מרגש: תיק הטלית הוחזר משדה הקרב אחרי 50 שנה

אנחנו רגילים לשמוע את הביטוי "למה מי אתה?" בצורה מקטינה, מעליבה. למה מי אתה שתדבר אליי ככה? למה מי את שתנסי בכלל להתקבל? למה מי אתם שאתם חושבים שאתם שווים משהו?

ההפטרה המקסימה שקראנו בשבת האחרונה – מתוך שבע הפטרות הנחמה שקוראים בשבועות האלה – מציעה לנו פרשנות הפוכה, של גדלות:"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם", אומר לנו אלוקים, ואז שואל: "מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת, וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן?"

למה מי את, שואל אותך אישית ריבונו של עולם, שתפחדי מאדם שימות בסוף, ושיחלוף כמו חציר? רש"י מסביר את המשפט הזה כך: "מי את בת צדיקים כמותך ומלאה זכויות, למה תיראי מאנוש אשר סופו למות?".

ההפטרות של השבועות האלה נועדו לחזק ולנחם, לגרום לנו להאמין בעצמנו. להזכיר לנו ש"אנוכי הוא מנחמכם". לא לחשוש מאתגרים, משינויים, מהתחלות חדשות, מאנשים שמקטינים אותנו.

ברגעים של חולשה או מצוקה, אפשר לנסות לשאול את עצמנו כך "למה מי את/ה?", אבל לא באופן שמקטין אותנו, אלא כפי שהביטוי הובא במקור, באופן מגדיל ומעצים.

חשבון נפש אמיתי

"עיקר העבודה שלנו בחודש אלול הוא לחפש בעצמנו נקודות טובות", כך אמר אתמול הרב מיכי יוספי למשתתפות בסדנת "מתחדשות".

"אנחנו רגילים לחשוב שבחודש אלול, שאנחנו נמצאים בעיצומו, צריך לעשות חשבון נפש. ואנחנו רגילים לחשוב שחשבון נפש זה אומר למצוא את הפגמים שלנו, את הטעויות. אבל רבי נחמן מברסלב מסביר שהרבה יותר חשוב לבדוק איפה היה בחיינו טוב שלא שמחנו בו, איפה היינו בנתינה ולא הקדשנו זמן כדי להוקיר את זה. זה הדלק האמיתי שאנחנו צריכים עכשיו.

הדרך להתעוררות נכונה לקראת השנה החדשה היא לבדוק ברצינות מה המעשים הטובים שלנו, למצוא זמן להודות עליהם ולהזכיר לעצמנו שזה האני האמיתי שלנו. זה לא נקרא גאווה, זה לא נקרא לעוף על עצמנו. כל אחד צריך לחשוב בתקופה הזו מה התשובה שלו לשאלה: במה אתה טוב? מה האור שלך לעולם?

שנה טובה".

התרגשתם פעם ממעקה?

עו"ד נורית ממליה, שעוסקת בתחום הנדל"ן, הגיעה השבוע למשרד של קבלן מהשומרון, והתרגשה לראות מה תלוי שם. הוא תלה לו ולעובדיו כתזכורת בכל חדר את הפסוק מפרשת השבוע: "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ – וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ".

למה אנחנו לא מתלהבים כשאנחנו מתקינים סורגים לחלון בדירה? למה אנחנו לא מרגישים קדושה כששמים מעקה על הגג? בפרשת השבוע, "כי תצא", מופיעה המצווה הזו, והיא לא מספיק מוכרת. כמה פשוט, כמה לא מובן מאליו: אדם שעובר לדירה חדשה, שבונה בית, קודם כל שם מעקה מסביב לגג, כדי שלא ייפלו וייפגעו.

פרשנינו מסבירים שהכוונה היא לא רק לגג, אלא לכל מכשול או סכנה שתחת אחריותנו. אנחנו מתייחסים לקביעת המזוזה כרגע השיא כשנכנסים לבית או למשרד חדש, ובצדק, אבל קבלת טופס 4 ודאגה לענייני הבטיחות, הם מצווה גדולה גם כן. כך גם חגירת חגורת בטיחות, בדיקת צמיגים או שמן ומים ברכב, דאגה לתנאי העסקה בטוחים שבהם פועלי בניין לא נופלים אל מותם וגם הצבת גדר מסביב לבריכת הילדים בצימר.

מתברר שבתורה אין מקום לתרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר". היא מחנכת אותנו לפסוק "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". מעקה הוא מצווה.

התיק ששב מן הקרב

אנחנו רגילים לראות הודעות בסגנון "מצאתי תפילין", על זוג תפילין שנשכח באוטובוס אתמול בבוקר. מה תגידו על תיק של טלית שאבד לפני כחמישים שנה, במלחמה, ונמצא כעת?

