שווה סיפור: בזכות מצוות ציצית

שנות השישים, דימונה. דוד תורג'מן בן השמונה הולך אל בית הספר הממלכתי דתי, כאשר חוטי הציצית מתבדרים מבגדיו וכיפה גדולה מכסה את ראשו. הימים הם ימי ראשית המדינה, עדיין קטנה וצעירה, מלאת גאווה ובוז למורשת ולדת היהודית. בשנות החמישים, אלפי יהודים שעלו ארצה בהתרגשות רבה, מצפים לשיבת ציון, לגאולה השלימה, ונאלצו לראות מחזות לא קלים, לשמוע על מצבים שבגלות אף אחד לא חלם עליהם, ביזוי וחילול קדשי ישראל. תלאות רבות עברו, בעיקר הקטנים שבהם, שתוך שטיפת מח ושימוש באמצעים שונים ניסו לחלל אותם ולקרוא להם: "עם חופשי בארצנו". ואכן, רבים מהם נפלו שדודים. נתח יקר נקרע מעם ישראל, ונולד דור אחר אשר לא ידע את יוסף.

באותם ימים, התמודד דוד בקושי רב עם הלבוש היהודי שלו. הילדים מבית הספר הממלכתי היו מחכים לו, מכים אותו ולועגים על הציצית והכיפה שלראשו. היו אלה ימים לא קלים לדוד. רבים מבני גילו נשברו ונכנעו אל הישראלי הצברי, והחליפו את הכיפה בכובע טמבל. אך דוד היה חזק, התעקש לשמור על זהותו וגאוותו היהודית, ושמר על הציצית שלו מכל משמר, לא נותן לרוח החילונית לקרר אותו.

והוא הצליח. הוא גדל לבחור בישיבת הסדר למרות כל הקשיים, לעולם לא שוכח את ה"לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

שנת תשמ"ב, 1982 למניינם. ריח הפריחה אותת על תפוגה, הקיץ החל לבשר על בואו. באותם ימים היה ר' דוד תורג'מן תלמיד בישיבה. אך במקום פרחים, חול וים, החלו אותות מלחמה וצפירה עולה ויורדת.

מלחמת לבנון הראשונה.

או בשמה הידידותי יותר, לכאורה: מבצע שלום הגליל (מלחמת של"ג). המלחמה היתה מלחמה קשה שהתנהלה בשטח לבנון בואכה סוריה. הכוחות המזוינים הפלסטינים, יחד עם הצבא הסורי, עשו שמות והכניסו את צה"ל לכאב ראש לא קטן. וכך מספר ר' דוד: "הייתי לקראת סיום הלימודים בישיבת ההסדר כאשר פרצה המלחמה. גייסו אותנו במהירות הבזק, והעבירו אותי יחד עם חברי לגזרה הצפונית. קיבלנו פקודה להגיע אל הכביש המוביל מביירות לדמשק, כדי לבלום את הסורים במידה והם יתחילו במלחמה, מה שאכן קרה.

"במהלך היומיים הבאים, התנהל קרב מתגלגל מרגע לרגע, משעה לשעה.

"ביום חמישי בלילה התחילו הקרבות, מה שמכונה היום 'קרב סולטן יעקב'. קרב קשה מאוד. חללים רבים נפלו, שבויים, ומתוכם גם הנעדרים זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, כאשר השניים האחרונים נעדרים עד היום הזה.

"בתוך כל התופת הזו מצאתי את עצמי נלחם כתף אל כתף עם חברי לפלוגה, כאשר רבים מהם, חברי לספסל הישיבה, נפלו חללים לידי ואין מציל. המראות קשים, המצב לא טוב. הסורים ניהלו קרב עיקש, עקוב מדם. הם פתחו באש גדולה ממש, שפילגה בינינו, מה שלמעשה בודד את הפלוגה שלי משאר הפלוגות. נותרנו לבד, מבודדים לגמרי, ומותקפים בארטילריה כבדה - נקלענו אל מארב סורי מתוחכם ואכזר. לסורים היה יתרון ענק מאיתנו: הם היו בגובה, בעוד אנו היינו בעמק, חשופים. הם, כבני המקום, הכירו את השטח, ובנוסף, ממד ההפתעה שיחק לטובתם. זה גם היה בלילה, מה שלא הוסיף הרבה לטובתנו.

