הלכות ומנהגים ליום הכיפורים – כל ההלכות שחשוב להכיר

הרבה מההלכות במאמר זה נלקחו מספרי מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל ומספרי בנו מרן הראשון לציון הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א ולא ציינו מקורות אלא באיזה מקומן. ובמקומות שהבאנו פסקים מפוסקים אחרים, בדרך כלל ציינו למקורם.

עוד יש לציין שבכל ענייני חולה, יולדת, מינקת וכו', לא הארכנו כלל, משום שהפרטים רבים מאוד ומשתנים מחולה לחולה, וחייב כל אחד שיש לו חולי שבגינו אם יצום יכול להגיע אף לידי ספק פיקוח נפש, להיוועץ ברופא ולאחר מכן לשאול במורי ההוראה די בכל אתר ואתר שיורה לו כיצד לנהוג.

הלכות ומנהגים ליום הכיפורים

משכימים בערב יום הכפורים לומר סליחות, ואומרים וידוי ונפילת אפים, ועושים התרת נדרים. מתפללים שחרית כרגיל עם סדר הקורבנות כבכל יום, ואומרים "אבינו מלכנו" ומדלגים בקשות שיש בהם עוון (והיינו "חטאנו לפניך", "מחול וסלח לכל עוונותינו", "מחוק ברחמיך הרבים", "מחה והעבר פשעינו", "כותבנו בספר מחילה" וראה לקמן). אבל אין אומרים וידוי ולא נפילת אפיים, כי יש בערב יום הכפורים הארת יום טוב. הילכך אין לומר בו בתפילה לא מזמור (תהלים כ', ב') "יענך ה' ביום צרה" ולא מזמור "תפילה לדוד" שנאמר בו "ביום צרתי אקראך". וכן המנהג פעה"ק ירושלים. ויש נוהגים שלא לומר בפסוקי דזמרה "מזמור לתודה", אבל אנו מנהגינו לומר "מזמור לתודה" בערב יום הכפורים.

טוב לפזר מעות לצדקה בערב יום הכיפורים. וכן יש נוהגים לילך על הקברות (בין על קברי צדיקים בין על קברי אבות. ועיין בזה ביעב"ץ בסידורו עמודי שמיים ובספר יפה ללב ח"ב ס"ק ג', ובספר קדוש בציון פ"ב סי"ט, ואכמ"ל).

***

•  מצווה להרבות באכילה ושתיה בערב יום הכפורים. וכן דרשו חז"ל (ברכות ח ע"ב ור"ה ט ע"א) "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב". וכי בתשעה לחודש מתענים, והלא בעשירי מתענים? אלא לומר שכל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.

• יש אומרים שמצוות אכילה בערב יום הכפורים אינה אלא מדרבנן, ואינו מצווה מן התורה. ומדברי הרמב"ם נראה שהיא מצווה מן התורה (ונפקא מינא למצוות צריכות כוונה. והנה יש אומרים שהאוכל ושותה בערב יום הכפורים, צריך לכוין שאוכל לשם מצווה, דמצוות צריכות כוונה, גם במצוות אכילה. ויש חולקים ואומרים שמקיים המצווה גם אם לא כיוון בפירוש לשם מצווה. וכן נראה עיקר. ויש נוהגים לומר ל'שם יחוד' וכו', לפני כל סעודה ויאמר 'הריני בא לקיים מצוות אכילת ערב יום הכיפורים, ויחשב כאילו התעניתי תשיעי ועשירי' וכו'. כה"ח סימן תר"ד ס"ק ב', שו"ת אור לציון ח"ד עמ' פ"ב בבאו').

