הרב ויתר על תרומה כספית כדי לא להפסיד תפילה בזמנה. לא תאמינו מה קרה בסוף

הגאון רבי גמליאל רבינוביץ בסיפור נפלא על כוחה של תפילה בזמנה.

רבי משה אהרן שטרן, המשגיח של ישיבת קמניץ בירושלים, היה איש ירא שמים וצדיק מופלג. בין שאר מעלותיו, עבודת התפילה היתה כנזר עטרה לראשו. הוא היה שופך לבבו כמים לפני קונו בכל ימות השנה, ובימי אלול והימים הנוראים – על אחת כמה וכמה. הוא הקפיד על הלכות תפילה ללא שום קולא, ונזהר מאוד שלא לאחר את זמן התפילה.

הרב שטרן היה מרבה בנסיעות לחו"ל על מנת להתרים את נדיבי העם למען החזקת התורה בישיבת קמניץ. כאשר הגיע לשוויץ, שמע על מנהגו היפה של אחד מעשירי העיר: בבית הכנסת בו התפלל נהג הנגיד הנכבד לערוך מעמד קצר של 'חלוקת צדקה'. עוד לפני שניגש אל עסקיו המסועפים, הקפיד הנגיד לפתוח את סדר יומו בנתינת צדקה, מתוך אמונה פשוטה וביטחון במצות הצדקה, שהשם יתברך מעיד עליה שהיא סגולה לפרנסה. כך נאמר במלאכי ג, י: "ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבקות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". במעמד הצדקה היה מעניק הנגיד מאה פרנק לכל דורש.

רבי משה אהרן שמח על מנהג זה, ורצה להשתתף אף הוא באותו מעמד. אך כשנשאל על שעת התפילה בבית הכנסת של אותו גביר, התברר שנוהגים הם להתפלל לאחר 'זמן תפילה' הראשון והמהודר. תיכף כששמע זאת ר' משה אהרן דחה את כל התוכנית בשתי ידיים. על 'זמן תפילה' אין שום אפשרות לוותר, יהיה מה שיהיה! פסק בנחרצות.

ר' משה אהרן הפסיד את מעמד הצדקה שלאחר שחרית, ללא כל חרטה. ליבו היה שלם עם אלוקיו בשמחת הידור מצות התפילה בזמנה. הוא לא אמר נואש, והחליט להתפלל בבית כנסת זה את תפילת מנחה.

לאחר תפילת מנחה ניגש בעדינות אל הגביר החשוב, התגבר על אי הנעימות, והתנצל על כך שלא היה כאן בשחרית. הרב שטרן תיאר את בחורי החמד צעירי הצאן הלומדים בישיבת קמניץ בירושלים, וביקש את תרומתו של הגביר. גם אם הקפיד מעט הגביר על החריגה מן הזמן המקובל לבקשת נדבות, אבל מיד כשראה שהעומד לפניו הוא איש של צורה, יהודי תלמיד חכם, לא אבה לדחותו כהרגלו למעמד שלמחרת, הוא הוציא מכיסו שטר של מאה פרנק והעניק לו כפי שרגיל לתת בחלוקת שחרית.

ר' משה אהרן הודה למיטיבו בכל לב, ובירכו בברכת פרנסה טובה והצלחה בכל מעשה ידיו. לאחר מכן ניגש לארון הספרים, נטל את הגמרא האהובה עליו, התיישב לו במנוחה בפינת בית המדרש, ועד מהרה התרפק בעמל מתיקות יגיעת התורה, בהמתנתו לתפילת ערבית.

הגביר ראה את היהודי החשוב רכון על תלמודו, והתפעל מאוד. הוא נפעם מצורת הנהגתו העדינה ודיבורו עמו בכבוד ובדרך ארץ, ואף נהנה מן הברכה שבירכו בכנות ליבו. הוא קם ממקומו וניגש אל הגבאי בשאלה, האם הוא מכיר את האורח החדש היושב בפינה, שקוע בלימוד התורה.

