איה קרמרמן: זוכרת את הרוחניות שלך, עכשיו, באלול?

גם אלול הזה, כמו קודמיו בשנים עברו, תופס אותי, בין שאר נשות ישראל, בהרגשה של כביסה סחוטה שמישהו שכח יומיים במכונה. זה בגדול התיאור. אפשר לתת תיאורים נוספים, רק שזה יהיה מיותר, שכן במרביתם יופיעו המילה סמרטוט או השורש סח"ט על הטיותיו. אנחנו מסיימות חודשיים של חופש עם ילדים, שבהם שימשנו על תקן צוות הווי ובידור. כשאני מנסה להסתכל רטרואקטיבית כמה פעמים בחודשיים האלה מישהו נכנס לי לאמצע משפט, מחשבה, שירותים - אני אפילו יותר גאה בעצמי שלא יצאתי לחלוטין מדעתי. זה שהילדים סיכמו שהיה אחלה קיץ - זה נס גלוי. זה שאף אח לא הרג את אחותו - על זה בלבד מגיע לנו פרס נובל לשלום. ישתבח שמו לעד, ריח החופש האמיתי של האחד בספטמבר עלה באפנו. במשך חודשיים, כדי להחזיק מעמד ולא להשתגע, כל אחת מאיתנו פנטזה מה היא תעשה בימי החופש החדשים בחסות משרד החינוך (שקיימים רק בפנטזיה שלה). זו חשקה נפשה להסתפר, האחרת מתפללת למסאז', השלישית רוצה להספיק לקנות שולחן חדש לחג (ת'אמת, היא תסתפק במפה נטולת כתמים). כל השלוש זו אני, כן? חודשיים שאנחנו מתכננות את הבוקר החופשי הזה, שבו כל בעיותינו ייפתרו לטובה. חודשיים שהתכנונים האלה השאירו אותנו שפויות, נתנו לנו נקודת זמן עתידית ורודה להיאחז בה. אצלי האחד בספטמבר, ואיתו יום החופש המתוכנן והמיוחל, נדחה עקב התאקלמות הינוקא בגן. עוד לא הספקתי לנשום, ממש לא מימשתי את הקופון של יום הכיף שרקחתי בראשי ואז, בום. תיק חדש נוחת עלינו: אלול.

כלים רוחניים פלוס קפה ועוגה

לא לק ג'ל, לא תספורת, לא מסאז' ולא נעליים. אלול. על עבודתו הרוחנית, על עומקו הפנימי. על המלך בשדה, על התעוררות והכנה ליום הגדול הבא. אלול הזה. מראש חודש אני מקבלת הזמנות לשיעורי התחזקות אלוליים. שיעורים שמבטיחים לי התרוממות רוח, קבלת כלים חדשים שמעולם לא היו לי, פלוס קפה ועוגה.

בדרך כלל ההזמנה מתחילה כך: "זוכרת את הקבלות שקיבלת על עצמך ביום כיפור האחרון? שאין מצב שתיכנסי ככה לחגים, לא מוכנה, לא מחוברת. עייפה מהיומיום... בואי לשיעור". או "את זוכרת את הרוחניות שפעם הייתה לך בשפע, רוחניות שאת מתגעגעת אליה? איך הבטחת לעצמך, אין, אין, הפעם אקח את עצמי בידיים ואעשה הכול כדי לחזור לאותה רוחניות". או "אנחנו עומדות בפתחו של ראש השנה ועוד לא הספקת להתחבר לאלול? את באמת מתכוונת לפספס הזדמנות של פעם בשנה?" רגע, מה לפספס? מתי עברה הרכבת? עוד לא הסדרתי נשימה, עוד לא סיימתי לקפל את כל הכביסות מהחופשים, וכבר פספסתי? שוב אני אמורה לקחת נשימה עמוקה ולצלול מחדש? איך? אני צריכה רגע, בשבילי, לנשום מלוא הריאות, בלי שילד יידחק גם לפינת האונה הימנית ויגיד שחסר לו סרגל. בבקשה, לא ככה.