• מצוות האכילה בערב יום הכפורים כוללת שתייה, שגם בשתייה מקיים מצווה (וטוב לשתות משקאות טובים, כגון בירה או קולה, אחר שגם שתייה הוי מצווה ביום הזה. וכן הוא לשון הזוהר פ' אחרי מות דף ס"ח ע"ב. ויש נהגו לשתות מעט יין. ויש לשתות דווקא בבוקר מעט יין. שו"ת אור לציון ח"ד עמ' פ"ב בבאו'. ומ"מ נראה שירבה גם במים, בכדי שיוכל להחזיק התענית. והרופאים ממליצים על שתיית כ 2-3 ליטר בערב כיפור).

• יש אומרים שצריך לאכול בערב יום הכפורים אכילה שיעור ככותבת, ובכדי אכילת פרס, אך אינו מוכרח לדינא.

• אף שהאכילה בערב יום הכפורים היא מצווה, אפילו הכי אין מברכים על מצווה זו מכמה טעמים.

• עיקר מצוות האכילה ושתיה היא ביום של ערב יום הכפורים, ולא בלילה (וראה בשו"ת תורה לשמה סימן קמו דעל פי רבנו האר"י ראוי לאכול פת בכל לילה מעשרת ימי תשובה, ע"ש מש"כ בזה. וכשחל יום כיפור ביום ראשון בלילה, ממילא יש חיוב לאכול פת משום סעודה רביעית במוצ"ש לפני).

• אף הנשים חייבות במצוות אכילה ושתיה בערב יום הכפורים.

• גם חולה שאינו מתענה ביום הכפורים, מחשש סכנה לחייו, צריך לאכול בערב יום הכפורים, משום תעניתו בלילה לשעות.

• קטן שעתיד להיות בר מצווה ביום הכפורים (נולד ביום הכפורים) יש אומרים שיש לו מצווה מן התורה לאכול ולשתות בערב יום הכפורים באותה שנה שנעשה בר מצווה.

•  לכתחילה צריך לקבוע בערב יום הכפורים לפחות סעודה אחת על הפת, לקיים בזה מצוות אכילה בערב יום הכפורים (וע"ע בשדי חמד מערכת יוה"כ סימן א' אות ג' מש"כ בזה).

• יש לאדם למעט קצת מלימודו כדי שירבה באכילה ושתייה. וכן ימעט ממלאכתו בכדי שירבה באכילה ושתייה [מעיקר הדין די בסעודה אחת. ועל פי הקבלה יש ענין לאכול כפול מבכל יום (או יותר בכל שהוא מאכילת יום אחד. א"א מבוטשאטש סימן תר"ד). ומ"מ גם על פי רבותינו הפוסקים, טוב להרבות. ונראה שהריבוי אינו אלא מדרבנן. ראה שו"ת אור לציון ח"ד עמ' פא].

***

נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות כפרות בערב יום הכפורים לשחוט תרנגולים לכל בני הבית, ונוהגים ליקח תרנגול זכר לכל אחד מבני הבית הזכרים, ותרנגולת נקבה לכל אחת מבני הבית הנקבות, ויש מהדרים לבחור בתרנגולים לבנים, על שם הכתוב "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ועיין בזה בספר מועד לכל חי סימן ט"ז ס"ח).

• מנהגנו לומר בעת שמסבב התרנגול סביב לראש המתכפר, "זה חליפתך", "זה תמורתך", "זה כפרתך", וכשבעל הבית מסבב התרנגול סביב לראשו, אומר: "זה חליפתי", "זה תמורתי", "זה כפרתי" (ואיננו נוהגים לומר עליו פסוקים כלשון הש"ע בסימן תר"ה ס"א. עיין כה"ח שם ס"ק א'. וכ"כ עוד אחרונים). וטוב שיקדים לסבב הכפרה על עצמו תחילה, קודם שיעשה כן לבני ביתו, כמו שנאמר (ויקרא ט"ז, י"ז) אצל כהן גדול, "וכיפר בעדו ובעד בתו", כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב. ונוהגים ליקח למעוברת שתי תרנגולות ותרנגול אחד, כי שמא העובר זכר או נקבה (ולתאומים אין לחוש. ב"ח סימן תר"ה בשם המרדכי). ואין אנו נוהגים לסמוך ידינו על ראש התרנגול. ואחר השחיטה נותנים דמי פדיון התרנגולים לעניים, וזה עדיף יותר ממה שייתן את התרנגולים עצמם לעניים.

