סיון רהב מאיר: בתוך כל המיליונים האלה, אנחנו בעצם משפחה אחת

1. בהתחלה חשבתי שלא שמעתי נכון. אמרו לי שיש שני מיליון נוסעים שיעברו בנתב"ג באוגוסט, יותר משני מיליון בספטמבר ויותר משני מיליון באוקטובר. האמנם? אז כתבתי לעופר לפלר, דובר רשות שדות התעופה, והוא אישר. במדינה של 9 מיליון, יהיו 6 מיליון כניסות ויציאות מנמל התעופה בשלושה חודשים. זה אומר שהמון ישראלים טסים, אבל ממש במקביל, זה אומר שהמון תיירים טסים הנה. באופן קצת סמלי, רבים יוצאים מכאן בחגים, בעוד שיהודים רבים מגיעים לכאן דווקא לחגים.

הנה שלוש משפחות מתוך כל המיליונים האלה. הרב נחום טננבוים מניו-יורק שלח לי השבוע תמונה מהכותל, עם הסבר: "סיימנו השבוע בכותל בר מצווה של אלן, נער מהקהילה שלנו בלונג איילנד. כמובן שהוא הגיע עם משפחה, חברים, קבוצה שלמה, שהגיעה לישראל לכמה ימים. רצינו להחזיר את ספר התורה לארון הקודש, ופתאום נוצר שם פקק קטן, כי עוד שני ילדי בר מצווה בדיוק סיימו את הקריאה שלהם בספר התורה. אז עצרתי אותם ושאלתי מאיפה הם. ילד אחד היה מאזור דטרויט במישיגן, והשני מלבינגסטון ניו ג'רזי. 'אתם בעצם משפחה אחת', אמרתי להם וביקשתי לצלם את כולם יחד, ב'תמונה משפחתית'. מזל טוב".

2. כשאומרים לך שופר, על מה אתה חושב? בואו נודה, חיללנו את המילה שופר בשנים האחרונות. היא כבר מזוהה עם השופרות של ביבי, או עם השופרות של אנטי-ביבי. והנה השבוע באירוע הכנה לחג עם עדן גולדמן, היא אמרה פתאום שכתוב בספרי החסידות, שבתקיעת השופר של ראש השנה האדם צריך לחשוב לעצמו: "איך אני יכול להיות שופר?".

חייכתי לעצמי כששמעתי אותה. מי רוצה שיגידו עליו שהוא שופר? אבל בעצם היא צודקת. בראש השנה כל אחד יכול לחשוב איך להיות שופר יותר טוב של הערכים שלו, איך לחיות מתוך שליחות ולבשר משהו לעולם.

3. בכל העולם היהודי התכוננו בשבוע שעבר לראש השנה, חזנים מכינים את התפילה, בתי הכנסת נערכים, אבל נדמה לי שחזן כמו ישראל גולדברג אין בשום מקום, רק במושב ניר גלים.

בחודש טבת הקרוב הוא יחגוג יום הולדת 101. הוא נולד בעיירה סאטמר שברומניה, והיה ילד פלא ששר שם בבית הכנסת. הוא איבד את רוב משפחתו בשואה, ולאורך כל המלחמה – לא הפסיק לשיר.

הוא שר כשקיבל משימה לפנות גופות במחנה. הוא שר כשהצליח להשיג תפילין במסירות נפש ולהניח אותן. הוא שר, ולכן זכה מדי פעם לעוד קצת קליפות תפוחי אדמה. הוא שר כשראה יהודים חולים וחלשים, ואז עבר בין הדרגשים כדי להזכיר להם את בית אבא. הוא שר כשאכל רק עשבים כדי לשרוד. השירה, סיפרה לי השבוע בתו ורדה, הזכירה לו את הבית ונתנה לו כוח. בחגים לא הייתה במחנות תפילה במניין, עם חזן, אבל הוא מלמל את מה שזכר. ישראל שרד, והמשיך לשיר: הוא שר כשעלה ארצה ועבד בשטיפת כלים, וכמובן שר כשפגש את קוטי, ניצולת שואה, והקים איתה משפחה.

הם היו שניים מחלוצי מושב ניר-גלים שליד אשדוד, מושב שהוקם על ידי ניצולי שואה. כאן יכול היה סוף סוף לשיר כמו שרצה. במשך כשבעה עשורים ישראל הוא בעל התפילה במושב בחודש תשרי. הוא היה מזכיר המושב ועבד בלול, אבל עבור כולם הוא קודם כל החזן של הימים הנוראים.

זה לא רק הקול המיוחד שלו, זה גם הסיפור המיוחד שלו. ילדים קטנים, צברים, רואים מולם אדם שניצל מן התופת. הם גם התחברו דרכו לעיירה היהודית, כי ישראל הביא לישראל המתחדשת את הניגונים מהעיירה היהודית של פעם. את אותם הניגונים ששמע כילד שם, לפני השואה, לימד את הילדים של דורנו. לא פעם אמר שכאשר הוא יוצא מבית הכנסת ורואה את ילדי המושב יוצאים איתו, הוא חש שזו הנקמה הטובה ביותר בנאצים.

מדי פעם היה מדבר ושר גם ב"בית העדות" שבמושב, בפני קבוצות שבאו ללמוד על השואה, אבל בגיל מאה, ישראל הלך ונחלש. אביב וייס, החזן הצעיר שתפס את מקומו, לא רצה לוותר לגמרי על חלקו של ישראל, וכך הוא עדיין עומד לידו בפיוטים מרכזיים. ותיקי המושב סיפרו לי איך הקול שלו ממשיך למלא את חלל בית הכנסת ב"היום תאמצנו".

רעייתו קוטי נפטרה, ושלוש הבנות נמצאות עם ישראל, בפרט ערב החג. יחד איתן מבקרים גם שבעת הנכדים ושמונה עשר הנינים. ורדה סיפרה לי איך הן עוברות איתו על מחזור התפילה בימים אלה, ואיך הוא שר בקולו היפה חלקים שלמים. אבל לא בטוח שיוכל להמשיך במשימת חייו השנה. מאז חלה בקורונה, לא חזר לעצמו. ורדה תיקח אותו לשמוע שופר, אבל האם יעלה להתפלל? אחד מוותיקי המושב אמר לי שהוא לא יודע איך ייראה ראש השנה בלי ישראל, שניצב בראש הקהילה, האיש ששר כבר כמעט 101 שנים.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".