המוזיקאי המבוגר התראיין ותקף אותי קשות. לא נעים לומר, אבל הוא צדק

תחילת המילניום, אני עיתונאי ומבקר מוזיקה צעיר שבועט בכל מה שזז, ולא חושש לשחוט, מה שנקרא, פרות קדושות. הוא – ב', מוזיקאי ותיק, אדם מבוגר שיצא די מזמן לפנסיה והתגורר במטולה. הוא היה קורא קבוע של המקומון שערכתי בקריית שמונה באותה תקופה, וביקורות המוזיקה שלי העלו את חמתו פעם אחר פעם. 

ב' כעס כל כך על הביקורות שלי, עד שהוא טרח לכתוב מכתבים למערכת על "מבקר המוזיקה הבור", ולשגר אותם במכשיר הפקסימיליה, שבאותם ימים היה שיא הקדמה. כיוון שהייתי לא רק מבקר המוזיקה, אלא גם עורך העיתון כולו, היתה לי הפריווילגיה להשיב למכתביו בלשון מושחזת על גבי העיתון עצמו, ואת חלק מהמכתבים (שכנראה הרגשתי שהם מדויקים וכואבים יותר) פשוט החלטתי לא לפרסם. 

ואז הגיע אותו יום שישי, שבהחלט היה יום לא קל. אחרי שלא זכה למענה ראוי במקומון שערכתי, החליט פשוט לפנות אל המקומון המתחרה. הוא קיבל כתבת דאבל מפרגנת עם תמונה גדולה (עליה הכיתוב "לא סובל חובבנים"), מחמאות על כשרונו וכותרת משנה שנפתחה בציטוט "אני קובע בביטחון מוחלט שמדובר בבור ועם הארץ בכל הנוגע למוזיקה", שהתייחס כמובן לעבדכם הנאמן. במהלך הכתבה, שחלקה עסק בסיפור חייו וחלקה האחר בי, הוא פשוט התגולל עלי, תיאר עד כמה איני ראוי להיות מבקר מוזיקה, ולסיום אף פרסם שיר מעליב שטרח וכתב על עבדכם הנאמן. זו היתה סטירת לחי מהדהדת. הרגשתי מושפל ומבוזה, חשתי שכל העיר קוראת ומגחכת. 

אבל היום, ממרחק הזמן, אני אפילו לא מתבייש לפרסם את השיר המדובר, ומוכן להודות: תכל'ס? היה לא מעט צדק בדבריו. וזו אולי הזדמנות לפתוח מיני-דיון על הכשרתם של עיתונאים לתפקיד כל כך חשוב.

ובכן, ככותב בעיתונים שונים - הייתי יכול לכתוב כמעט ככל העולה על רוחי. בעודי בגיל 22 הספדתי את הקריירה של אריק איינשטיין, ביקרתי בנחרצות דיסקים ששמעתי בקושי פעמיים, העלבתי אמנים שחטאם היחיד היה שלא קלעו לטעמי המוזיקלי, ופשוט זרמתי עם המצב הלא נורמלי שבו צעיר שאיכשהו התקבל לכתיבה בעיתון כמעט ללא תנאים מקדימים (מלבד התנאי הבסיסי: הסכמה לכתוב בחינם או לקבל שכר רעב) - היה יכול לקטול אנשים שעבדו חמש שנים תמימות על דיסק חדש, למעשה באין מפריע. כוח עצום ניתן בידיים בוסריות, והדבר הלא יאמן הוא שלא היה מדובר במקרה בודד. ככה זה פשוט עובד בעיתונות. זו השגרה.

בתעשיית העיתונות החילונית, אתר הידברות לא נחשב כמופת של עשייה עיתונאית, אם להתבטא בעדינות. אנחנו לא חיים על סקופים, לא חושפים סקנדלים ולא מביכים אנשי ציבור או סתם סלבס. אבל יש לנו משהו אחר, שאין לרובם המוחלט של כלי התקשורת: אחריות. אצלנו אף כתב בן 22 (ולמעשה, גם לא בן 70) לא יקטול יצירת אמנות של זמר כלשהו; אף סלב לא ירגיש מבוזה או חשוף בגלל שהחלטנו לפרסם פרט אישי אודותיו, וכל דבר נמדד לא לפי חוקים וכללים שאנשים המציאו (ויכולים להשתנות מהיום למחר או בין מדינה למדינה), אלא על פי דעת תורה, וגם לפי רגישות אנושית בריאה.

מנהלי המקומון דאז לא עשו דבר חריג בכך שהעסיקו מבקר מוזיקה עם לשון מושחזת במיוחד. כולם עושים ככה. אבל הסיפור הזה מוכיח לי עד כמה העיתונות היא לא כלב השמירה של הדמוקרטיה, אלא עסק חסר אחריות, חסר רגישות לזולת, והכל תחת הערך הכביכול-מקודש של "זכות הציבור לדעת". באותה נשימה, למסוקרים אין כמעט זכויות. רבים נרמסים ומבוזים בראש חוצות על ידי התקשורת, והכל למען תאוות רייטינג באצטלה של חופש עיתונות. שלא לדבר על תחרויות מצולמות למיניהן, שאיכשהו נראה נורמלי לכולם שאדם ששר, בישל או הפגין כישרון כלשהו, עומד מול שופטים משל היה בדוכן נאשמים, ולא פעם חוטף ביקורות עזות ואפילו לגלוג. בתקשורת התרגלו "להלבין" את הלבנת הפנים הזו. למעשה, פשוט איבדו את הרגישות המינימלית לפגיעה באחר. לא מספיק להיות אנשים טובים, צריכים גם את הדין של התורה, שלשון הרע זה אסור. אפילו אם זו עיתונות טובה או נשכנית, זו עברה.

ב' נפטר די מזמן. 20 שנים עברו מהכתבה ההיא. ואם בזמנו הייתי קורא את הכתבה הזו בתחושת מבוכה מהולה בכעס, היום אני מביט בתמונתו של האיש שביקר אותי בחריפות וכתב עלי שיר מלגלג, ומצליח להודות: כן, הוא צדק בסופו של דבר. אני לא חושב שמבקר מוזיקה צריך השכלה מוזיקלית, כפי שטען בזמנו, אבל כן יודע שמוסד הביקורת רקוב מיסודו, בטח כשהוא מערב אמירות מעליבות וקוטלות. צריכים לתת אך ורק סקירות - ועדיף רק על יצירות שהמבקר אהב. ובעיקר צריכים לזכור: הרבה לפני שאנחנו עיתונאים – אנחנו בעיקר בני אדם.