"בוודאי", ענה הגבאי, 'הלא זהו המשגיח המפורסם של ישיבת קמניץ, איש מורם מעם תלמיד חכם מובהק מרביץ תורה, ומחנך בחסד עליון'. כששמע זאת העשיר ובהביטו בהדרת פניו של האורח הדגול, ניגש אליו שוב ותחב אל תוך ידו עוד שלוש מאות פרנק (!) בתוספת ברכה להצלחת ושגשוג הישיבה. ר' משה אהרן שמח לקראתו, ושוב הודה לו בחפץ לב והוסיף לו ברכה נוספת להצלחתו בכפלים לתושיה.

בבית הכנסת החלו את תפילת ערבית, ולאחריה התפזר הקהל איש איש לביתו ולעסקיו. רבי משה אהרן, שהתקשה מאוד להיפרד מן הגמרא הקדושה, התיישב שוב על מקומו כדי להספיק 'לחטוף' עוד זמן לימוד כמידת האפשר, עד שיצא מבית הכנסת וימשיך להתרים נדיבי עם למען החזקת תורה.

בית הכנסת התרוקן לגמרי, רק האורח הירושלמי הנאמן ישב לו בפינתו בשמחת תורתו בדבקות אלקים חיים. לפתע נשמעה הדלת נפתחת.  "מי זה מופיע פה פתאום בחשכת לילה?", נחרד מעט ר' משה אהרן. הוא לא הכיר את אנשי העיר, וחשש מיהו הנכנס. הוא הופתע מאוד להיווכח שהנכנס הוא לא אחר מהגביר הגדול בכבודו ובעצמו. הוא התפלא מעט על ביקורו של העשיר בשעה מאוחרת שכזו בבית הכנסת, וחזר לשקוע בתלמודו.

הגביר ניגש אל הפינה האחורית, וניגש היישר אל האורח החשוב, שכבר הספיק להכירו משתי התרומות המכובדות שהעניק לו ב'מנחה-מעריב'. הוא התיישב בנינוחות על יד ר' משה אהרן, וביקש לפתוח עימו בשיחה קצרה.

"הקשב נא לי צדיק יקר", פתח הגביר, "כשראיתי בך היום את מידת יושרך וצדקתך, ואת מסירות נפשך הגדולה למען הישיבה הקדושה, נשאת מאוד חן בעיני. והנה כשיצאתי לאחר מעריב אל בית העסק הגדול שלי כאן במרכז העיר, ניגשתי היישר אל עסקיי, ובסייעתא דשמיא מופלגת עלתה ההצלחה למעלה מן המשוער, ברכתך הכנה פעלה כנראה את פעולתה, הכל התנהל בזריזות למישרים, וכעבור זמן קצר 'סגרתי' כמה עסקאות טובות, שהניבו פירות של רווחים נאים ביותר. יצאתי מבית העסק לביתי בלב מלא שבח והודיה לבורא ב"ה, על ההצלחה היומית היפה של הביזנס, וכאות תודה לקל הטוב והמטיב הפרשתי סך הגון לצדקה.

"והנה עתה, כשעברתי כאן בדרכי הביתה, וראיתי האור בוקע מחלונות בית הכנסת, נכנסתי לראות אולי יימצאו כאן אנשים המבקשים צדקה, כדי שאוכל לחלק לידיהם מן הצדקה הגדולה. אך היות שאיני מוצא כאן כעת אף אחד, ברצוני להעניק לך את כל הסכום כולו, לפאר את בית ה' שבירושלים", אמר הנדיב. הוא הוציא מיידית מכיס חליפתו המהודרת 'מעטפה' שמנה ונכבדה מלאה מרשרשים של כמה אלפי פרנקים טבין ותקילין, כשרבי משה אהרן מודה לו ולהשם יתברך, ונפרד ממנו בשלום.

הרב רבינוביץ מסיים את הסיפור בהתפעלות: "כמה הרוויח ר' משה אהרן מההקפדה על תפילה בזמנה, שהרי על ידה זכה לברכה עצומה בשפע רב. אילו היה 'מוותר' על הקפדתו, ומקל לעצמו להתפלל 'רק' באותו יום לאחר הזמן כדי שלא לפספס את מעמד הצדקה של שחרית - היה ככל הנראה יוצא משם עם מאה פרנק בלבד, ותו לא".