סיון רהב מאיר: אנחנו עוסקים בבנייה, לא בהרס

מה המשמעות של מעשינו הקטנים? ליאור פרישמן, ראש המועצה הדתית בעיר רחובות, סיפר לי השבוע את הסיפור הבא:"יום אחד בחודש אלול הייתי ליד רב העיר הנערץ של רחובות, הרב שמחה קוק זצ"ל. שמעתי אותו אומר שמחר הוא אמור להעביר שיחת התעוררות עוד לפני הסליחות, באחד מבתי הכנסת הספרדיים בעיר. רציתי מאוד להסיע אותו לשם, והוא הסכים.

"בארבע ורבע לפנות בבוקר חיכיתי לו מתחת לביתו. הוא ביקש שאסיע אותו קודם כל למקווה ברחוב השופטים. הוא טבל במקווה, ואז נסענו לבית הכנסת הספרדי. הגענו לשם ברבע לחמש, אנחנו נכנסים ורואים שם... רק את הגבאי. זהו. אני, הרב והגבאי. פניו של הגבאי הלבינו כמו סיד. הוא לא ידע איפה לשים את עצמו. איזו בושה, הוא הזמין את רב העיר, הטריח אותו לפנות בוקר, וכנראה לא פרסם מספיק ולא ידע להיערך, ואף אחד לא בא. מה עושים?

"אני מניח שכל אחד מאיתנו היה שמח לדבר לפני אולם מלא, אבל הרב קוק אמר לנו בחיוך: 'רבותי, בואו נהיה ביחד, אני ממש אשמח ללמוד עם שניכם בחברותא תורה'. אני לא אשכח את הרגעים האלה. הוא המשיך ואמר לנו: 'תקשיבו טוב, אל תרגישו אכזבה. שווה לי וכדאי לי לטרוח לקום מוקדם ולבוא לפה לבית הכנסת אפילו בשביל שהלב של יהודי אחד ייפתח. והנה, נמצאים פה איתי שני יהודים'".

עברו 15 שנים. אני נזכר בסיפור הזה בכל שנה מחדש בחודש אלול. אנחנו נוהגים לדבר באלול על מעשים דרמטיים, על שינויים גרנדיוזיים, מבטחים לעצמנו הרים וגבעות. אבל כל מעשה קטן שלנו הוא חשוב, ואפילו שיעור לשני אנשים לפנות בוקר הוא יקר".

סופרים לקראת

יום רביעי בערב, ירושלים. נער באופניים חשמליים כמעט התנגש בי בכניסה לתחנה המרכזית. "זהירות!", צעקתי עליו והוא הסתובב. במבט ראשון, הישראלי המכוער. מעצבן, קולני, חצוף, עובר על החוק, מסכן אחרים. אבל אז הגיע המבט השני, שבו הוא התגלה כרגיש, פגיע, ביישן. "סליחה", אמר לי בשקט. "אני לא מרוכז. בדיוק חזרתי מהקבר של הרב אורי זוהר".

שום דבר בחזותו החיצונית לא רמז שזה המקום שממנו חזר. הוא נראה יותר כמו אחד שבא מחוף מציצים. אבל הוא שלף את הסלולרי והראה לי תמונה שצילם. המצבה על קברו של הרב זוהר, שנפטר לפני כארבעה חודשים. "גידל וקידש שם שמיים בעולם", נכתב עליה. שאלתי בעדינות מה הוא עשה שם. "יש לי כמה עניינים אישיים לשנות, אז הלכתי למי שידע להשתנות. וחוץ מזה", הוסיף בחיוך ביישני, "אלול עכשיו".

חזרתי הביתה. שלחתי למישהי שאני עובדת איתה קישור לפוסט בפייסבוק שקשור לפרויקט שלנו. "אכפת לך להעתיק את הטקסט ולשלוח לי?", היא כתבה בחזרה. "מאז ראש חודש אלול ניתקתי את הפייסבוק מהסלולרי. אם צריך אני יכולה לפתוח דרך המחשב". אז העתקתי ושלחתי לה.

המילה "אלול" הספיקה לשניהם כדי להסביר הכול: השנה מתחילה בתשרי, אבל החודש שלפני כן מוקדש להכנה רוחנית, לבדיקה עצמית, לחשבון נפש. זה לא רק הסליחות או תקיעת השופר, זה השינוי הפנימי. רובנו סופרים לאחור את הימים לקראת הבחירות, אבל יש בקרבנו מי שבשקט סופרים לאחור, או יותר נכון קדימה, 11 יום לראש השנה.

גם איש ברזל צריך להתגמש

רן בר-יושפט סיים בימים אלה את תחרות "איש הברזל" ("איירון מן") בספרד: 3.8 ק"מ של שחייה, רכיבה על אופניים לאורך 180 ק"מ ואז ריצת מרתון מלאה של 42.2 ק"מ. אבל המסר שהוא ביקש ממני להעביר לא קשור דווקא לספורט:"התחרות נקבעה זמן רב מראש, ואף אחד לא ידע שיהיה באותו יום גל חום באירופה. כ-1,800 איש התחילו את התחרות, ורק כ-1,400 סיימו אותה. זה אומר ש-400 איש, כמעט אחד מכל ארבעה, פרשו באמצע. זה נדיר מאוד.

