"את תמחלי לה, את שומעת! ואת תתפללי!" סיפור לחודש אלול

מירון. ערב כיפור. עוד מעט תתחיל חגיגת הסליחות "שלהם", האחים הרחוקים שמגיעים בדייקנות בחצות ליל לבקש סליחה מאבא. עם כיפות מבריקות וסידור סליחות קטן ממלאים את כל העלייה לרבי שמעון, לא שוכחים לעצור ליד דוכני ה"כפרות" המפוזרים לכל האורך, לסובב תרנגולת, לתת צדקה ולקבל תיקון. אני אוהבת להיות איתם בלילה האחרון טרם יתקדש חג והכל ייחתם. מרגש להתפלל בתוך המון רחוק שהוא כל כך קרוב, בעצם, לראות את כל החיצונית מתקלפת אצל הצדיק, את הלב היהודי שפועם פנימה ולא מוותר. אבל הפעם אין לי כרטיס. העייפות החליטה בשבילי שזאת תהיה "שבירת כלים" של ממש לבוא לכאן בשעות הקטנות של הלילה. לכן באתי עכשיו, תשע בערב בסך הכול, רוצה מאוד לבקש את הסליחה שלי, למצוא את התפילה שלי, גם אם התפאורה פחות מרגשת ואין המון עם וסליחות מתפייטות.

אם כבר באים מוקדם, הכי טוב זה לשבת קרוב לאבן השואבת של רבי שמעון. סביבי נשים חרדיות, לא רבות מדי, מעתירות תפילה בהשתפכות הלב, מתרפקות הישר על הפרוכת, מתחננות ומבקשות. ילדים חמודים מקפצים בכל מקום, מלהגים באידיש ובעברית, סוחבים עוגיות דבש וטופי דביק מהשולחנות. קשישה נתמכת במקל גוררת רגליים בנות שמונים פלוס, מתיישבת בכבדות ופותחת תהילים מתפורר. תהילים מהסוג שאני מאחלת לעצמי שיהיה לי אי פעם... כל כך מעניין להסתכל על כולן. טוב להן שהן כאלו צדיקות, ישר נדלקות ומתחילות למלמל. עכשיו התור שלי. התנאים מושלמים. המקום, הרוח, האווירה. רק איפה הכפתור שמדליק את התפילה? אולי אני ישנונית כזאת בגלל שאני כל כך רגילה לבוא אליך, רבי שמעון? אולי בגלל זה הלב שלי לא דופק עכשיו בהתרגשות כמו שראוי שיקרה? אבל אין לי הרבה זמן. צריך להתעורר. להתעורר וגם לבכות. המוסרניק שבלב מפעיל את הסטופר. אני נזכרת בכל הנושאים הבוערים, והלב מתכווץ עוד יותר. עוד רגע והכל נחתם. איזה שנה את רוצה, הא? קדימה, בקשי אותה. בקשי סליחה. תבטחי. תעתירי. תכווני את הלב, ותפסיקי לחלום. "טוב, טוב!", אני מעיפה אותו ממני. אני של רבנו!  והכל יהיה בסדר. מוציאה תהילים. מתחילה. מילה ועוד מילה מצטרפת למשפט. מפנה את הראש למטה, מנסה לא לראות, לא להרגיש את קהל הצדיקות שמתפלל לידי בדבקות. עכשיו רק אני והשם וזכות הצדיק מרחפת מעל. עוצמת עיניים...