• מי שאין ידו משגת די אפילו בתרנגול ותרנגולת לכל בני הבית (ועיין לקמן לגבי פדיון כפרות ממעשר).

• חובה קדושה להיזהר מאוד שלא לשחוט אלא אצל שוחט ירא שמים מרבים ומומחה, וזהיר היטב בבדיקות הסכין לפני השחיטה ואחריה כדת, וזה אפילו בשאר ימות השנה, וכל שכן בערב יום הכפורים, שצריך להיזהר בזה מאוד, כי רוב השוחטים ניעורים זמן רב מהלילה, ומפני עייפותם ויגיעתם מריבוי השחיטה, ידיהם כבדים, ואינם מרגישים יפה בפגימות הסכין, ומאכילים נבלות לישראל.

• במקום שהשוחט רוצה לשחוט עופות הכפרות, צריך שיכין עפר תיחוח שראוי לכיסוי הדם, בקרקע, ויאמר בפיו, עפר זה יהיה לכיסוי הדם של העופות, וכדאיתא בחולין (פג ע"ב), השוחט צריך שייתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר (ויקרא י"ז, י"ג) "וכסהו בעפר", וכסהו עפר לא נאמר, אלא בעפר, מלמד שצריך שייתן עפר למטה ועפר למעלה. וכן פסקו הטור וש"ע יו"ד (סימן כ"ח ס"ה). ואם בעל העופות הוא ירא ה', ובמצוותיו חפץ מאוד, יכול השוחט לכבד אותו במצוות כיסוי הדם, שיכסה הדם בשליחותו. וייקח עפר בידו, שמוכן לכך, ויברך "אקב"ו על כיסוי הדם בעפר", ויכסה הדם בעפר. הברכה וכיסוי הדם צריכים להיות אחר שהשוחט יבדוק הסכין במתינות וייווכח שהיא כשרה.

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

• מותר לסבב תרנגולת של הכפרות באוויר אשר מעל ראשה של אשתו נדה, ולומר התחינה של הכפרה, "זאת חליפתך", "זאת תמורתך", "זאת כפרתך", ואין חוששים כלל שיגע בה.

• מה שיש נוהגים שבבואם אצל השוחט, אוחזים העופות בידיהם בקרבת מקום השחיטה, כדי שתיכף ומיד אחר שיסיים השוחט את מלאכת השחיטה בעופות של הלקוח המתכפר שנמצא על ידו, ייגש מיד אל השוחט כדי שיתחיל בשחיטת העופות שלו - לא נכון לעשות כן, שמלבד שיש בזה משום צער בעלי חיים, גם יש חשש לדין "צמקה הריאה" בידי אדם, כל ששוחטים עוף אחר לעיניו, כמ"ש בש"ע (יו"ד סימן ל"ו סי"ד). וכן הזהירו על זה הפתחי תשובה (יו"ד סימן ל"ו ס"ק ט"ז), ובספר זבחי צדק (סימן ל"ו אות רי"ז), ובכף החיים (שם אות רמ"ד). לכן יעשו הכל בחכמה, שלא ייראה עוף בשחיטת עוף אחר.

• אם לאחר שחיטת העוף נמצא טריפה, אינו צריך כפרה אחרת. אבל אם נתנבל בשעת שחיטה, טוב ליקח תרנגול לכפרה אחרת.

