איה קרמרמן: מה תרגישו אם תגלו שאדם מסוים נפטר?

לפני כמה שבועות, בבוקר של יום ראשון, בין הפקק ברחוב מרדכי איש שלום לפקק בכנפי נשרים, עלתה במחשבתי תהייה מורבידית משהו: איך ארגיש אם אקבל בשורה שמישהו שאני מכירה נפטר, לא עלינו? לא הבנתי למה מחשבה כזאת נוראית מתגלגלת לראש שלי, הרי אין לי משאלת מוות על אף אחד בעולם. בערבו של אותו יום קיבלתי, לצערי, את התשובה. הודעה שהחסירה יותר מפעימה אחת מלבי, הורידה יותר מדמעה אחת של צער: "בד"ה רעייתי האהובה מירב חיה בת קלרה הלכה הערב לבית עולמה". שמה היה שגור בפי מאז שחלתה, אך רציתי לקוות שה' שומע ומקבל תפילות. אפילו שמותר לאבא להגיד לא, לא האמנתי שבתוך שנה הוא יאסוף אליו שני חברים קרובים.

ההודעה התקבלה אצלי בהלם עמוק והחזירה אותי לשאלה מהבוקר. עם מירבי התשובה פשוטה: אהבה, החמצה, געגוע. הטרוניה הלא פשוטה שהתעוררה שוב כלפי ה', על מה שנראה כאטימות לב. אבל מעל הכול צף הצער, על כך שלא התראינו המון זמן, על הקשר הקרוב שהמציאות מסמסה, על זה שלא הייתה לי הזדמנות לומר לה שוב שאני אוהבת, לנצח ולתמיד.

השיחה שנדחית לנצח

אומרים שיום כיפור אינו מכפר על עוונות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו. הפעם אני חושבת על חברים מהמילה חיבור. יש לנו כל מיני סוגי חיבור עם אנשים, ולכן כמה אפשרויות עולות לי לראש. אז מה יקרה אם יודיעו לכם שמישהו שאתם מכירים נפטר?

1. צער עמוק יעלה על הלב.

מדובר באדם אהוב עליכם, קרוב. גם אם ידעתם שהפרידה קרבה, הלב מתכווץ מהכאב ומההלם. זה אדם שחייכם שלובים בחייו באהבה. החוויות המשותפות, הצחוקים, הרגעים האינטימיים, הסודות והבדיחות משוחזרים שוב ושוב. כל אלו יצופו, יכאיבו עוד יותר. פצע חדש, שלא יתרפא בקרוב, נפער בלב.

2. תחושת החמצה.

מדובר באדם שפעם היה חלק משמעותי מהחיים, אבל כטבעם של קשרים, לפעמים קרובים ולפעמים מתרחקים, מתמסמסים בלי כעסים או ריב. פשוט התרחקות טבעית שהמציאות מזמנת. הרגש הראשון שיעלה יהיה - עשיתי טעות. לא הייתי צריכה לתת לחיים להיות חזקים מהקשר בינינו.

3. כאב לב מפתיע.

מדובר באדם שכלל לא הכרתם, ורק מלשמוע את הדברים שנאמרים עליו אחרי לכתו מפי אוהביו, נפתח ונשבר ליבכם סימולטנית. ככה מרגיש הלב של כולנו עם נפילתו של רס"ן בר פלח הי"ד.

4. הרגשת חוסר סגיר.

מה אם מדובר על אנשים שהיה לנו איתם תקל שהשאיר משהו לא פתור בסיום החיבור בינינו? אנחנו נוטים לדחות פעולות שלפעמים מאוחר מדי לעשות, בטוחים שהזמן עובד אצלנו. באחת המגירות האחוריות של המוח אנחנו מרגישים שהשארנו משהו פתוח. לא דחוף, נכון? נשלח הודעה מחר, נעשה שיחת פרידה מחרתיים. לפעמים משהו פתוח יישאר פתוח בלבנו, ללא האופציה להיסגר.

לאהוב את מי שלא מכירים

ההתמודדות הפיקטיבית עם לכתם של אנשים גרמה לי להבין שאני צריכה לעשות שינוי מהותי בהתנהגות שלי.

