שווה סיפור: אבי יתומים

אני עובדת במדרשיה לבנות. מגיעות אלינו בנות מכל קצווי תבל. ברוך ה', שמה של המדרשה הולך לפניה והיא נחשבת לאחת הטובות בארץ ובעולם, אצלנו, הצוות כולו מוסר את נפשו בשביל הבנות, כפשוטו.

לא לכל הבנות יש אמצעים או גב של בית חם ומחבק. יש מהן המגיעות ממדינות נחשלות, או מבתים הרוסים, כאלה שגורלן לא שפר עליהן והן חיו בצורה אחרת מכל בת החיה בחברה מערבית מפותחת. לעומתן, יש את הבנות שמכירות את טעם העושר וחיות בסטנדרטים גבוהים ושונים מרמת המחיה הממוצעת. ויש את הביניים. לכולן הצוות נותן יחס שווה, ובמיוחד אותן אלו שאין להן בית שקולט אותן, מישהו שמחכה להן אחת לחודש בשבת החופשית, אלה שלצערנו, אין להן הורים, או שהוריהן אינם מתפקדים. אנו מלווים כל אחת ואחת בדרך שלה, ועושים הכל כדי שהן תקבלנה את המירב ומיטב הכלים כדי לצאת החוצה הכי טוב שאפשר ולבנות בית נאמן בישראל.

ברוך ה', היחס מחלחל גם פנימה בין הבנות. כולן מתייחסות זו לזו בכבוד. מעולם הפערים לא העיבו חברתית, ההיפך, זו היתה הזדמנות לבנות שיש להן, לגלות ולראות את העולם השונה מהן ולהעריך אותו בהתאם.

כל שנה מגיעה אלינו קבוצת בנות ממקבץ מדינות חבר העמים לשעבר, כולן דוברות רוסית. להרבה מהן אין את השקל הראשון להוציא בארץ, אילולא הסוכנות, שם הן עושות עליה ומקבלות את הסל הבסיסי, מה שנותן להן את האפשרות לחיות במעט כבוד.

הן לא מפונקות, בשונה משאר המדינות שהעושר והרווחה היו מנת חלקן וסביבתן, הן מכירות את השפשוף של החיים, ולא נרתעות מקשיים כאלו ואחרים.

על אחת מהן אני רוצה לספר. חנה.

חנה הגיעה אלינו מאוקראינה, מאחד מהכפרים סביב קייב. לחנה היה אח, שניהם נולדו להוריהם לאחר הרבה קשיים. כסף לא היה, אבל היתה שמחה בבית ואושר של הסתפקות במועט. לצערי, אמה של חנה חלתה במחלה כלשהי בריאות, ובהיעדר טיפול מתאים ומתקדם - היא נפטרה, מותירה באבלו את בעלה, שנכנס לתקן של הורה כפול מעכשיו.

למרות כל הכאב והצער, חנה היתה שמחה, כי ככה אמה לימדה אותה וככה היא גדלה כל חייה. היא עשתה הכל בבית ודאגה לאביה. מאז שנפטרה אשתו, בריאותו הדרדרה. את חנה גילה אחד הרבנים של קייב. היא הגיעה עם חברה לאחד מהשיעורים, נשאבה ונשארה כתלמידה קבועה. בחסדי שמיים, הרב והרבנית החלו לקרב את חנה אליהם. היא הוזמנה לשבתות וחגים עם יתר בני משפחתה. הם פתחו לה את ביתם, ואט-אט, חנה התקרבה ליהדות ונהייתה חרדית ממש.

כעת, הרב הבין ששם, באוקראינה, זה לא המקום המתאים לה, היא יכולה להתקדם הרבה יותר. הוא הציע לה להגיע לישראל, ללמוד במדרשה שלנו.

זה לא היה קל. מבחינה משפחתית, היה לה קשה לעזוב את אביה, מספיק היתה קשה לה הפרידה מאמה. מבחינה כספית, לא היה לה איך לממן את עצמה אפילו. אבל ההבנה כמה היא תוכל להתקדם וללמוד ולפתח את עצמה מחוץ לאוקראינה, והרב ששידל כמה תורמים שעזרו לה לשלם את ההוצאות ההכרחיות כדי שתוכל להתחיל את החיים בצורה טובה יותר בישראל, עשו את שלהם. בסופו של דבר, חנה נחתה אצלנו.

