איך נגייס את הלבבות של הילדים לעבודת ה’?

בכל שיעור, קורס או ספר שעוסק בחינוך, תמיד מדגישים כמה זה חשוב ויסודי להקנות לילדים שלנו הרגלים טובים. יש בזה הרבה הגיון: ההרגל נעשה טבע, וגם אם ההתחלה קשה, ברגע שחוזרים שוב ושוב על מעשה מסוים, הוא הופך להיות הרגל קבוע, שהרבה יותר קל לעשות, גם פיזית, וגם נפשית. ספר החינוך סיכם את הכלל הזה באופן תמציתי ומדויק: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". וזה כלל יסודי ובסיסי בחינוך.

אפשר אפילו להעמיק יותר ולומר שאף על פי שיש לנו בחירה חופשית (וזה אחד מעיקרי האמונה), יש דברים שכרגע הם "גדולים עלינו", ונמצאים מעבר לנקודת הבחירה שלנו, ויש גם דברים שהם מובנים מאליהם והפכו להרגל ולטבע. יש "שטח כבוש" ליצר הרע ויש "שטח כבוש" ליצר הטוב, והמלחמה והניסיון הם באזור מסוים מאוד. כך מסביר הרב דסלר (מכתב מאליהו חלק א'), ומוסיף שתפקידנו בחיים להעלות ולרומם, באופן הדרגתי ועקבי, את אזור הלחימה ונקודת הבחירה שלנו. לכן חשוב כל כך להקנות לילדים הרגלים בריאים ונכונים, שבזה אנחנו מרחיקים אותם מן העבירה ומהסכנה, ומציידים אותם בנקודת בחירה גבוהה יותר.

החפץ-חיים הקשה על הכלל הזה, ואמר שהמציאות סותרת אותו: בתקופתו, עם ישראל סבל מגזירה קשה, שצבא הצאר הרוסי גייס ילדים יהודים בכפייה לצבא (קנטוניסטים), ושם, במשך עשרות שנים הם חיו בתנאי משמעת קשוחים ביותר. היה אפשר לצפות שגם כאשר הם ישתחררו, ההרגל יגרום להם לשמור על סדר יום קשוח, עם הרגלי עבודה ומשמעת פנימית. אבל במציאות, החיילים המשוחררים הללו היו ברובם שיכורים חסרי גבולות, ולא הצליחו להתמיד לשמור על סדר יום יציב ונורמלי. שאל החפץ-חיים, מה עם הכלל של "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"?

החפץ חיים ענה על השאלה ואמר שיש תנאי חשוב, שרק אם שומרים עליו - אז הלבבות באמת נמשכים אחר הפעולות. צריך לדאוג להקנות הרגלים באופן שדואגים לגייס ולשתף את הרצון. כאשר הלב שותף, אז החזרה העקבית מצליחה להפוך להיות הרגל, ולשפר את נקודת הבחירה, אבל כאשר לא משכילים לשתף את הרצון של הילד, אז הכפייה והלחץ רק מייצרים אנטי, כמו חיסון, ואז הפעולות שאנחנו מתאמצים כל כך להרגיל את ילדינו אליהן, גורמות לאפקט בומרנג שרק גורם להיפך, וגורם לילדים לסלוד ולהתרחק. וזו כמובן לא כוונתנו.

מה זה בא ללמד אותנו? אנחנו רגע לפני ימים חשובים ומשמעותיים בלוח השנה היהודית. אנחנו רוצים שגם ילדינו יהיו שותפים, מחוברים ואקטיביים לכל מצוות היום. זה מחייב אותנו להתכונן ולחשוב איך מגייסים את לבם, ואיך מסבירים לילדים, בשפת הלב של כל אחד ואחת, את העוצמה, האחריות וההזדמנות שיש בימים האלו. מאוד כדאי לעשות מאמץ שגם הילדים יהיו מחוברים. צריך לחשוב איך נותנים משמעות, איך מזהים ומקדמים נקודות חיבור. המאמץ הזה צריך להיות עם איזו התכתבות של המצב והיכולת של הילדים, כי כל "מבצע" יכול לעודד, אבל הוא יכול גם לייאש, אם הוא תובעני מדי.

יהי רצון שהציפיות שלנו מהילדים ייקחו בחשבון את יכולותיהם, ונצליח לתת משמעות ולגייס את לבם בחכמה וביעילות.

יהי רצון שנצליח.