כך סיפר לי השבוע אלישיב גוטמן: "אבא שלי, בוגר ישיבת הר עציון, התפלל במלחמת יום כיפור בבסיס ברמת הגולן. באמצע התפילה, בעודו בצום, נשמעה האזעקה והוא רץ לבונקר, מותיר את חפציו מאחור. אחרי כמה חודשים מישהו מצא את התפילין של אבא והחזיר לו אותן, אבל התיק של הטלית שלו לא נמצא עד היום...

"ובכן, היום אבא שלי קיבל פתאום טלפון מיהודי שמחזיק בתיק הטלית הזה כחמישים שנה. מתברר שבזמן המלחמה, כבשנו את האזור הזה בחזרה מהסורים. התיק של הטלית נמצא בתוך נגמ"ש סורי שנפגע. הסורים מצאו אותו בשטח ולקחו אותו. אחד המפקדים הישראליים, אורי עצמון, אסף מהנגמ"ש הסורי ציוד שנראה לו יהודי. היו שם גם מחזור תפילה צבאי, שופר ועוד. עצמון הוא תושב קיבוץ גן שמואל, ובכל יום כיפור הם היו מציגים את הפריטים האלה בקיבוץ, ומניחים אותם על השולחן כהשראה, כתזכורת.

"מתברר שכבר שנים הוא מחפש את בעל התיק ומספר את הסיפור הזה בכל מקום, אבל לא מצליח למצוא קצה חוט. השנה הבן שלו התחיל להעלות סטטוסים בנושא ולהריץ את המידע בקבוצות, וככה הוא כתב: 'אורי עצמון מג"ד 83 חרמש של חטיבה 670 מצא ביום השלישי של מלחמת יום כיפור למרגלות גבעת אורחה תיק עם רקמה עם האותיות י.ג. נשמח להגיע לבעלים. שיתופים יתקבלו בברכה'.

תוך כמה שיתופים, המעגל נסגר: י.ג. זה אבא שלי. יצחק גוטמן.

היה לאבא קשה לדבר הערב מרוב התרגשות, אבל בין כל הטלפונים עם המשפחה והחברים הוותיקים, הוא אמר לנו דבר יפה: הוא תמיד חשב מה עלה בגורל התיק של הטלית – אולי הוא נשרף, אולי הוא בסוריה – אבל כזה דבר הוא לא דמיין. הוא שמח כל כך שכל השנים האלה לתיק שלו היה בעצם תפקיד משמעותי, והוא היה חלק מחוויית יום כיפור של הקיבוצניקים".

מה שקורה עכשיו

בימים אלה אני מתכוננת לסוכות ולשמחת תורה, ומחפשת תובנות מוצלחות ליום הראשון של "אחרי החגים". נשמע מוזר, באמצע אלול? ובכן, השיעור השבועי שלי בקשת 12 מצולם כעת ברצף, 13 תוכניות. תוכנית לכל ערב שבת ולכל ערב חג (מי היה מאמין שקשת יגרמו לי ללמוד כל כך הרבה תורה...).

זה ניסוי תודעתי מרתק, שקצת מעייף את המוח: להכין כעת שיעור כאילו הערב ראש השנה, ואז לדבר למצלמה כאילו אנחנו בערב יום כיפור, ובהמשך היום לצלם שיעור כאילו החגים נגמרו ומתחילים מבראשית, לקרוא את התורה מחדש.

אבל כשאני יוצאת מהאולפן, אני מבינה משהו על קדושת הזמנים. זה עתה סיימתי שיעור שכולו הכנה לשמיעת השופר של ראש השנה, אבל בחוץ סתם יום רביעי של אלול. אפשר לדבר ולתכנן אבל בסוף הקדושה, המצווה, הדבר עצמו – מגיעים בכל פעם רק בזמנם, בתאריך מסוים.

הרב קוק כתב על כך פעם ארבע מילים עמוקות: "כל זמן מאיר בתכונתו". כמו שלאנשים יש תכונות

– קמצן או נדיב, נחמד או סנוב – גם לזמן יש תכונה. כל תקופה מאירה בנו משהו אחר: פסח הוא זמן חירותנו, תשעה באב הוא זמן של חורבן, ועכשיו אלול, זמן של התחדשות וחשבון נפש לקראת השנה החדשה. תשרי? חשוון? אלה תכונות אחרות לגמרי, זו לא המשימה שלנו עכשיו.

שנזכה לחיות עם הזמן. אלול שמח ומשמעותי.