זה היה באמצע החופש הגדול. רוב הבנות לא היו בפנימייה בכלל, והבודדות שכן היו - עבדו, ולא היו במשך היום במבנה.

וכך ראיתי אותה לראשונה: ילדה ציורית שנראית כלקוחה מהאגדות, כאילו גזרו אותה מגלויית מכתבים משנות העשרים של המאה הקודמת, עם מזוודה דהויה של כמה עשורים אחורה, שיער אסוף בפקעת וחיוך ענק וזוהר מכסה את כל פניה. ממש כך, כל הפנים שלה היו אור ושמחה. אם חשבתי לראות בחורה עצובה ומכונסת, התבדיתי בענק. היא התרגשה כל כך לראות אותי, שלרגע התבלבלתי. היא לא גמרה להפתיע אותי. כשנכנסנו למבנה הצגתי לה את חדרה. שהיה משותף עם עוד כמות נכבדת של בנות. אני שרגילה לראות את המבט ההמום והמבוהל של בנות המגיעות למקום, צופה לראשונה באושר המציף אותה. אבל כל זה היה קטן לעומת מה שקרה כאשר חנה ראתה את האמבטיה.

היא נכנסה, כולה מוקסמת, פותחת את הטוש וסוגרת. "וואו, אמבטיה אמיתית", היא אמרה לי. "אצלנו אין אמבטיות", צחקה באושר. מבחינתה, זו היתה הפסגה.

לאורך כל היום רק חשבתי על חנה, על המבט שלה על העולם, על האושר מכל דבר קטן, אף על פי שידעתי כמה סבל היה, ועדיין, מנת חלקה, היא לא נתנה לזה מקום. היא חיה בעיניים אחרות, עיניים של הסתפקות במועט, של הכרת הטוב, ראייה אופטימית כזו, כאילו לא היה לה צער מעולם.

אנחנו התרגלנו לחיים אחרים, והיא מגיעה עם הלבוש שלה והפשטות שאין למצוא היום כמעט, אולי רק שם, בכפרים הנחשלים בערבות אוקראינה, ומציגה אופציה אחרת של חיים.

הרבה בנות פגשתי, אבל לה היה קסם מיוחד, נשמה גבוהה שכל כולה טוהר.

חנה התאקלמה מהר ממה שציפינו. מבחינתה הכל היה חדש וקוסם, ואחרי כל שיעור היא הלכה לרב או לרבנית שמסרו את השיעור כדי להודות להם. היא הגיעה כל כולה כלי קיבול, והיתה צמאה מאוד לדבר ה'. היא היתה חכמה ואינטליגנטית מאוד, העמיקה בלימודים ועשתה חיל.

כולן אהבו אותה. הרוך והלבביות שלה המיסו את הלבבות של כולן, והיא מעולם לא עשתה רע לאיש. כולן ידעו שאין לה משפחה לחזור אליה. גם בחופש, כשכולן חזרו הביתה או למשפחה כאן בארץ, לה לא היה למי ללכת. מובן שלטוס הביתה גם לא בא בחשבון, לא היו לה האמצעים לכך. מדי פעם היו רואים אותה מדברת עם אביה, לפעמים היתה גם בוכה. היו לה רגעים קשים, אבל היא ידעה תמיד לצאת מהם מהר, להשתקם ולראות שוב את הזריחה.

כאשר חנה סיימה את הלימודים, היא התחילה לשמוע הצעות שידוכים. אנחנו, כצוות, ליווינו אותה וידענו שעלינו מוטלת החובה לעזור לה. יש לנו קרן של הכנסת כלה בפנימייה, הרבה מהבנות נעזרות בה. כן, ידענו שזה יהיה כמעט 100% של עזרה. בחסדי שמיים, חנה מצאה בחור עם רקע דומה לשלה, בחור יקר שעשה הכל כדי לבנות את עצמו. הוא למד באחת מהישיבות של עולי רוסיה, שם הצליח מאוד בלימודו. לאחר האירוסים, הנושא הכספי היה מטריד מאוד. עזרנו לחנה ככל שיכולנו, התרמנו כמה שאפשר, אבל עדיין היה חסר לזוג הזה הרבה מאוד כדי להיות עם המינימום. את כל האביזרים ושמלת הכלה השגנו מגמ"חים שונים ומאנשים טובים שנתנו בלי סוף. החתונה היתה אמורה להיערך באולם קטנטן, פשוט, יותר חדר גדול מאולם, שהיה שייך לאחד המוסדות שתורמים לאותם חתנים וכלות שאין להם. זה היה אולם לשלושים איש בלבד, לא היה מקום ליותר, וגם לא היה צורך. לשניהם לא היתה משפחה.

