כשהסרטן נקש אצלי בדלת, פרק 11: כשנגמרו המילים על אמונה וביטחון

שבוע עבר מאותו בוקר יום שבת המסויט שבו התחיל הבלגן, אך לי זה נראה כאילו חלפו חודשים. קצב המאורעות בלתי נתפס בעליל.

בעקבות כל אלו הוחלט במשפחה שלא משאירים אותי יותר אפילו רגע אחד לבד בבית חולים.

גם אני נזקקתי ללא מעט עזרה, כך שדבריהם התקבלו בברכה.

את השבת הראשונה עשתה איתי דודתי גאולה.

כשהתחלתי את תהליך החזרה בתשובה, היא הייתה הכתובת הראשונה לכל השאלות. בכל זאת יש לה וותק של מעל 50 שנה בתשובה.

כשעברנו לגור בירושלים, קצת אחרי החתונה, התמקמנו בשכונה סמוכה לבית מגוריה, מה שהוביל אותנו להיות בקשר הדוק מאד בעשור האחרון.

קשה לעשות שבת בבית החולים, אין אווירה של קדושה. קיוויתי כל כך שאשתחרר לביתי, אך השם רצה עבורי אחרת.

גאולה, כהרגלה בקודש, ניסתה לרומם את רוחי ולעודד אותי לשמוח, הרי זאת מצוות היום.

כל השידולים וההשתדלויות לא עזרו לה, וגם לא לי, וככה העברתי את רוב השבת בדכדוך.

בשבת בצהריים כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי, ופתחתי איתה בשיחה עמוקה וקשה על אמונה וביטחון.

בדרך כלל תמיד יש לגאולה מה לומר, הפעם נגמרו לה המילים.

המיטה שלי הייתה ממוקמת ליד החלון. באמצע שכבה לה מימי, פנסיונרית קנטרנית מאשדוד, וליד הדלת - אישה חרדית שלצידה שהה בעלה, איש מכובד וירא השם שהופעתו והליכותיו העידו על קומתו הרוחנית.

גאולה, בלי להתבלבל, ברגע שנגמרו לה המילים, הסיטה את הווילון וקראה בקול: כבוד הרב, אפשר לשאול אותך שאלה?

"איזה בושות", התכווצתי במיטתי. הייתי צריכה לחשוב על זה שגם אם אגבר עליה במילים היא תזעיק תגבורת.

"ודאי", ענה הרב.

והיא הוסיפה: "אחיינית שלי חוזרת בתשובה מעל 10 שנים, באמת שהיא עשתה מסירות נפש גדולה לכבוד בורא עולם, ועכשיו קשה להשלים עם כל מה שהיא עוברת".

הרב קם ממקומו, לקח איתו את הכיסא שלו וביקש רשות לשבת ליד מיטתי.

מהבושה הסכמתי, והוא התחיל לדרוש דברי חיזוק באמונה וביטחון, תיבל במדרשים ובאגדות, הביא נוטריקונים וגימטריות, דיבורי חסידות וקבלה וסיפורי צדיקים. הוא ריתק בדבריו עד כדי כך, שאפילו מימי הזקנה פתחה את הווילון והסבה את תשומת לבה לדבריו, בנוסף לאשתו, שהתקרבה גם היא לשמוע את דברי התורה מפי בעלה.

הרב המשיך והפליג בדבריו המתוקים ואני הרגשתי איך הנשמה שלי מתחייה ומתחזקת מכל מילה שהוא אומר. נפשי מצאה מעט מרגוע מהסערה שפקדה אותה.

הודיתי לו מאד על דבריו. "לפחות זכינו לשמוע חידושים בשבת", אמרתי לו.

רעווא דרעווין עכשיו, אמר הרב, הזמן הכי גבוה בשבת, הרצון שברצונות העיר את תשומת לבנו. זה זמן המשויך למשה רבנו. משה - ראשי תיבות "שבת היא מלזעוק". ואשתו הוסיפה בלחש "ורפואה קרובה לבוא".

ואז עצם הרב את עיניו, ופתח בשיר המסורתי של השעה המקודשת הזאת.

העולם נדם, ורק קולו עלה מעלה מעלה לגבהי מרומים, מרים את כל נשמות הנוכחים בחדר יחד איתו.

ידיד נפש / רבי אלעזר אזיכרי

יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ

יָרוּץ עַבְדָּךְ כְּמוֹ אַיָּל יִשְׁתַּחֲוֶה מוּל הֲדָרָךְ

כִּי יֶעֱרַב לוֹ יְדִידוּתָךְ מִנֹּפֶת צוּף וְכָל טַעַם

הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ

אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ בְּהַרְאוֹת בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ

אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת עוֹלָם

וָתִיק יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ וְחוּסָה נָא עַל בֶּן אוֹהֲבָךְ

כִּי זֶה כַמֶּה נִכְסֹף נִכְסַף לִרְאוֹת בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ

אָנָּא אֵלִי מַחְמַד לִבִּי חוּשָׁה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם

הִגָּלֶה נָא וּפְרֹשׂ חָבִיב עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמָךְ

תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדָךְ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ

מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מוֹעֵד וְחָנֵּנִי כִּימֵי עוֹלָם.

אני בכיתי, הרב בכה, אשתו בכתה, דודתי גאולה בכתה וגם במימי משהו התרכך, ודמעה בצבצה בזווית עיניה.

לא היו אלו דמעות של צער, אלא דמעות של כיסופים אל מי שאמר והיה עולם.