"זה היה בום גדול.

"המצב היה קשה כל כך, שהמג"ד שלי אמר שאם הוא היה במקום הסורים, בתוך שעה עד שלוש שעות גג, הוא היה משמיד את כל הגדוד למטה.

"תבינו איזו שמירה מיוחדת היתה עלינו מלמעלה. מעל הטבע.

"וכך, בתוך כל הלהבות והתחמושת, קיבלנו פקודה: לסגת לאחור ולנסות למשוך אש. התחלנו לסגת, הכל אפוף עשן וריח של חומר נפץ, האדמה רועדת. ואז הגיע בום ענק, טלטלה אדירה. הטנק שלנו ספג פגיעה חזקה ומשמעותית. כמו מתוך חלום אימה ראינו את הלהבות הפורצות ממנו. הטנק בער. קפצנו ארבעתנו החוצה, כולנו בריאים ושלמים. זה היה נס גדול בפני עצמו. מפקד הטנק, בחסדי שמיים, הצליח להשתלט על האש על ידי מערך מטפי הכיבוי שהיו שם, ושוב חווינו את הניסים הגדולים שה' עשה איתנו, חיינו היו לנו לשלל.

"היינו חשופים. חיפשנו מהר מקום מסתור, ומצאנו סלע גדול שהסתיר אותנו מהסורים. חיכינו לאור ראשון, והחלטנו לטפס על הגבעות שמול סולטן יעקב. אל תשאלו אותי למה קיבלנו את ההחלטה הזו, אבל זו היתה אחת השגיאות הקשות שלנו. נחשפנו אל הסורים, והיינו באותו רגע לברווזים במטווח. הסורים החלו לירות לעברנו. אנחנו שראינו בליל אמש את מראות המלחמה, הבנו שאנו חיים על זמן שאול. הייתי עדיין ילד, במונחים של היום, בחור בן עשרים, רואה את החברים הטובים שלו הרוגים, פצועים, מראות קשים. הבנתי שחיי הקצרים עומדים להסתיים. בכינו. אבל ה' רצה אחרת. כל הכדורים והפצמ"רים, כולם שרקו לידינו - אבל אנחנו לא נפגענו, נס גדול בפני עצמו.  למרות הכל, הצלחנו לעלות על הגבעה למעלה ולהסתתר.

"אחוזי אמוק התחבאנו, רועדים ומותשים. זה היה יום שישי. ואז, בחצות היום, עלו בראשי דברי השל"ה הקדוש, שמחצות מתנוצץ אור קדושת השבת. שיתפתי את חברי הצמוד אלי, מעודד אותו, וכך שרנו שירי שבת. זו היתה הארה שמימית, שהנה, אור חדש יעלה.

"ואז ראינו כוח בגבעה ממול. הסתכלנו במשקפת וזיהינו - אלו היו כוחותינו. על אחד הג'יפים היתה האות ג', סימן היכר לצה"ל. התרגשנו. התחלנו לצעוק לעברם שיבואו להציל אותנו, אבל זה היה מרחק של יותר מ-2 קילומטרים, והדי הקול אבדו אי שם בג'בלאות. זה היה נראה כמו חלום רע, אנו רואים את ההצלה, אבל לא מצליחים להגיע אליה; שואגים במלוא - הכוח והם לא שומעים.