האמת היא שמגיעה לנו הזמנה אחרת לשיעורי תורה. האמת היא שנמאס לי מהזמנות לרוחניות שמסבירות לי שברגע זה ממש, בעודי יושבת עם הקטנה על ה־ABC, אני לא רוחנית מספיק. מישהו פה מבין כמה סבלנית ורוחנית אני צריכה להיות כדי לא לתלוש לעצמי את השערות בעוד החביבה לא מבדילה בין b ל־d בפעם העשרים? הסיפור על רבי פרידא, שלימד בסבלנות את תלמידו ארבע מאות פעם, נכנס לפנתיאון של כה עשו חכמינו. אבל כשאני יושבת עם שלושה קטנים, מג'נגלת סימולטנית שלושה מקצועות, אני מפספסת את אלול? אני כבר לא רוחנית כמו שהייתי? איך יכול להיות ששיעורי תורה שמטרתם לחזק אותי, מעמידים מולי האשמות או רמזי האשמה שפעם הייתי יותר? אז חברים - תודה רבה. אני בהחלט לא צריכה מישהו חיצוני שיאמר לי שאני לא מספיק. לא מספיק רוחנית, נחמדה, זריזה או רזה. בלהגיד לעצמי שאני לא מספיקה, אני מעולה. אם זה מול המראה אחרי המקלחת, אם זה דקה לפני השינה, כשבראשי מהדהד הקול של הבן שלי שאמר "הבטחת לקרוא לי סיפור וזה לא קרה". לא המצאתי את השיטה וזו לא בעיה אישית שלי. לכל אמא ההתמחות שלה באיך לתת לעצמה על הראש שפעם היינו, היום אנחנו פחות, ועל ההבטחות שהפרנו. אין לנו צורך בעזרה חיצונית.

גילוי ה' בצעדי תינוק

אי לכך ובהתאם לזאת, אני כותבת לכן את המילים הבאות, וגם לי: אתן מדהימות. איך שאתן.

אתן רוחניות. אולי אתן לא מייחדות ייחודים, אולי אתן לא יודעות מהו פירוש רש"י לפסוק השלישי בפרשת השבוע, אבל אתן הבריאה הכי רוחנית שה' ברא, אתן הבריאה הכי קרובה לשבת קודש. אתן אור מקיף ופנימי סימולטנית. אתן רוחניות בתוך המציאות, שם אתן מוצאות את גילוי ה' בעולם הזה. בחיבוק של הילד, בתינוק שצועד את צעדיו הראשונים ולא מפחד ליפול עד שיצליח. אתן רואות את ה' יתברך כשהילד חוזר עם חיוך של הצלחה מהלימודים, מודות לאבא רחמן שהילד ראה הצלחה בהשתדלות שלו. רק אתן ובורא עולם יודעים כמה תפילות יש לכן בלב. בדמעות שאתן מתפללות על כל אחד מהמשפחה, מנסות לשכנע את ה' שייתן לו את מה שחסר. משהו שרק בכוחו לתת, אפילו שאת היא האמא שאמורה לפתור כל בעיה. אתן היצור היחיד בעולם שיש בכוחו לוותר לאחרים. על אוכל, שעות שינה, רצונות, תוכניות. ואתן עושות את זה בלי מחשבה, באינסטינקט האוהב שלכן. אתן מוכנות לפספס כדי שלאחרים יהיה טוב או שמח. אתן הגלגל שמגלגל ומייצר אהבה בעולם. אתן זרקור של מילים טובות, של סבלנות, כן, גם כשהיא נאבדת לפרקים.

לכבוד אלול קחו לכן עצה שנתן הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל לאישה שבאה ושאלה איזו קבלה היא יכולה לקבל על עצמה כדי לייקר את השבת: לקרוא שיר השירים? לגמוא פרקי תהילים? הוא אמר לה בפשטות הייחודית לו: תקני נעליים חדשות לשבת שיעשו לך טוב על הלב. אז לך, אמא אהובה, אחותי לדרך, לך אני אומרת: את רוצה להתכונן לראש השנה ולהרגיש חגיגית? לכי תקני נעליים. או תעשי לק ג'ל, מסאז', לכי לים לנשום מי מלח בשקט. לכי ליום כיף, לא משנה איפה. תהיי את. לא אמא, לא אשתו, לא בת, לא חברה. תהיי את, לבדך, כמה נשימות עמוקות, בלי הפרעה.

זה לא מספיק? את עדיין טוענת שחסרה בך הרוחניות שהיית רוצה בה? עדיין מפחדת לפספס את אלול? את רוצה להתכונן להגיע אחרת לראש השנה? כבריאה חדשה ממש? אז הנה שיעור קצר: כשם שתדוני אחרים, כך ידונו אותך בראש השנה. אם תדוני אחר לכף זכות - יקשיבו לזכות שלך, ילמדו ממך וידונו את האחר, וגם אותך, בעין טובה ורחומה. אז השנה, האדם הראשון שתדוני לכף זכות, האדם הראשון שתסתכלי עליו בעין הרחמנית ומלאת החסד שקיימת בך - זו את!

הטור פורסם בעיתון "בשבע".