אפרת ברזל רוצה שכולם יידעו להשלים את הפסוק הזה. שמע ישראל

היא הגיעה אלי הביתה. עיתון "קטיפה", מוסף הנשים של יתד נאמן, בו אני כותבת כבר שנים כל שבוע את הלב שלי, היה מונח באלכסון על השולחן.

היא פתחה את העמוד הראשון והתחילה לדפדף ללא מטרה ספציפית, קצת כמו דפדוף של פעם, כמו שהיו מחכים בתור לרופא ומערבבים הלוך חזור דפים של מגזינים לעיצוב, כאלה שבחיים לא היית קונה בעצמך לעצמך, אבל תמיד נעים להתבונן בהם.

סיפרתי לה על העיתון, על תהליך של כתיבה, ועל זה שיורדות לי דמעות לפעמים, כשאני מבקשת להביע מתוכי מילים.

אף על פי שהיא נערה צעירה, היא התעניינה מאוד וסיפרה שהיא כותבת שירים.

"אז על מה כתבת כאן, בגיליון הזה?", היא שאלה. סיפרתי לה על הטור בו תיארתי לפני כשבועיים את הלילה ההוא בחופשה האחרונה, שעברתי בבית חולים בארץ זרה, כשאחת הקטנות שלנו אושפזה. סיפרתי לה שכתבתי בעקבות החוויה הזאת על דלת סודית בסוף אחד המסדרונות במקום, כשאני מסתובבת בבניין החשוך, בודדה, דואגת ורעבה, איך נתקלתי בדלת עליה היה כתוב שלט עם פרטים באנגלית שהפכה לעברית, ועליו קוד סודי שרק יהודים יודעים לפצח. פסוק שהיה צריך להשלים בו מילה אחת אחרונה, כדי להפוך אותה לגימטרייה של מספרים, להקיש אותם על מנעול הדלת, ולהיכנס.

נו, מה שכתבתי לפני כמה טורים, על איך השלמתי את הפסוק, הקשתי את המספרים, הדלת נפתחה, ואיך הרגשתי כמו אליסה בארץ הפלאות. חדר קטן שיהודים טובי לב מכניסים אליו כל יום מגדנות, מטענים, וסידורים, לכל מי שמשפחתו שם מטופלת. חסד.

היא הקשיבה לי דווקא, ילדה חילונית מתוקה, בת של חברה, שבאה לקחת מאיתנו מכשיר חשמלי שהיה להם חסר.

זה מצא חן בעיניה, הרעיון של הקוד היהודי.

הרגשתי שדקות ההקשבה אצלה מתחילות להסתיים לי, ובכל זאת המשכתי. יש בי נטיית העמסה של מלל.

"הנה, גם את יהודיה", אמרתי לה, והסתכלתי על סגנון הלבוש והתסרוקת שעליה, בהבנה כמה רמת גן יכולה להיות קרובה פיסית לבני ברק וכמה רחוקה בו זמנית.

"למשל", חזרתי עם המשך ההסבר, "אם היית עכשיו נוסעת, לאן, לאן, היית רוצה לנסוע נגיד לטיול בעולם?".

"לקטמנדו", היא ענתה לי.

"מעולה", עניתי לה, "לקטמנדו. אז תארי לך שאת נתקעת באמצע קטמנדו בלי אוכל ובלי כסף, עם טלפון בלי מטען, ומוצאת חדר שאפשר שרק יהודים יכנסו אליו, עם קוד של פסוק שצריך להשלים".

היא היתה איתי לגמרי.

"נגיד כתוב לך להשלים 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה'----"

והיא הסתכלה עלי.

ולא ענתה.

היא בכלל לא הבינה שעכשיו זה התור שלה, שעכשיו זו המילה להשלמה.

היא התבוננה בי, מחכה, כאילו שואלת מתי תבוא הפואנטה לסיפור.

וחזרתי, "שמע ישראל ה' אלוקינו, ה'_---", וכלום לא קרה.

אצלה.

קחו רגע נשימה מהקריאה.

כי אצלי באותן דקות קרה המון.

לא האמנתי שאני נמצאת ברגעים האלה ממש בתרחיש "שמע ישראל" פרטי משלי.

תמיד היו מדברים על הרב שך זצוק"ל, ואחד בספטמבר וכמות התלמידים שמתחילים היום ולא יודעים להשלים את שמע ישראל, תמיד מדברים על המנזרים של הילדים שכך היו ניצלים, מי שידע להשלים, אבל להיות נוכחת באירוע "שמע ישראל" אישי משלי?

היא לא הצליחה לענות לי.

"שמעת את המילים האלה פעם?", שאלתי.

היא הסמיקה.

יש לך רעיון מה בא אחרי המילה ה'?".

וניסיתי לעזור לה בפנטומימה, בתנועות של ריסים, בסימנים, "זה קל, מבטיחה לך".

היא דווקא ניסתה. נתנה שלוש אופציות:

"ה' אלוקינו ה' כולנו?"

היא ניחשה.

"לא", אמרתי לה.

"ה' אלוקינו ה' ישראל?".

"רעיון", אמרתי לה, "אבל לא".

"ה' אלקינו ה' אברהם?".

אחרי כמה דקות עברנו לדבר על נושא בכלל אחר,

אבל היא,

דווקא היא,

חזרה מתוך עצמה ואמרה,

"את יודעת, אפרת, יש לנו בבית הספר שיעור תנ"ך".

"יופי", אמרתי לה, "אני מקווה שהמורה לתנ"ך יודעת להמשיך את הפסוק הזה".

"לא נראה לי", היא ענתה.

אמרתי לה שבטוח שכן,

והיא,

דווקא היא,

לא הרפתה ואמרה, "המורה שלי לתנ"ך לא מאמינה באלוקים".

"איך את יודעת?" שאלתי אותה. "היא אמרה לנו את זה בשיעור הראשון. היא אמרה שלא נחשוב לנו שנדבר איתה על דת או דברים כאלה, כי אין לה קשר ושהיא לא מאמינה".

היא לקחה את מכשיר החשמל שלשמו באה, חזרה לרמת גן ולא עזבה לי את המחשבות.

אם למישהו נגמרו במקרה הנושאים לבקש עליהם בראש השנה בתפילות, והתפנה לו זמן במחלקת הבקשות האישיות, בקשו מתוך הליבה שבתוככם, רחמים על חינוך הילדים של כולנו. אלה שצריכים יחד להמשיך לחיות כאן כעם אחד בדורות הבאים, לפתח ולגדול, אבל בעיקר לשמור קודם כל על ראשית החכמה, ממנה הכל מתחיל.

שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.