מחפשת קבלה טובה לאלול? פשוט תודי להשם

בחודש אלול יש את העניין של לקבל על עצמך קבלה קטנה ולנסות להתמיד בה (לפחות עד אחרי סוכות...). שנה אחת התייעצתי עם חברה אולי יש לה רעיון לחיזוק. "אפשר לנסות לכוון במילות ברכת מודים בשמונה עשרה", אמרה, "זה מחזק ומעורר את הלב". הודיתי לה על העצה ופניתי להסתבך עם עצמי בשיחה נוקבת.

מה הבעיה שלך עם הודאה להשם? שאלתי את עצמי בכעס. את, שמשתמשת במילה "תודה" עשרות פעמים ביום ומודה לבני אדם ללא הרף. את, שמחנכת את ילדיך שאין מילים יותר יפות מ"סליחה", "בבקשה" ו"תודה" – מדוע לא עובר לך חלק בגרון להודות לבורא? מכירות רשימה כזו של תודות אישיות על המקרר? שמעתן על השקפת עולם תורנית שגורסת שאדם יכול להינצל מצרות ולהירפא ממחלות אם יחיה בתודעה של הודאה לקדוש ברוך הוא על כל פרט? משהו בתוכי מתנגד לאג'נדה הזו, ואני כבר מזהה אותו. הקול הכאוב של הילדה שצועקת: "לא ביקשתי לבוא לעולם!". הנערה שמדביקה סטיקר "תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת". הבחורה שקוראת את דברי חז"ל "על כורחך אתה נולד, על כורחך אתה חי ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – ומתחברת.

כן, פה קבור הכלב. אדם שמרגיש שהחיים הם מתנה יכול להודות מקרב לב. אישה שמרגישה שהעולם הזה מקום מהנה וכיפי מסוגלת בקלות לזמר מזמורי תודה. יש אנשים שנקודת ההתחלה שלהם שונה. החיים עבורם הם משימה כבדה ומורכבת שלא תמיד ברורה מאליה. הם לאו דווקא סובלים ממחשבות אובדניות, לאו דווקא דיכאוניים ועצובים ולאו דווקא לא מאוזנים. הם יכולים להיות מלאי עשיה ויצירתיות, מוכשרים, צדיקים, בעלי חסד וזורמים, עם חוש הומור ומצחיקים. חייהם נורמטיביים וכביכול רגילים, אך בתוך תוכם הם אינם קלילים. משהו כבד מעיק בליבם, משהו מאתגר בדפוס מחשבתם.

כן, אני כזאת ולא מהיום. זה לא משהו שהגיע עם ה-als . להיפך, מאז שחליתי אני יותר אוהבת את החיים ומעריכה יותר את מתנותיו של השם יתברך. מחליטה בכל זאת לפתוח את הסידור ולהתעמק במילים: "מודים אנחנו לך... על חיינו המסורים בידיך... ועל נפלאותיך וטובותיך... הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם... ". משהו נמס בתוכי לאור התחושה המלטפת של טובו ורחמיו של אבא. אל תמנעי עצמך מן הרחמים, אני מבקשת מעצמי. תאפשרי לעצמך להתעטף בחיבוק הזה ולהודות עליו. פשוט להודות לבעל הרחמים. אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות... רחם עלינו!