"יתגדל ויתקדש שמיה רבא" באושוויץ: הקדיש ששינה את חיי

אחד הסיפורים הידועים על סנגורן של ישראל רבי לוי יצחק מברדישטוב זיע"א הוא על תפילת נעילה שבקעה רקיעים. וכך היה המעשה: רבי לוי ותלמידיו הגיעו להתפלל ביום הכיפורים דווקא בבית כנסת קטן בכפר שבו גרו קנטוניסטים משוחררים (לאחר שהשתחררו מהצבא, הם לא מצאו שפה וחיים משותפים עם יהודים מהעיירות, מה גם שכיוצאי צבא הותר להם לגור גם מחוץ ל'תחום המושב'), לפני תפילת נעילה התעקש רבי לוי שדווקא אחד מהקנטוניסטים ייגש לעמוד להתפלל. הלה לא הבין, הרי בקושי הוא יודע לקרוא מהמחזור... רבי לוי התעקש והקנטוניסט ירד לפני התיבה וכך אמר: "ריבונו של עולם, בניך עומדים בשעה זו ומבקשים על ילדיהם, בריאות ופרנסה. אנו, אין לנו בנים, חיינו אינם חיים, ואין לנו דאגות פרנסה, משום שהצאר משלם לנו כיוצאי צבא. מה נשאר לנו לבקש? רק דבר אחד: 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא...'" ועלתה תפילה זו והכריעה לטובה בבית דין של מעלה.

את הסיפור הזה מספרים ויספרו בדברי החיזוק של לפני 'נעילה'. גזירת הקנטוניסטים כבר בטלה מזמן, אך 'קדיש' מפי 'קנטוניסט' בן דורנו אנו, שמעתי אני לפני כשני עשורים. את ה'קדיש' הזה, אמר הר"ר בן ציון (בֶּנְיוּ) גַּסנֶר ז"ל מיקירי העיר חיפה.

מי שבא עימו ועם רעייתו חיה ליבא (לִיבּוּקָָה) ע"ה, שהייתה אחותה של סבתי מרת מרים ברקוביץ לאוי"ט, ראה במשך עשרות השנים האחרונות זוג עליז, שמח באמת ויותר מכך, אנשים שמשמחים אחרים במילים טובות, במתת, בעצה טובה ובמה לא?

זהו סיפור על זוג שלא היה להם כלום, ולמרות זאת נתנו לאחרים הכול.

הזוג הזה היה אוד מוצל מאש, עלה ארצה לאחר המלחמה והתיישב בחיפה. הם לא זכו להיפקד בילדים, אבל הם השכילו להיות אבא ואמא לאחייניהם, ולסבא ולסבתא של מאות (!) צאצאי אחייניהם שגם אני נמנה עליהם. חול ושבת, מועדים כימי שגרה, ימי הולדת וחתונות, בניו וליבוקה היו מגיעים עם סבא וסבתא (או לפניהם), והם חלק בלתי נפרד מהשמחה. כילד הייתי בטוח שיש לי שלוש סבתות. לילי סדר המוניים (במושגים של אז) היו נערכים בביתם, כשהתארחנו אצל סבא וסבתא ישנו בביתם (מרחק 5 דקות הליכה), הם התארחו אצל הוריי כמו סבא וסבתא, ועדיין לא התחלתי לתאר את הקשר החזק.

תמיד אהבתי אותם, תמיד הערכתי אותם על הכאב שנשאו בליבם וצהלתם בפיהם, ותמיד התפעלתי מהאמונה היהודית החזקה שלהם.

ואז הגיע המסע לאירופה. בניו וליבוקה יצאו לשבוע בהונגריה, סלובקיה ופולין, ואני צורפתי כנציג הדור השלישי. הייתי בן שמונה עשרה וחצי.

במשך שבוע נסענו שעות ארוכות בדרכיה של אירופה, נושמים את העבר, מבקרים בבתים ובעיירות שהיו ואינם, ומתפללים על החיים. ביום חמישי בצהריים הגענו לאַאוּשְוִוִיץ (במלעיל כמובן. כך ההגיה הנכונה של המקום הנורא הזה).

אומר את האמת, עד היום אני לא מבין איך שרידי מחנות מוות אלו שבו לשם. סבתי ע"ה (אם אמי) עד סוף ימיה שתקה ולא רצתה לספר מה עברה שם. כששמעה על תוכניתי לנסוע לשם הגיבה: 'גם אם היו נותנים לי ארמון מזהב, לא הייתי חוזרת לשם'. אני מסכים איתה בכל לב, אבל בניו וליבוקה נסעו למקום הנורא הזה ומול המצלמות של שני אחיינים שחזרו את הנוראות שבתולדות האנושות.