"לא ידענו מה לעשות. ניסינו לטכס עצה, ולחשוב מעבר לקופסא, הכל כדי שנוצל לצאת מכאן בשלום.  ואז עלה רעיון בראשי – הציצית. הוצאתי את הציצית מתחת לבגדי ותליתי אותה על הנשק. הרמתי את הנשק כלפי מעלה. המחשבה הראשונה היתה - ציצית - זה סימן ההיכר לעם היהודי. ככה ודאי יזהו אותנו בבירור. נרגשים המתנו לאות מהם, אבל החברה שם התמהמהו. הבנו יפה מאוד את ה'ברוך' הגדול, ידענו מה עובר להם בראש. ככל הנראה, הם לא קראו את המפה נכון, ולא זיהו את הציצית. זה היה בצבע לבן, כנראה חשבו אותנו לסורים שמניפים דגל לבן.

"אבל אז גם הבנו עוד דבר, חמור יותר. באותו הזמן, שבויים היו כאב ראש גדול לצה"ל. המלחמה התנהלה במלא עוזה. ידענו מה הם חושבים. פחדנו למות דווקא מאש כוחותינו. ואז החלטתי להסתכן. הורדתי את כובע הטנקיסט שלי, תחתיו נחה הכיפה הגדולה שלי. לא קשה לזהות אותה, גם ממרחק. קיוויתי לנס.

"התרוממתי יחד עם הנפת הציצית. זה היה סיכון גדול. ואז בגבעה ממול זיהה אותי אחד מבחורי הישיבה. הוא השקיף מהמשקפת וזיהה את הכיפה, הוא ראה את החוטים המשתלשלים מ"הבד הלבן", וחיבר את הקצוות. הוא זעק: "אל תירו! הם כוחותינו!".

"בעצם, הוא הציל את חיינו.

"ניצלתי בזכות כיפה וציצית.

"כאשר חזרתי מהמלחמה הביתה, הסיפור שלי כבר רץ בכל דימונה, אבא שלי שמע את הנס הגדול -אבל לא ממני. הוא שמע שהטלית והתפילין היו בטנק ונשרפו, ושיצאתי מכך בשלום. הגעתי הביתה ביום שישי – אבא ניגש אלי ישר ואמר לי: 'שמעתי מה קרה, אל תאמר לי כלום, אני אביא לך טלית ותפילין חדשים, אבל קודם כל בשבת תעלה לברך הגומל בבית הכנסת, ורק אחר כך תספר לי. כמו שכתוב: 'יודו  לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם', קודם תודה לאלוקים ואחר כך תספר לכל חי'.

"זה היה אבא שלי.

"אבל אני עושה חשבון נפש עם עצמי 40 שנה. וכל הזמן שואל את עצמי: למה  ד' בחר להציל אותי דווקא עם הציצית?".   

והתשובה התחברה אל החלק הראשון של הסיפור. אל ר' דוד של לפני 55 שנה.

"המצב בארץ היה קשה מבחינה רוחנית. לאדם דתי לא היה אפשרות להרים את הראש, הוא היה מבוזה ומושפל. גרתי בדימונה, ותלמיד ישיבה לא קיבל את הכבוד הראוי לו, ההיפך, חטפתי המון, בעיקר על רקע הציצית והכיפה שעל ראשי. המכות היו יומיומיות וההשפלות היו תמידיות.

"הרבה נשברו, אבל אני נלחמתי על סימני ההיכר שלי, לא ויתרתי על הציצית ולא על הכיפה. דבקתי בהם מתוך אמונה וגאווה יהודית אמיתית. והנה, דווקא הם הגיעו עכשיו להציל אותי.

"בזכותם ניצלתי. בזכותם אני כאן עכשיו לספר את הסיפור שלי".

היום המצב בארץ הוא שונה כל כך, היחס לשומרי מצוות ולחובשי כיפה הוא הרבה יותר טוב. זה לא קשה כמו אז, בשנות החמישים, כששומרי המצוות היו מיעוט שבמיעוט. היום יש כל האפשרויות, זה בהישג יד.

זה הקשר שלנו עם בורא עולם, זה המגן והשומר, ציצית שקולה כנגד כל המצוות.

אז למה לא, בעצם?