"את תמחלי לה, את שומעת! ואת תתפללי!", קול נחרץ, גבוה ונמהר מניס את מספר המילים הבודדות שהצלחתי להגיד. אולי זאת רבנית כלשהי? למי ה"מתחזקת" שלה צריכה למחול? בעצם, לא אכפת לי. לא פותחת עיניים, אני מתבודדת עכשיו. "אני כבר התפללתי, עזבי אותי", אני שומעת את ה"מתחזקת" עונה בהתרסה. "כפרה, את צריכה להתפלל מהספר", פוסקת הרבנית, שעכשיו אני לא בטוחה שהיא רבנית. כפרה? "אין לי כוח לספרים! חאלס, עזבי אותי, אני יוצאת לעשן", "לא!" היא מצטווחת. "את תגידי לאלוקים מה שכואב לך, עכשיו את יושבת!". הספסל שלי מקפץ קמעא. אני מבינה שהושיבו אותה בכוח. זהו. אני מרימה עיניים לראות את ה"רבנית" וה"מתחזקת", ומגלה אישה בשנות החמישים לחייה, נראית בקושי מסורתית. ה"מתחזקת" גם היא נראית רחוקה עד מאוד, ועתה, בצייתנות, היא מזיזה פוני סורר ופוצחת באמירת תהילים. ה"רבנית" כלל לא התיישבה. היא עמדה שם, ומהר מאוד התגלתה כקולנית במיוחד. יד אחת על הציון, יד שנייה מנפנפת בתהילים, והנה היא מתחילה להתפייט. "אבינו שבשמיים! שלא יהיו יותר חולים השנה. תגידו אמן!", היא מחווה אלינו, הנשים העטופות בתפילתן החרישית עד מאוד. "תגידו אמן!", היא שואגת בחמה שפוכה כשהאמן מתמהמה משום מה. "אמן!", נשמעים קולות שלא רוצים להרגיז. "שששששששש..." רגוז עולה מעזרת הגברים. ה"רבנית" לא מתרשמת. "שיסגרו את בתי החולים, אני לא רוצה יותר חולים, לא רוצה! תגידו אמן!", עתה הקריאה מלווה בדפיקת רגל רמה ברצפת הציון. "תגידו אמן!", היא רושפת עלינו שוב, וכולן נעתרות, אלא מה. "אלוקים, תן לנו פרנסה ברווח! תגידו אמן!", היא ממשיכה לדרוש שיתוף פעולה של הקהל. "מה הולך כאן?", מתפללת אחת מרימה עיניים מצועפות דמע מהסידור. "גברת, זה מפריע, אם אפשר להתפלל יותר בשקט", מבקשת בנימוס. אבל זה רק מתסיס אותה יותר. "אני יתומה! אני רוצה את אבא ואמא שלי, ועכשיו באתי לרבי שמעון. רבי שמעעעעעעעעוןןןןןןן", היא פורשת ידיים על הציון ומתמוגגת בצעקה אדירה. "אהההההה... רבי שמעון! תחזיר לי את אבא ואמא! אני רוצה את אבא ואמא שלי!", האישה המבקשת ממהרת לצאת מהמתחם, פניה חפויות, אחרות נסוגות אחור אחריה. ריח סכנה באוויר. מה קורה לאישה הזאת? היא פשוט נשפכת שם, בשיגעון אדיר, ואף אחד לא יכול להשתיק אותה. מבקשת בקול שיבוא משיח ושנהיה טובים. שלא נדבר לשון הרע, ושנקשיב לאלוקים. הקול שלה נשפך כמו אשד נחלים, מתנפץ הישר לתוך עזרת הגברים, מעלה נרגנות או רחמנות. "אמן", מהדהדים אליה גם משם. והיא רואה בכך אות. "אני שליחה של כולכם! של כולכם!", צועקת בקול ורוקעת ברגליה, "רבי שמעון!!! אני לא יכולה יותר, תעשה שלא יכאב". מתפתלת על הפרוכת, וכל הציון שלה. הכאב שלה הוא נחלת הכלל, ונפרט לפרוטות. הרגשתי איך אני נחתכת לחתיכות עם כל גל כאב שהתגבר ועלה. זה היה כל כך אמיתי ואומלל ומשקף. עם כל צעקה שלה, צועקת גם אני, הצילו! אבא תבוא. אבא, תראה! תראה אותנו דלים ורשים! ככה! כולנו, ככה! תבוא, אבא, תבוא... מרגישה שכל אחת ראויה לשאוג את הכאב ככה ממש. כל נשמה מעם ישראל. אנחנו סובלים כל כך והכל בפנים. ועתה באה הקולניות הזו, השיגעון, ופותחת את הלב כמו מסור. כמו מכת חשמל. כמו הוריקן שמערבב את הכול. ככה לצעוק, פשוט כך? המסכנה הזאת פותחת את השמיים, ומכריחה את הצדיק לבוא ולרדת אלינו, כי אי אפשר יותר. אי אפשר יותר. אוי טאטע, היא עוד רגע מתעלפת... אישה צדקנית אוחזת אוגדן הדסים קרבה אליה להשיב נפשה, לזכות אותה בברכת הריח. אולי זה יועיל לה להירגע? "לא לא לא! אל תפריעי לי!", היא הודפת את ההדסים, דופקת בשתי ידיים על הציון ומגלגלת עיניים. דוחה גם ברכת אשר יצר שאישה אחרת מגישה לה למתת. ילדים בוהים בנעשה באימה תחת סינר אימהות. נראה שלצעקות אין סוף. אולי עוד רגע ייכנס לכאן פקח ביטחון? משהו חייב לקרות! איך עוצרים את הכאב הזה שמתגלם כאן, שתופס את כל ההוויה, שמספר על עם ישראל בצרה ובצוקה שאי אפשר יותר? ואולי אסור לעצור אותו? אולי צריך לתת לה לצעוק ולהצטרף בדומיה עד שרבי שמעון יצא מקברו, וכל הצדיקים יצטרפו אליו לסעוד אותנו חולים אנושים בעת הזאת?

אבל פתאום זה קרה. אישה גדולה וגבוהה עם מטפחת ירוקה הגיעה מאי שם. היא קרבה אליה וקראה בקול אדיר שניצח את השאגות: "הכל בסדר! צדיקה, הכל בסדר! אם את כאן הכל בסדר!", ובלי לשאול ולבקש רשות, תפסה אותה בעוז וחיבקה אותה חיבוק עצום. זה היה חיבוק דוב גדול ועוטף. היא לא יכלה להתחמק, ופשוט פרפרה בתוכו. "כואב לי, אני אומרת לו את מה שכואב לי, כואב לי", ניסתה להדוף אותה, אך האישה הגדולה לא נתנה לה. היא הייתה חזקה יותר ונחושה הרבה יותר. "בטח כואב, אבל עכשיו את תראי, הכל יהיה טוב, את אצל הצדיק, את נהדרת", החיבוק נמשך ונמשך, וההתנגדות שלה נחלשה. "את טובה, את נהדרת! את צדיקה ונשמה טובה של עם ישראל". עטפה אותה במילים טובות. ופתאום הגיע שקט. שקט מטולטל בתוך חיבוק עצום וחיוך רחב שמתפרס על הפנים. אט אט הידיים נפתחו והחיבוק השתחרר. עתה היא התיישבה בספסל ופתחה ספר תהילים, עדיין מתנשפת מעוצמת המאמץ. "אני רוצה משיח!", קראה בקול לא חזק מדי, ספק לאישה הגדולה, ספק לכולנו. "אמן!" ענו לה כולן אוטומטית. ובזאת הכל תם. ניגבתי עיניים והסדרתי נשימה. יצאתי משם גם אני - מנוחמת ומחוזקת.