכחתי", עניתי לה מיידית.

ניסיתי לברר איתה מה קורה איתה היום, איפה היא גרה ובמה היא עוסקת, אבל היא התחמקה. הנחתי לה. היא נשארה עוד מספר דקות בחנות, ואז הלכה לה.

אחת הבנות שעובדת איתי ניגשה אלי אחר כך ואמרה לי: "הבחורה שהיתה כאן מקודם, כבר כמה ימים מגיעה לפה ומחפשת אותך. בכל פעם היא לא הגיעה במועד הנכון, היום סוף סוף היא השיגה אותך", חייכה בטבעיות. נעצרתי על מקומי. אסתי חיפשה אותי. התחלתי לעכל בראש את הידיעה הזו. היא לא הגיעה "במקרה". שמרתי את זה במקום ששומרים בו דברים חשובים.

כמה ימים אחר כך אסתי הגיעה שוב. זיהיתי אותה מיד וניגשתי אליה, צוחקת ומפטפטת איתה על כל מה שיש בעולם, סתם כחברה. ככה זה נמשך מספר פעמים, עד שבאחת מהפעמים אסתי הגיעה קצת רוטטת מהתרגשות. לא בדיוק הצלחתי להבין מה קורה, חוץ מכך שהיא היתה לחוצה, מרוגשת או דבר אחר כלשהו שערער את היציבות שלה. היא סיפרה לי על תינוקת מתוקה שנולדה לה, ובעקבות נסיבות מסוימות נמצאת באומנה. שמעתי את הכאב שלה, ובאותו הרגע הדמות של אמה עלתה במחשבתי. הכאב הציף אותי. הילדה הזו (מבחינתי היא היתה ילדה לכל דבר) צריכה אמא. חשבתי מה אמה היתה עושה בכזה מצב.

הדבר היחיד שעלה לי היה: חיבוק.

חיבקתי אותה חיבוק חם, את כל הלב האימהי שלי נתתי לה. כמו בת לכל דבר, איחלתי לה מזל טוב, אף על פי שכבר עברה כמעט שנה. ראיתי שהיא התחזקה קצת, ואז היא פנתה ללכת. משהו בי לא היה רגוע, המראה שלה שבר את לבי כמו הסיפור שהיא סיפרה לי. ידעתי שאמא שלה לא היתה נותנת לה ללכת ככה.

רצתי אחריה, "תני לי עוד חיבוק, אסתי", ביקשתי. היא התמסרה אלי מיד, לפתע הבנתי עד כמה היא זקוקה לזה.

מאז לא שמעתי עליה מאומה. היא לא הגיעה גם לבקר. זה היה מוזר, מה גם שכל הזמן רצו לי המחשבות עליה. הסיפור הטרגדי שלה צמרר אותי. לאחר מספר חודשים שלא ראיתי ולא שמעתי ממנה כלום, ניסיתי לברר היכן היא גרה ומה שלומה, אבל כאילו כלום, כל משפחתה התנדפה באורח מוזר ולא שיתפה פעולה, לא ידעתי למה, אבל התפללתי שהיא בסדר.

שנה עברה. אל החנות נכנסה לא אחרת מאשר אחותה הגדולה של אסתי. גם אותה לא ראיתי שנים רבות. היא זיהתה אותי מיד. בשונה מאחותה, היא היתה לבושה בדיוק כפי שחינכה אותה אמה, והחיוך שלה היה בוגר ושונה מהחיוך ההוא שניסה להסתיר ים של כאב.

היא סיפרה על הבית שהקימה, ועל ילדים טובים שזכתה להם, ואז השאלה שניקרה בי קפצה החוצה: "מה שלום אסתי?", שאלתי בחשש. היא שתקה והביטה בי. "האמת, הגעתי אליך בגללה", זרקה את הפצצה. "אסתי לא מפסיקה לדבר עליך, היא ביקשה ממני להגיע אליך". צמצמתי עיניים, מנסה להבין למה צריך לשלוח את אחותה אלי.

"אסתי מאושפזת בכפר שאול", היא זרקה את זה. נראה שכל המשקל של העולם מונח במשפט הזה. גם אם תמהתי על כך, לא הראיתי דבר. היא הסבה מבט הצידה. "זה לא היה פשוט, אסתי היתה במצב של חיים ומוות, היא שיחקה בבלי דעת בחייה, לא היה מנוס, אשפזנו אותה". הבנתי.