אנחנו וחברותיה של חנה היינו הצד של הכלה. החתן, רבניו והחברים מהישיבה היו הצד השני. אבל כל זה לא הטריד את חנה. היא, אופטימיסטית מושבעת שכמותה, ראתה רק את הטוב והיופי שהיא זכתה לו, התפעלה מכל תרומה, מהלב של האנשים שפעמו בשבילה. היא היתה מלאכית.

אבל אנחנו דאגנו - והרבה. לא ידענו איך היא תסתדר עם הדירה והשכירות, ובכלל. אבל אז אלוקים הראה לנו מי כאן הבעל הבית האמיתי, ומי באמת דואג ליתומים.

כשבוע לפני החתונה הגיע גביר גדול מארצות הברית אל בניין הישיבה של החתן של חנה. הוא ניגש לראש הישיבה. בלי הרבה גינונים הוא שאל ישירות: "יש כאן חתן שצריך להתחתן בתאריך..."? כאן נקב בתאריך שהיה יום חתונתה של חנה. ראש הישיבה הנהן. "אני מחתן את הבת שלי בתאריך הזה, ואני רוצה לחתן יחד איתה עוד חתן או כלה יתומים שאין להם". ראש הישיבה היה המום. החתן יתום, עני וחסר כל, סיפר לו. הוא הוסיף על הרקע של הכלה היתומה וחסרת האמצעים. הנדיב לא התמהמה הרבה. הוא בדק מה בדיוק חסר להם, והודיע לאלתר שהוא מחתן אותן כאילו הם בניו ממש.

מכאן הכל קיבל תפנית חדה. הוא ביטל מיד את החדר-האולם, והזמין להם אולם אמיתי עם צלם ונגן, עם פרחים וקייטרינג משובח. הוא לא בחל בכלום. הוא שכר להם דירה קטנה ויפה לחודש הראשון, עד שהדירה שהוא רכש להם תתפנה... זה היה הלם של ממש.

כולנו התפעמנו מאוד מיד ההשגחה שהיתה כאן, איך הקב"ה דואג ליתומים ומסובב הכל. הרב של המדרשה נסע במיוחד למקום משכנו של הגביר שהגיע לארץ לחתונת ביתו כדי להודות לו. "אל תודה לי", הוא אמר, "התודה היא לבורא עולם".

וכך הוא סיפר: "כמה ימים לפני שחיתנתי את הבן הבכור שלי, התגלה אצלו גידול במקום מסוכן. לא ידעתי את נפשי, התרוצצתי מרופא לרופא - כולם עם אותה אבחנה. הגעתי אל אחד הרבנים הגדולים שהיו באותה העת בארצות הברית. עשיתי הכל כדי שאוכל להיכנס למעונו, שהיה סגור לקהל עקב חולשה. ההפצרות שלי עמדו לי, גם הגבאים לא יכלו לעמוד מול המצוקה של חתן צעיר. נכנסתי אליו ותיניתי לו בצער את כל הקורה איתנו. "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רע הגזירה", כך הוא אמר לי. "תחתן יחד עם בנך חתן יתום, ובעזרת ה' הכל יעלם". וכך היה. תרמתי לחתן את כל עלות החתונה, כולל הכל, וכבר למחרת התבשרנו שהכל נעלם, ואילולא הצילומים הקודמים שהיו בידי ובידי הרופאים, היו בטוחים שהכל היה דמיון בעלמא". מאז שחייו של בני נתנו לשלל, אני כבר יודע שמצדקה רק מרוויחים, בעולם הזה ובעולם הבא. מאז לפני כל חתונה אני דואג למצוא את אותם נזקקים כדי לזכות לתרום להם.

וחנה? חנה לא היתה צריכה הוכחות. היא המשיכה באמונה החזקה שלה ובחיוך הניצחי. מי כמוה יודעת כמה טוב ה'...