"כשהמכונית התפוצצה, נפלתי מההדף": הישראלי שנקלע ל-11 פיגועים - ניצל בנס

הסיפור של עוגן דרורי הוא אחד הסיפורים המטלטלים ביותר שנחשפנו אליהם: דרורי, ארכיאולוג ברשות העתיקות - מספר כיצד נקלע ל-11 זירות פיגוע במהלך חייו - פרט שכל מי ששומע אותו 'מרים גבה' ונדהם נוכח ההשגחה הפרטית הנלווית אליו. 

היום, אחרי שעשה עם עצמו עבודה עצמית לא פשוטה בכלל, הוא כבר יושב באירועים חברתיים מבלי להריץ בראש את כל תרחישי האימה האפשריים, לשבת עם הגב לכניסה ולסרוק את כל האנשים מסביב בחיפוש אחר 'חשוד'. 

בראיון ל'ווינט' הוא משחזר את הפיגוע הראשון שאליו נקלע, בשנת 1994. הוא היה אז תלמיד כיתה י"א. "מכונית תופת נצמדה לאוטובוס בעפולה. שמונה בני אדם נרצחו ויותר מ-50 נפצעו", הוא מספר. לדבריו, עמד כל אותו הזמן מעבר לכביש, וראה את הכל. "ראיתי את הפיצוץ האדיר, פטריית אש מטורפת ופצועים מפוזרים סביב. ברגע שהמכונית התפוצצה - אני נפלתי מההדף. באותו רגע הבנתי אבל הדחקתי, שנרצחה ילדה מהכיתה שלי. ראיתי אותה מעבר לכביש, והיו שחשבו שהיא זה בעצם אני".

בשנת 2001 נרצחה הדס אבוטבול ממבוא דותן, על ידי מחבלים מהכפר יעבד שירו לעבר המכונית בה נהגה. את הסיפור הזה דרורי לא ישכח לעולם, כי היות והוא מתגורר באזור, הוא הכיר אותה באופן אישי. "כשאתה מכיר את האנשים, זה הרבה יותר קשה. הייתי אז במילואים. שמעתי את הירי, וראינו את הזירה מרחוק. ברגע שהוציאו אותה מהרכב זיהיתי אותה, אבל לא יכולתי לדווח בקשר. אי אפשר להגיד יותר מדי פרטים כי אתה יודע שכולם מאזינים לקשר. העלו את הגופה שלה לאמבולנס ואנשים התחילו להתעלף שם, בכו וצעקו מכאב. אני זוכר הכל. זה הפיגוע היחידי שאני זוכר בו כל פרט".

בשנת 2002, נקלע דרורי שוב אל זירת פיגוע - הפעם בצומת כרכור. "ראיתי מכונית תופת מתפוצצת על אוטובוס בקו 825", הוא משחזר ואומר שבכל פיגוע, אחרי הפיצוץ יש 'שקט רועש'. "השקט הזה זה משהו שאני לא אשכח אותו. אין צעקות, אין בכי. אנשים עוד בהלם. ואז הם מתחילים לעכל, זה מתחיל לחלחל ואז גם מתחילה הפאניקה והרעש מסביב".

מדהים לציין כי בכל זירות הפיגוע אליהן נקלע - למרות הקושי וההלם, הוא לא נרתע מלהציע את עזרתו. גם בפיגוע הזה בכרכור, שהיה הפיגוע התשיעי שאליו נקלע - הוא ירד מהרכב, והתחיל למשוך אנשים ולעזור במה שיכל. "אני כמעט ולא זוכר כלום מהחוויה הזאת של הפיגוע פה בצומת. בגלל שאתה על אוטומט אתה עושה א', ב', ג', ד'. ברגע שהגיעו הכוחות הפכתי להיות לא רלוונטי ופשוט המשכתי הלאה עם החיים. החיים הרבה יותר חזקים אצלי מהמוות".

איך ממשיכים בחיים אחרי כל כך הרבה מוות ואובדן? "לכל פיגוע עשיתי מחסום ופשוט המשכתי הלאה", אומר דרורי ומודה כי מדובר בסוג של הדחקה, "אבל בשבילי זו הדחקה טובה כי אם לא הייתי מדחיק, אני לא יודע איפה הייתי היום".

בפיגוע השמיני שאליו נקלע - זכה דרורי להציל, לא פחות ולא יותר, את אבא שלו. הוא היה אז בן 25, על כביש 65 בצומת מגידו - שסמוך אליו התגורר. "אני יודע שזה הזוי להגיד דבר כזה - אבל זה היה הפיגוע הכי 'טוב' שהיה לי. זה הפיגוע שנתן לי כלים להמשך, והביא אותי לאיפה שאני נמצא היום".

השעה היא שבע בבוקר, והוא ואביו נוסעים במכוניתם כשלפתע נשמע פיצוץ מחריש אוזניים בצומת. זו הייתה מכונית תופת שנצמדה לאוטובוס. כשהם קלטו את הנעשה, הם לא בזבזו זמן יקר. "חצינו בטיל את הרמזור, חנינו בצד ומיד רצנו להגיש עזרה. אבא שלי כמובן דאג ואמר לי להישאר באוטו. אני הייתי כבר בן 25, יש לי תיק חובש באוטו ואני עם נשק בדרך למילואים, אבל אבא תמיד דואג. הוצאתי את התיק ורצתי לזירה".

הוא החל לפעול במרץ כדי להגיש עזרה לכל הפצועים, אלא שאז התפוצץ לפתע מכל הדלק של האוטובוס, והכניס את דרורי ללחץ מטורף של זמן. "היה קיר אש שבקושי אפשר להתקרב אליו, וראיתי מישהי שצמודה לחלק התחתון של האוטובוס. פשוט לקחתי אוויר, נכנסתי מתחת לאוטובוס ונכוויתי בראש ובמצח. שמעתי את הידיים שלי מתחת לבית השחי שלה ומשכתי אותה אחורה. גררתי אותה כמה שיותר מהר", הוא משחזר. "כשהסתכלתי אחורה כדי לא ליפול, המבטים שלנו הצטלבו. במבט הזה הבנתי שיש משהו שונה. אני ואבא שלי תמיד היינו באיזה סוג של מסלול התנגשות, עד לאותו היום. בפיגוע הזה אני הרווחתי את אבא שלי".

מאז ועד היום עבר דרורי ניתוחים רבים ותוכניות שיקום, אבל הפציעות שחווה הן 'שוליות' בעיניו לעומת הפציעות בנפש. "להיפצע לוקח מאית שניה, אבל לחיות עם זה, זה לכל החיים. אתה כל הזמן אומר 'אם הייתי עושה ככה, אולי זה לא היה קורה', וזה יכול לאכול אותך, אבל אלה החיים שלי ועם זה אני רץ. אני פה, אז אולי זה מזל טוב. זה כנראה משהו מאלוקים, הוא כנראה כיוון שאני אהיה שם ואעזור, כולו מן אללה, הכל מאלוקים", הוא מסכם.