אלו שעלה אצלי באינסטינקט צער עמוק על לכתם - אני צריכה להיות איתם יותר. לא לפספס הזדמנות לומר להם כמה אני אוהבת אותם, כמה משמעותיים הם בחיי. עליי לעשות מאמץ לבלות איתם, למרות העומס שלא מסתמן כהולך לִפחות בקרוב. אמא שלי, אחותי, חברות משנים עברו - לכולן צלצלתי להגיד כמה אני אוהבת. כמה הן מופלאות ויקרות לי. אפילו לבעלי ולילדים, שאותם ברוך ה' אני רואה כל יום, קרצצתי. שילכו תמידית, בשוכבם ובקומם, בהרגשה שאני יודעת שזכיתי בהם. אסור לפספס רגע - לכו תגידו למי שאתם אוהבים. כל כך.

לאנשים שהרגשתי עם לכתם (המדומה) החמצה – אלו שפעם היו רחוקים, שחשבתי שאני חיה בשלום עם המרחק שנפער בינינו - גם איתם אני צריכה להשיב את הקשר. להתעניין בשלומם, להגיד תודה על החלק שלהם בחיי. אפילו שעבר זמן, אפילו שהתפצלו דרכינו. אם ברגע האמת אני מרגישה שפספסתי אותם, אסור לי לחכות אפילו יום אחד. הם צריכים לדעת את זה.

אלו שמעולם לא הכרתי - הם החמקמקים ביותר. על פניו, אין בכוחי לעשות דבר, אין לי דרך להשיב את הגלגל אחורה ולהכיר אותם רק כדי לאבד. נכון? לא. אולי האדם המדהים הזה (שאני עוד לא מכירה) נוסע לפניי בכביש? אולי הוא מבקש להקדים אותי בתור בקופה? אולי כל מה שדרוש לאדם זר הוא חיוך, כדי לתת לו כוח, להרגיש לא לבד בעולם, לעשות לו את היום? אולי באמת כל ישראל אחים, ורק אם אכיר את האדם מולי אוהב אותו לנצח, אתאבל עליו תמיד. זה יכול להיות כל אחד מאיתנו, אז בואו נתנהג אחרת.

עם אלו שאני חשה שחסר לי סגיר איתם - זה הזמן לעשות אותו. למשל, יש לי חברה, או יותר נכון היתה לי, שיום אחד החליטה חד־צדדית להסיר ממני עוקב. ולא ברשתות. פשוט התפיידה מחיי. בלי שלום ובלי הסבר. בהתחלה חשבתי שעשיתי משהו. פשפשתי במעשיי שוב ושוב לא מצאתי. אחרי כמה ניסיונות כושלים בתקווה שהיא תענה לי, כתבתי לה הודעה שבה אני מתנצלת על משהו שעשיתי, אפילו שאני לא יודעת מה זה. אני בטוחה שהיא לא היתה נעלמת ככה ללא סיבה. נעניתי בהתעלמות. זה הציק לי. נורא. התגעגעתי. בכנות - עדיין מתגעגעת. שוב כתבתי לה שאני מתגעגעת, אני שוב מצטערת וגם כועסת. לא מתנהגים ככה. לפחות תסבירי. היא כתבה לי: וואי, עשית לי את היום. את חסרה לי ואני מתגעגעת. רק מסיימת את יום העבודה ומתייחסת אלייך כמו שמגיע לך. עברו מאז שלושה חודשים. כנראה שהיא עובדת ממש הרבה. אבל מאותו יום, הלב שלי נח. שלם עם הסגיר שעשיתי ביני לבין עצמי. יש אנשים שההתרחקות ביניהם נובעת מכאסח, ריב, כעס הדדי. יש המון סיבות לכך שאנחנו לא רוצים אנשים מסוימים בחיינו. זה לא שהם רעים. הם פשוט השמן למים שלנו, או ההפך. יש אנשים שמערכת היחסים איתם מניבה כאב, או רצון תמידי להתנתק. אם עולה בלב שלכם תחושה כזו על אנשים מסוימים - זה הזמן להוציא אותם מהחיים. לא בכעס, לא במלחמת עולם שרק תכאיב לכולם. זה הזמן להוציא אותם מהחיים - עם סגיר ראוי, מלא סליחה.

לקראת יום הכיפורים, חשוב שננקה את הלוח, נותיר את הפגיעה מאחור, נשחרר אנשים מהכאב שגרמנו להם, נזדכך מהצער שהם גרמו לנו. כדי להגיע נקיים ליום כיפור, עם החברים שאין לנו חיבור איתם, צריך לשחרר. אנחנו צריכים לסלוח ולהמשיך הלאה, ולדבוק באנשים החשובים, שאליהם אנו מחוברים נכון. זו הדרך היחידה לבוא אל ה' בנקיות הלב.

לעילוי נשמתה הטובה של מירב בת ששון וקלרה.