המקום כיום הוא מוזיאון מתועש והרבה תיעוד ותצוגה. אנחנו לא נזקקנו להדרכה. הסיפורים ממקור ראשון באו ועלו. שכחתי מהמצלמות המתעדות ובכיתי במקום ההוא את נשמתי כפי שלא בכיתי מימיי. רשמית, הייתי על תקן של תומך ומגיש עידוד וסיוע טכני. הסיפורים לוו באמונה ובהשגחת ניסי השם יתברך, לא נשמעה ולו שאלה או קובלנה אחת, אבל בתוכי, לאורך כל הדרך חיזקתי את עצמי בשקט, אך השאלות ניקרו בי, חששתי לומר משהו, לשאול.

הגיעה עת המנחה. הייתה זו שעת בין הערביים. במחנה הגדול הזה, בדיוק מול בלוק 10 הידוע לשמצה, סמוך ונראה ל'קיר המוות', מצאנו עוד ארבעה גברים יהודיים משאר חלקי הארץ. היינו עשרה אנשים ברמות שונות של שמירת מצוות, במנעד רחב של גילאים ומלבושים: חובשי קסקטים לצד כיפות שחורות, מגולחים ומזוקנים, חולצות צבעוניות ליד חליפות שחורות ארוכות, צעירים ומבוגרים וכולם מתפללים לקל אחד.

ואז, בסיום התפילה, נשמע 'קדיש יתום' מפיות ארי ויזן ז"ל (קרוב משפחה ניצול שואה נוסף שהיה עימנו והגיע עם בתו ורעייתו – בת דודה ראשונה של בניו) ובֶּנְיוּ. ה'קדיש' הזה, היה שגרתי ממש, ממש לא ה'קדיש' של נעילה, אלא כזה הנאמר בסיום תפילת מנחה בשקיעה עייפה של יום קיצי ארוך. 

עמדתי מאחורי בניו, איש שאיבד הכול, אבל הכול במקום הנורא הזה ויצא מאושוויץ יחידי מכל משפחתו. הוא נשא לאישה את ליבוקה, אבל בעטיים של הנאצים הארורים לא זכה לילדים משלו. במשך כל חייו הוא לא נחשב לאדם בריא, והיה צריך לאכול אוכל מיוחד, היו להם חנות קטנה לא רווחית ומעט 'רנטות' (היישר לאחיינים) והם הסתפקו במועט שבמועט.

והאיש הגדול הזה, עומד כאן, מול בלוק 10, וכאילו לא סיפר לנו מה שעבר אז ועדיין, כאילו רימוני הרסס אינם מתנזים, כאילו השמש האוספת עתה קרניה לא ראתה את הזוועות הללו, הוא שואל ורוצה רק דבר אחד –יתגדל ויתקדש שמיה רבא...

שקעה חמה וזרחה נפשי. אם זה מה שבניו רוצה, אין לי את היכולת והצורך לשאול.

עשרות ימי כיפורים עברתי מאז, ובכל עת נעילה עולה ה'קדיש' המרטיט הזה בעיני רוחי ומזעזע אותי בכל פעם מחדש.

בכ"ב באלול תשפ"ב, והוא שבע ימים וייסורים, בהיותו בן צ"ח שנים בדיוק, השיב בניו את נשמתו ליוצרה. האיש שנותר בדד, זכה ומאות אחיינים ומכרים מכל רחבי הארץ ליוו אותו בדרכו האחרונה, דומעים ואוהבים.

על קברו, תחת שמיה השחורים של חיפה, סיפרתי על ה'קדיש' הזה וחתמתי במילות הנביא ישעיהו בפרק נ"ו: "וְאַל־יֹאמַר֙ הַסָּרִ֔יס הֵ֥ן אֲנִ֖י עֵ֥ץ יָבֵֽשׁ: כִּי־כֹ֣ה אָמַ֣ר ד' לַסָּֽרִיסִים֙ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁמְרוּ֙ אֶת־שַׁבְּתוֹתַ֔י וּבָֽחֲר֖וּ בַּאֲשֶׁ֣ר חָפָ֑צְתִּי וּמַחֲזִיקִ֖ים בִּבְרִיתִֽי: וְנָתַתִּ֨י לָהֶ֜ם בְּבֵיתִ֤י וּבְחֽוֹמֹתַי֙ יָ֣ד וָשֵׁ֔ם ט֖וֹב מִבָּנִ֣ים וּמִבָּנ֑וֹת שֵׁ֤ם עוֹלָם֙ אֶתֶּן־ל֔וֹ אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א יִכָּרֵֽת":

יהיו הדברים האלו לעילוי נשמותיהם של בן ציון בן קופל וחיה ליבא בת יוסף.