אפרת ברזל: חדר קטן בבית חולים זר ומנוכר, שרק יהודים יכולים לפתוח

אשרי העם יודעי תשובה.

בבית הספר של החיים, בסופו של יום, בעומקה של תפילה, זה רק אנחנו והוא. אף אחד לא באמת יודע איך את מתכוננת לראש השנה, מתי את מתחילה.

את מתחילה?

אף אחד לא באמת יודע מה את עושה עם עצמך כדי לייקר את הימים האלה שקיבלנו.

את מייקרת?

ואיך הם אוזלים בין האצבעות. אף אחד לא באמת יודע אם עשית לעצמך גדרות, לימוד עצמי של קודש, משימות של השתדלות, תוכניות השתפרות.

אשרי העם יודעי תשובה.

איך לכל אחד ואחת מאיתנו יש "לו"ז פעילות תשובה" מותאם לעצמו בדור הזה, תוכנית אלולית, רשימות דברים שאני צריך לסגור ולעשות לפני החגים, כסף שאני חייב לתרום, אישה שאני תמיד מברכת אותה לשנה חדשה, וקבר אחד שאני לא יכול בלעדיו.

אשרי העם יודעי תשובה.

מה זה כוח הטיפקס המופלא והתרפויטי הזה, שחז"ל כותבים עליו כל כך הרבה.

תחשוב טוב, גלה בתוכך אזורי תיקון ותתחיל לפעול. זה ימחק לך, זה ישפר לך, הם אומרים לנו תוך שהם פותחים בתוכנו אופציית תקוה ותחיה כל עת שנבחר.

אני אוהבת וגאה כל כך להיות חלק מאיתנו. עם סגולה.

ההורים שלי לא אוהבים שאני מהללת את העם היהודי ומתפעלת ממנו. ההורים שלי מסוג אוהבי אדם בכלל.

סווג לפי עמים לא עושה להם טוב. "אפרת, כולם בני אדם, כולם שווים, כולם בני אנוש, אל תהיי גזענית, מספיק רדפו אותנו בשל התנשאות". חסר לי רק שהם יראו את מחברות הטבע של הבנות החרדיות שלי, אלה שיש בהן את הטבלה עם העמודות של דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי.

"את לא מסכימה איתנו שאת כולם ברא אלוקים?".

אני לא עונה, אני כן מהנהנת, ואני שואלת "מי רעב? אני קודם כל מסכימה איתנו שכולנו נבראנו רעבים".

יש רגעים בחודש אלול, שגם רחוקים-רחוקים, מתרגשים להיות חלק מהיהודים.

בחופשה האחרונה, זו שהיתה רק עכשיו, היינו בארץ אחרת.

אחת הבנות הקטנות אצלנו הרגישה רע. זה הלך ונהיה גרוע יותר. החום שלה עלה, זה כבר לא היה אקמול ויהיה בסדר, היה ניכר שצריך רופא. ועכשיו.

הגענו, תיירים, הלומים, לבית החולים המקומי.

דיברו שם שפה רפואית מוזרה.

נהלי המקום היו זרים לי, מיון עם חוקים שלא הכרתי.

הטיפול שלהם היה נאמן, אם כי אני לא בטוחה כמה המראה היהודי שלנו לא ריצד להם בעיניים. איזה מזל שהעולם הולך אל מקום שלבו כל אחד מותר להיות מי שהוא רוצה. ואני רוצה להיות דוסית.

הלילה הלך והתקדם, גשם ירד בחוץ, נדרש לטענתם אשפוז. זה היה לי מפחיד. אפילו קצת בכיתי. הרגשתי בדידות, זרות, והאמת, שהייתי רעבה מאוד.

התחילו במחלקה במתן אנטיביוטיקה לתינוקת דרך הווריד, ואני התחלתי להסתובב בבניין הענק הזה של בית החולים הזר הזה, מחפשת משהו.

מים. מיץ. אוכל. כשרות, מלפפון, עגבנייה. משהו להכניס לפה.

המסדרונות היו ארוכים לי, השלטים מוזרים לי, הלילה היה ריק מאנשים.

לפתע ראיתי שלט על דלת: "חדר תפילה".
"הו", חשבתי לעצמי, "כבר טוב", הצצתי מחלון קטן שהיה בדלת פנימה אל "חדר התפילה", והבנתי שמדובר במקום שבית החולים ייעד לתפילה של מוסלמים.

לא ממש עזר לי להירגע.

המשכתי מעט מטה כשלפתע, לפני, בהפתעה, ניצבה עוד דלת.

קטנה.

אחרת.

בפינה.

הרגשתי עליזה בארץ הפלאות. אף פעם לא התחברתי לסיפור הזה, ועד היום אני לא ממש טובה בפרטיו.

גם על הדלת הקטנה הזו היה תלוי שלט. שלט שהתחיל באנגלית והפך תוך כדי משפט, לעברית.

מה זה? זה היה מסקרן.

היה כתוב באנגלית שכדי לפתוח את הדלת הזו, צריך -

וכאן המשפט הפך להיות כתוב בעברית, אמאל'ה, התרגשתי, בין כל הגויים האלה, אני יודעת לקרוא את העברית הזו.

חושך, לילה, ארץ אחרת. על השלט היה כתוב שכדי לפתוח את הדלת, צריך לדעת לקרוא את המילה הזו, המשלימה את הפסוק הזה, להפוך אותה למספרים של גימטריה, את המספרים שייצאו יש להקיש כקוד פיצוח סודי במנעול שתפוס על הדלת, ולהיכנס.

עקבתי אחרי ההוראות.

השלמתי את הפסוק, פסוק פשוט. קראתי את המילה בעברית, הפכתי לגימטריה, הקשתי את המספרים על לחצני המנעול.

הדלת נפתחה.

אמצע הלילה. ארץ זרה, חדר קטן, ללא חלון, ומנעול שרק יהודים יכולים לפתוח. נכנסתי פנימה וסגרתי מהר מאחורי את הדלת, מתנשפת.

נשארתי שם לבד בחדר הקטן, דקות ארוכות.

היה בחדר הזה הכל. בחינם. היה בו בעיקר אור. אור יהודי. היה בחדר הזה אהבה לכל מה שיהודי צריך: היה שם מקרר, עם כל טוב של אוכל, היה מטען לטלפון, סידורים, עטים, מיחם, שקיות ניילון כדי לקחת מוצרים משם. מישהו חשב כאן על הכל.

תה, קפה, חלב חלבי, חלב פרווה, יוגורטים כשרים למהדרין בכל הטעמים, סגולות, תפילות, ברכות.

אכלתי. שתיתי. התפללתי. תשובת אלול שלי השנה, התחילה שם.

בחדר הקטן. השדה של המלך נפתח לי השנה מוקדם, סימן לי שופר.

אשרי העם יודעי תשובה,

סיפרתי להורים שלי בהתרגשות, אחרי שהכל נרגע, והקטנה חסדי ה' הבריאה. סיפרתי להם על הקוד הסודי בכניסה לחדר שרק יהודים יכולים להקיש, כי רק יהודים ממלאים בו בכל יום אוכל טרי, ליהודים אחרים שמאושפזים בבתי חולים נכריים. ראיתי שזה כן דיבר אליהם. גם הם התרגשו.

אשרי העם יודעי תשובה.

אשרי חיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה.