אפרת ברזל חושבת על הקבלות הקטנות שלה לשנה החדשה

אני יושבת ומחכה שמכונת הכביסה תסיים ואני אוכל לתלות אותה וללכת לישון.

היא מבטיחה עוד שתים עשרה דקות של עבודה, אני יודעת שזה לא יהיה ככה. היא סופרת זמנים אחרת, זאתי, למדתי, הזמן מדבר אצלה סיבוב אחר.

אני עוזבת אותה בשקט לעצמאותה, ומתחילה לעשות משהו אחר בבית, בינתיים, מקווה שהעולם יהיה סלחן אלי כמו שאני סלחנית לעצמי.

מקווה שידונו אותי בסוף השנה הזו לכף זכות כמו שאני דנה את התפקודים של עצמי.

 כמה פעמים שכחתי השנה כביסה בתוך המיכל הכסוף הזה, ולא תליתי בכלל. כמה פעמים הפעלתי אותה שוב כדי שהבגדים יחזרו להריח טוב, כמה פעמים כן שמעתי מהמטבח את הצפצוף ורצתי להתייחס אליו, תליתי מיד.

כמה פעמים החמאתי לעצמי על התקתוק הפצפון הזה.

איך חברה שלי, רחלי, אומרת: "כל השדות מריעים לך", ואני ממש מדמיינת אותם, את השיבולים בקמה, זזות כמו קהל, מצד אל צד, כמו בשיר בעל מקצב איטי יחסית, נוגה, נרות קטנים בידיהן באור יום של שמש, נרות שאף אחד לא רואה, אחוזים בידיים דמיוניות שהן בעצם חיטה שזזה מצד לצד, אין שם באמת אף אחד, אבל הכל זז לפי המנגינה, איש לא רואה את הנקודות הקטנות שהנרות עושים, אבל אני כן רואה, את ההשתפרויות הקטנות שלי, שלך, ואת כל השדות והתבואה בקולות פנימיים מריעים לך.

היא עוד לא מסיימת, המכונה, ואני חושבת לעצמי, איזו מקסימה העיתונאית מעיתון "זרקור", זה של הילדים, שהתקשרה לראיין אותי על "חוסר מושלמות", ואיך עניתי לה מה שיצא לי, ואיך הקול שלה היה מתוק, ואיך שאלתי אותה לקראת סוף השיחה למה היא התקשרה דווקא אלי בנושא הזה, מריצה בתוכי מחשבות אם זה מה שיזכרו ממני בסוף. ועונה לעצמי שגם זה בסדר.

יודעת שאין שנה דומה לחברתה, יודעת שכל שנה מיוחדת בכוחותיה לעצמה, יודעת שאם היה משהו שאהבת בך בשנה האחרונה, ואת מרגישה שאת עוד צריכה ממנו אל תוך השנה החדשה, תתפללי עליו - מההתחלה. כאילו אין לך ממנו כלום.

כי מה שה' נותן הוא יכול גם להפסיק מיד. וכל איבר בגוף, וכל קול פנימי שגידלת, צריך סייעתא דשמיא כל שנה מההתחלה.

ואני שואלת את הילדים, בלי לעשות מזה טקס גדול, אם הם מסודרים עם מה שכל אחד מהם לוקח על עצמו בשנה הבאה, ומיד מנסחת את הדברים טיפה יותר בעדינות, מודעת לזה שמדובר בדור שצריך ללכת איתו בין הטיפות והשבילים, שואלת טיפה אחרת.

במקום לענות הם שואלים, "אמא, ומה את לוקחת?", ואני עונה שאני יודעת מה אני לוקחת. "מה?" הם צועקים יחד, מתעניינים דווקא, ואני אומרת בקול רם שאני לא אומרת השנה בקול רם מה אני לוקחת, כי אני ממש מתביישת בזה, שבגיל שלי אני עוד צריכה לעבוד על זה, אז שיכבדו אותי, ויתפללו שאני אצליח. שותקת שתי שניות, ואומרת עוד משהו. אומרת שאני מתלבטת בעצם מה לקחת, כי יש לי משהו שלקחתי בשנה שעברה ועוד לא ממש הצלחתי בו, ושאני מתלבטת אם זה לא יהיה לי יותר מדי, והגדולה אומרת שגם אצלה זה ככה, ואני מורידה מהשולחן, המכונה עוד מסתובבת.

להיות יהודי זו דרך חיים של השתפרות מתמדת, וסטייט אוף מיינד של קרבת ה'. הקטנה שלי באה בפרוטקציה אלי לאוזן ומתחננת שלפחות לה, אני אגלה.

משם, מעבירות אותי המחשבות לכמה דודות שאני לא מכירה שהעירו לי לאחרונה, ושלחו ביקורת, מבקשות ממני לבקש מהן לחשוב טוב טוב אם בנושא שהן צלצלו להגיד את המשהו הנורא חביב שלהן, אם אצלן הכל בסדר. ואם הן זוכרות שגם עבורן קיימת תשובה.

בשדה שלי השנה יש מלך, שמקשיב בעצמו להכל, ויודע מאיפה כולם מדברים. מכיר את מקור הנביעה, ומבקש מאיתנו בירורים תמידיים כל השנה.

שרואה בדיוק איך חרשתי וזרעתי בדמעה, איך שכחתי פעמים רבות להשקות, ממילא שנת שמיטה. בשדה שלי יש עכשיו זמן שניפרד ועסוק במעשים טובים, רבינו יונה, ואיך באמת לגדול, אין לי מושג מה יצמח בו בשנה הבאה, ואילו בצלים ישתלו בו, כי לא אני מחליטה, אני כותבת לי במחברת חומה של דפתר איך לבנות את התפילות, איך לפנות אל המלך דרך המילים המדויקות האלה של חז"ל, יש לי כל מיני בקשות שאני צריכה, אבל הוא הרי יחליט מה יגדל שם באמת, הלוואי והוא יתחשב ברצונות שלי, שירצה בהם גם. שיהיו אהובות עליו כוונותי.

תליתי את הכביסה בסוף, הנחתי על הריצפה את הסלסלה עם הידיות.

בזווית העין שמתי לב שבקצה של השדה שלי, צומח כעת שוב כבר חצב, המבשר על בא הסתיו.