"מה קרה כאן? חלקם פשוט התעקשו לעשות את הכול הכי מהר, כמו באימונים שלהם, ולא קלטו שזה בלתי אפשרי בכזה חום. אני הבנתי על ההתחלה שאין סיכוי לשבור פה שיאים של עצמי, ורק חשבתי מה כן צריך לעשות כדי להצליח לסיים את התחרות.

"צריך להבין שזו תחרות יקרה מאוד, שאנשים משקיעים בה אלפי שעות אימונים, וזה ממש מבאס לראות אנשים מסביבך שפשוט מתעלפים באמצע, כי הם לא מצליחים להרפות קצת. כל הזמן הצוותים הרפואיים פינו אנשים שהחליטו שהם רוצים הכול או כלום, אפס או מאה. אז הם קיבלו כלום, אפס. גם איש ברזל צריך לדעת להתגמש...

"לעומתם, אני ועוד רבים עצרנו בכל תחנת שתייה לאורך הדרך ודאגנו לשתות. היו גם קטעים שבהם הפסקתי לרוץ ועברתי להליכה, בלי להתבייש. עצרתי כמובן גם לתפילת מנחה מהירה, מה שאחרים אולי ייראו כ'בזבוז זמן', ובסופו של דבר סיימתי עם חיוך גדול ועם דגל ישראל (שסחבתי איתי לאורך כל הדרך). אמנם זה לקח לי שעה וחצי יותר ממה שתכננתי ורציתי, אבל אני מרוצה.

"נדמה לי שיש כאן נקודה עמוקה: מרוב רצון להיות מספר 1, לפעמים נופלים בצד הדרך, ולא רק בתחרות כזו. אבל אפשר לעבור מהליכה לריצה, אפשר לדווש לאט ולעצור לנוח, העיקר להמשיך להתקדם, בכל תחום בחיים, בקצב שמתאים לנו".

שימו לב להתחלה

אתמול, י"ח באלול, היה יום הולדתו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. הנה רעיון קטן ומעשי שלו: פרשת השבוע, "כי תבוא", מתארת את טקס הביכורים. החקלאי יוצא לשדה, רואה את הפרי הראשון שהבשיל, ובמקום לקחת ביס – הוא מקדש את הרגע: הוא שם את הפרי בטנא, ועולה איתו לירושלים בתהלוכה גדולה וחגיגית.

הבעל שם טוב הסביר שכל ההתחלות, הרגעים הראשונים, הביכורים שבחיינו – צריכים לקבל כך יחס מיוחד ותשומת לב רבה.

הוא ביקש למשל שנתייחס אל ה"ביכורים" שבכל יום, אל הדקות הראשונות אחרי שהתעוררנו, וקבע: "יש לשים לב ל'ראשית' של היום: מחשבה ראשונה, דיבור ראשון, מעשה ראשון".

האם אנחנו קמים עם מחשבה אופטימית או פסימית? מה הדיבור, המשפט הראשון שיוצא לנו מהפה – תלונה, או משהו חיובי? ומה הדבר הראשון שאנחנו עושים, האם זה מעשה שימשוך אחריו את כל המעשים לכיוון טוב?

טקס הביכורים הוא לא היסטוריה רחוקה. הוא מתקיים בחיינו שוב ושוב, גם הבוקר. צריך רק לשים לב. יום טוב.

האמת שגילה המפקח הירדני

אתמול, בשעה שרב סרן בר פלח הובא למנוחות, הייתי באירוע של ארגון "נפש יהודי" עם כאלף סטודנטים בגבעת התחמושת בירושלים. מנכ"ל מרכז המורשת בגבעת התחמושת, כתרי מעוז, סיפר לנו את הסיפור הבא:"אחרי שנחתם הסכם השלום עם ירדן, סוכם שהלוחמים הירדניים של אז יבואו לגבעת התחמושת למפגש עם הלוחמים הישראלים של מלחמת ששת הימים, לסוג של סגירת מעגל. משלחת ירדנית חצתה את הגבול, והמפקד הירדני הבכיר, שהיה כבר זקן, הביט ימינה ושמאלה והודיע: 'זה לא המקום שבו נלחמנו, זה לא יכול להיות'.

"אמרו לו המארחים הישראלים: 'כן, כן, פה היה הקרב המפורסם בינינו'. אבל הוא לא השתכנע, ואמר: 'לא, אנחנו נלחמנו על גבעה ריקה, מסביב הייתה שממה', ואז הוא הצביע כהוכחה על שכונת רמת אשכול, ואז על שכונת מעלות דפנה, ואז על קריית הממשלה ואז על המטה הארצי של המשטרה. 'כל זה לא היה פה!', הוא הכריז. הישראלים הסבירו: 'נכון, הקמנו את כל זה אחר כך. אצלכם הייתה שממה, ואצלנו לא'.

"המסר היה ברור: אנחנו עוסקים בבנייה ולא בהרס, בחיים ולא במוות. ואנחנו עושים זאת בעוצמה ובקצב שאויבינו כמעט לא מסוגלים לתפוס".

תנחומים למשפחת פלח, ולכל מכריו ואוהביו של בר. שנמשיך לבנות.

לרכישה ספרה החדש של סיון רהב מאיר "לגדול - 54 סיפורים על פרשת השבוע ועלינו", היכנסו לכאן.