נוער מתמודד
האם ילד קטן יכול להיות בכל התפילות של הימים הנוראים בבית הכנסת?
ילדים, תפילה ומה שביניהם: המטרה היא שחווית התפילות בימים הנוראים תיזכר אצל הילד כחוויה חיובית ונעימה
- הרב דן טיומקין
- פורסם ג' תשרי התשפ"ג |עודכן
(צילום: shutterstock)
אף על פי שעברו כבר יותר מעשרים שנים, אחת התפילות של הימים הנוראים זכורה לי במיוחד, בזכות שתי דמויות שהשאירו עלי רושם עז. מדובר בשני יהודים צדיקים, שהתפללו בימים הנוראים עם ילדיהם בשכונה שבה גרתי. הייתי אז חתן צעיר, והתבוננתי בהם. שניהם היו צדיקים, התפללו בכוונה ובאריכות, הקפידו להשתתף בכל פיוט בקול רם, ובכלל, לקחו את התפילה ברצינות. אבל בכל זאת, היה שוני בולט מאוד בדרך שבה הם התנהגו לילדים שלהם. לשניהם היו כמה ילדים תוססים, אבל צורת ההתנהגות של האבות לילדים האלו היתה שונה. האב הראשון הקפיד מאוד שהילד שלו יהיה כל הזמן בבית הכנסת, יתפלל, ישמע קריאת התורה. בגלל שאותו אבא מאוד הקפיד לא לדבר באמצע התפילה, עיקר התקשורת עם הילד היתה דרך אמירת "נו" וכל מיני תנועות ידים. הוא הקפיד להראות חוסר שביעות רצון בכל פעם שהילד ניסה להסיח דעת במהלך התפילות הארוכות, והוא היה ערני מאוד לנסות ליירט ולסכל כל הסחת דעת, רחפנות או חוסר ריכוז מצד הילד.
היהודי השני היה רך יותר עם ילדיו. זה לא היה קל, הם היו תוססים מאוד. הם נעלמו מדי פעם, שיחקו בחוץ ופספסו את הפיוט "ונתנה תוקף" ועוד כמה קטעי תפילה חשובים. ראיתי שזה הפריע לו, אבל בכל זאת הוא נשאר רגוע, חם וחביב עם ילדיו. הוא לא היה אדיש, אבל הוא עבד בעיקר דרך חיזוק הדברים החיוביים, והרבה סבלנות...
הרבה שנים עברו מאז, הפכתי בעצמי לאבא ולסבא, ולא מזמן הזדמנתי לאותו מניין. הצדיק השני היה מוקף בילדים (וגם כמה נכדים). כולם היו בני תורה, והיה בולט מאוד שכולם כיבדו אותו מאוד, והתפללו ברצינות, כל אחד לפי דרכו. גם את האב הראשון ראיתי. הוא עדיין היה לחוץ, אבל הוא היה לבד. הבנתי אחר כך שהילדים שלו כבר לא גרים איתו בבית, וכבר לא באים איתו לתפילה.
האם יש קשר בין ההנהגות לבין תוצאות החינוך? קשה להכליל, אבל לדעתי יש קשר בין ההתנהגות הקשוחה של האב לבין הבדידות שלו בהמשך, ובלי להיכנס למקום שיפוטי, אותי זה לימד לקח חשוב, שרלוונטי לכל תפילה, ובמיוחד לתפילות הארוכות של הימים הנוראים. קשה מאוד לְצַפּוֹת שילד קטן (או ילד עם הפרעת קשב) ישב כל כך הרבה שעות ויתרכז. אני לא חושב שצריך להתייאש מראש. צריך להתחשב באורך התפילות, ולהבין שזה לא ריאלי שילד תוסס יצליח לשבת כל כך הרבה שעות. צריך לעשות הכנה, להתאים ציפיות לגיל ולמצב, ולהבין שבסוף, המטרה היא לא רק לסמן V שהילד עמד בציפיות, אלא המטרה היא שחווית התפילות בימים הנוראים תיזכר אצל הילד כחוויה חיובית ונעימה, ולא כזו של אבא מיואש, זעוף וכעוס. בכך אנחנו מגבירים את הסיכוי לכך שכאשר הם יגדלו, ויבינו יותר את עומק התפילות וחשיבותן, תהיה להם מוטיבציה ויכולת, ולא טראומות וכאב, חלילה.
(ברוך השם, שמיד אחרי הימים הנוראים, מגיעים ימי חג הסוכות, עם המצוות היקרות של ארבעת המינים, בניית הסוכה וקישוטה, ואחר כך הריקודים בשמחת תורה, וכל אלו מאפשרים חוויה של תשובה על תשובה, תשובה מאהבה, ומרחב רציני שמאפשר עוד חיבורים וחוויות הצלחה).