מכתב לאחיי היקרים, תושבי תל אביב

שלום לכם, אחים שלי.

אני נוסע עכשיו בתל אביב, במסגרת יום צילומים שערכתי כאן באזור, והמחשבות מתערבבות לי בראש. אני יודע שאוהבים לקרוא לכם "מדינת תל אביב" ולדבר על כמה שאתם מנותקים ואסקפיסטים. גם אני חשבתי פעם ככה, אבל אני מכיר אתכם יותר מדי מקרוב. אתם הרבה יותר עמוקים מזה. לפני שהתקרבתי ליהדות עבדתי אתכם ב"רייטינג", "מעריב" ובעוד מיזמי תקשורת שונים. רובכם מקסימים, רגישים, שונים כל כך מהתדמית המנוכרת. אני זוכר איך ב"רייטינג" מונה עורך חדש, מני אבירם - טיפוס אולטרה תל אביבי. הגעתי לפגישה הראשונה איתו בחששות מעורבים. הייתי בטוח שתכף הוא יפטר אותי מהמגזין לטובת חבריו המגניבים הרבה יותר. בפועל הוא שמר עלי, טיפח אותי והתייחס ברמה הכי הוגנת וראויה. והוא לא היה היחיד.

אני מכיר את הלך הרוח של חלקכם די מקרוב, למעשה. "רייטינג" היה מגזין עם DNA תל אביבי מובהק, והייתי חלק ממנו במשך 8.5 שנים תמימות. כלפי חוץ, בישיבות המערכת הייתי נטע זר, המסורתי הפריפריאלי שהגיע בקו 845, אבל בפועל הייתי חלק מכם, לפחות באופן חלקי. ראיתי אתכם מקרוב, בלבן של העיניים. אהבתי את ההשכלה ואת עולם התרבות שלכם, הייתם בעיני אנשי העולם הגדול. עם חלקכם ניהלתי שיחות נפש. הערכתי רבים בתעשיית העיתונות, ועד היום שמורה אצלי פינה חמה בלב לאנשים מקסימים שזכיתי להכיר במהלך אותן שנים. לכן אני מרשה לעצמי להגיד שאני מכיר אתכם קצת יותר מקרוב, והרבה מעבר לקלישאות המזלזלות. אני מכיר את הלך הרוח, את התפיסה, את האווירה. ובדיוק-בדיוק בגלל זה כואב לי כשאני רואה את אותה חיצוניות וחוסר תכלית שמשתלטת על העיר.

כואב לי כשאני רואה כאן בכל פינה, תוך כדי נסיעה, חנויות יוקרה של אפל ומותגים עולמיים, אבל בפועל אני יודע מהי רמת החיים האמיתית של רובכם; כואב לי כשאני רואה את כולם בעיר הגדולה, עיר של מהגרים ברובה, עיר שהתאמצתם לגור בה, ובפועל אתם חווים יוקר מחיה מטורף, פקקים אינסופיים ואווירה של הישרדות כלכלית לא שפויה בכלל; כואב לי כשאני רואה את החופש ברחובות, אבל מרגיש במקביל את הבדידות הקיומית שאוחזת כאן. החיצוניות שולטת, הפנימיות מאותגרת, ולא קשה לאתר כאן את ההתמודדות הנפשית. המון אנשים מוזרים, מקועקעים מכף רגל ועד ראש, כאלה שחושבים שעוד תספורת לא שגרתית, עוד בילוי בפאב, עוד אלכוהול וחומרים אחרים, יהפכו אותם למאושרים. אבל הם לא.

במהלך הנסיעה, השתעשעתי ברעיון לעצור את הרכב, לרדת ולדבר אתכם. להסביר שהדתיים הם לא כוחות האופל שמטרתם היחידה היא לגזול את החופש שלכם; להסביר שהיהדות היא בכלל לא מה שנראה לכם; להסביר שדווקא גבולות ותכלית נותנים את טעם החיים. אבל ידעתי גם שזה כמעט מדע בדיוני. הניכור עמוק מדי. יש לי כל כך הרבה מה לומר לכם על תכלית, על אמת, על חיפוש ועל הבלי העולם הזה. על זה שכולם מתים בסוף, ועד אז צריכים לנסות לעשות דברים טובים בעולם, ולא רק "לשרוף את הזמן" או "לעשות חיים".

למעשה, ברור לי שהטור הזה ירגיז רבים. הוא עלול להיראות מכליל, כביכול פטרוני, כביכול שם את כל התל אביביים בסל אחד. אני מודע לנראות שלו מבחוץ, אבל משהו אחד גורם לי בכל זאת לכתוב אותו: מדובר בדברים היוצאים מן הלב. אכפתיות כנה היא הגורם היחיד שעומד מאחורי הטור, ואני מקווה שבין סדקי החשדנות תוכלו גם להבין שהכל בא ממקום אמיתי, כן, ובעיקר אכפתי ומבין.

כי אם תסתכלו עמוק לתוך עצמכם, אולי תבינו שמרוב חופש - אין כאן חופש באמת. מרוב התערבבות וסרטים וריאליטי ורכילות - חלקכם חיים את החיים של אנשים אחרים, זרים, שלא מכירים אתכם בכלל; מרוב ליברליות והומניזם - חלק שכחו את בני עמם ומתמקדים רק ב"צרות" של בני הדודים; מרוב חיצוניות, מותגים ומעטפת "מתקדמת", חלק כאן בקושי גומרים את החודש. מרוב ש"טוב" כאן - תל אביב היא מהערים המובילות בגירושין, בדיכאונות, בחרדות, במה לא בעצם. מרוב רצון להיות מיוחדים - אף אחד כאן לא באמת מיוחד. ככל שמישהו כאן נראה יותר מוזר, כך הוא למעשה לא טיפוס ייחודי אלא חלק מעדר המוזרות וחוסר הגבולות שיש כאן. אולי אתם לא שמים לעובדה אחת פשוטה - ככל שיש פחות גבולות, כך יש גם פחות אושר ושמחה. נכון שזה נשמע כמו פרדוקס, אבל באמת - האנשים הכי "חופשיים" שהכרתי היו גם האנשים האומללים ביותר, בסופו של דבר. כשאתה חופשי מכל מחויבות, מכל מוסכמה, מכל חוק מוסרי (וראינו כבר מה חוקים "מוסריים" שאנשים קבעו לעצמם גרמו בהיסטוריה) - אתה בעצם תלוש, מנותק, מרחף בחלל. ברבים מהמקרים מוסר זה לא מוסר, משפחה זו לא משפחה, היציבות באה והולכת, ואין קרקע מוצקה אמיתית לעמוד עליה.

יש לי בקשה, אחים יקרים ואהובים: תנסו להבין למה אנחנו בעצם כאן. תנסו לחקור קצת את המקורות היהודיים שלכם. אל תהיו אנשי העולם הגדול בהכרח - תבנו קודם את העולם הקטן שלכם ואת החיבור שלכם אל משהו גדול מכם. אם יש לכם רכיבי מרדנות באופי, קחו אותם ועופו עליהם. אבל הפעם, לא כלפי השורשים שלכם - אלא כלפי העדר שמנסה להתנער מכל מהות ותכלית. נגד כל מה שאתם לא באמת.