"באתי לבקש ממך היום אם תוכלי לבוא אליה, היא רוצה מאוד לראות אותך". הסכמתי מיד. "עוד היום, בעזרת ה', אני אבוא לבקר אותה. תספרי לה".

שום דבר לא מכין בן אדם בריא לרגע בו שער המאבטח נסגר מאחוריו, והוא נכנס לראשונה לבית חולים למתמודדי נפש. הכאב והצער הם בלתי מוגבלים, וכך גם ההבנה לכמה כוח הם זקוקים כדי להתגבר ולצלוח את המשבר.

אסתי כבר היתה במצב טוב כאשר פגשתי אותה. חיבקתי אותה חיבוק גדול, בדיוק כמו אמא, נזכרת בפעם האחרונה שזה קרה בינינו. הוצאתי לה עוגיות מאפה בית ומיץ תפוזים שסחטתי במיוחד בשבילה. פטפטנו, הבנתי ממנה שהיא עומדת לקראת שחרור בקרוב, ואז, כאשר רציתי ללכת, אסתי תפסה את ידי. "את יודעת למה אני פה?", שאלה במפגיע. לא שיקרתי, עניתי לה: "כן".

"עכשיו אני אספר לך מה קרה באמת. את זוכרת את היום ההוא שהגעתי אליך לחנות? אז שרצת אחרי ונתת לי חיבוק כזה חם שהרגשתי שאני מתמוססת?". הנהנתי. "באותו היום הייתי במשבר חמור מאוד. כבר גמרתי אומר עם עצמי שהעולם הזה כבר לא טוב בשבילי, כלו כל הקיצין, חישבתי להישבר. הגעתי אליך לאחר תקופה ארוכה שזיהיתי אותך בחנות, והדמות שלך הקרינה כל כך הרבה חום ואהבה שנשביתי ב'רק להסתכל עליך'. נזכרתי באמא שלי, ורציתי ממך כמה שיותר חום ואהבה. אולי זה נשמע מגוחך, אבל היו ימים שזה מה שהחזיק והרגיע אותי. באותו היום הגעתי אליך שוב, רציתי להיפרד מדמותך, לכן גם סיפרתי לך לראשונה על הבת שלי, שלא זכיתי לגדל. ההקשבה שלך וההכלה הרגיעו אותי במעט, ואז, כשכבר יצאתי מהחנות ואת רצת אלי, הרגשתי ממש כמו הבת שלך. כמו אמא שדואגת, שלא מוותרת, חיממת לי את הלב כל כך.

"באותו הרגע, הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה לבת שלי. אני חייבת ללכת אליה, להיפרד ממנה כמו אמא מבת. לא חשבתי הרבה. הגעתי לבית משפחת האומנה. הם היו המומים לראות אותי ככה, בלי התראה מראש, אבל היו חכמים מספיק כדי להניח לי. חיבקתי אותה, והרגשתי שאני חייבת להמשיך להילחם על עצמי, חייבת את זה בשביל הבת שלי. לא רציתי לעזוב אותה, אבל השעה היתה מאוחרת והייתי צריכה לצאת משם.

"הרגשתי את הלב שלי נקרע, יצאתי משם בוכה אל תוך הלילה. הלכתי בסמטאות החשוכות, לא רציתי כלום, ואז הגיע השבר שוב. אלוקים עזר לי, ואנשים טובים מצאו אותי. הגעתי לכאן. עברתי תקופה איומה, לא האמנתי שאצליח לצאת מזה.

"אבל בחסדי שמיים, הבנתי שאם אני לא אלחם על עצמי, לבת שלי לא תהיה אמא, ואני רציתי להיות אמא, רציתי להיות כמוך. ראיתי את דמותך מול עיני, והחיבוק שלך החזיק אותי ברגעים הקשים. אני יודעת שעוד מעט אני כבר אהיה משוחררת, אבל יודעת ששום דבר לא מובטח לי ואני אצטרך להתמודד שוב ושוב עם החיים ועם מה שהם מזמנים". עד כאן היה וידויה הקורע לב.

ראיתי מולי אישה גדולה, עם עוצמות אדירות, שהצליחה לייצב את הנפש הפגועה שלה, למצוא לה נתיבים למסלול חדש, מודעת לסכנות האורבות לה, אבל מוכנה לעשות הכל כדי להיות אמא.

"אני אלווה אותך, פסתי", הבטחתי לה, "את תראי שתנצחי". כי מי יכול מול רצון של אמא?

מי יכול להבין גודל של מעשה קטן. מי?