• השוחטים את עופות הכפרות, בכל אתר ואתר, חייבים לבוא ולהתייצב לפני הרבנים מרי דאתרא, בעשרת ימי תשובה, להראות סכיניהם לפני החכמים, ויש לבדוק את הרגשתם אם מרגישים הם יפה אף בפגימה דקה של הסכין. וכל שוחט שאינו מרגיש יפה אף בפגימה דקה של הסכין, מעבירים אותו, וצריך ישוב הדעת רבה בבדיקת הסכין, וראוי מאוד להקפיד על זה, ועל רבני ישראל בכל מקום מוטלת אחריות רבה ללכת ולבדוק יפה את שוחטי העופות בליל ערב יום הכפורים, בזמן שחיטת העופות של הכפרות, אם הכל נעשה כדת, שהסכין של השחיטה יהיה חד וחלק, ולהרים מכשול מקרב עמינו, ומה טוב שתמיד יהיו שני שוחטים ביחד, כי טובים השנים מן האחד, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.

***

• העושה מלאכה בערב יום הכפורים, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם.

• אסור להתענות בערב יום הכפורים, ואפילו תענית חלום.

• טוב לנהוג לאכול בערב יום הכפורים אכילות קטנות, כגון צימוקים, פירות וכדו', שבכל אכילה מקיים מצווה (וכן היה נוהג הגר"ח מוולאז'ין, המהרי"ל דיסקין והסבא מקלם).

• בערב יום הכפורים אין לאכול אלא מאכלים קלים הנוחים להתעכל, כדי שלא יהא שבע ביותר ומתגאה כשמתפלל. ואין לאכול דברים המחממים את הגוף (כגון ביצים, שום צלוי או מבושל, חלב, מאכלים המתובלים בכרכום ובשאר מיני תבלין, יין טוב, בשר שמן, תמרים, פירות שיש בהם טעם וריח כגון תפוחים ולימונים מתוקים וכדו', תאנים) שלא יבוא ח"ו לידי קרי בליל יום הכפורים (ויש שכתבו שלא יתכסה בשמיכות שהולך לישון בלילה, משום שהן מחממות הגוף. ועל כל פנים לא יכסה את רגליו. עיין כה"ח סימן תרי"ט ס"ק נ"א. וסימנך "ותגל מרגלותיו ותשכב"). ומכל מקום בסעודת שחרית נוהגים לאכול מאכלי חלב ואין חוששים לכך. וכן יש נוהגים לאכול דגים בשחרית לכבוד היום (ויש להיזהר לברך ברכת המזון בערב כיפור בכוונה גדולה. עיין מט"א סימן תר"ח ס"ב וסימן תרי"ט ס"א).

***

עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר, עד שיפייס את חברו. וכן אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים צריך לפייסו, שהרי עבר בזה על לאו דאונאת דברים, שגדולה אונאת דברים יותר מאונאת ממון, שזה בגופו וזה בממונו (ב"מ נח ע"ב). וכל שכן אם הכלימו והלבין פניו ברבים שהוא חשוב כשופך דמים (ב"מ שם). ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שניה ושלישית, ובכל פעם ייקח עימו ג' אנשים. ואם אינו מתפייס בג' פעמים, אינו זקוק לו. אבל אם הוא רבו, אפילו אינו רבו מובהק, אלא ששמע ממנו דברי תורה, צריך ללכת אצלו אפילו אלף פעמים עד שיתפייס (הרמב"ם פ"ד מהל' תשובה ה"ט. ובש"ע ר"ס תר"ו). ולא יהא אדם אכזרי מלמחול, שכל המעביר על מידותיו - מעבירים לו על כל פשעיו, ואם הוא לא ימחול, גם לו לא ימחלו עונותיו. ואם הוציא עליו שם רע - אינו חייב למחול לו (ירושלמי ב"ק פ"ח ה"ז). ומ"מ טוב למחול גם על זה (שו"ת חיים שאל ח"ב סימן י"ג, ולב דוד פ"ג). וכל אדם יבקש מחילה מהוריו ומרבותיו, שמא חטא להם מבלי דעת. ומה טוב שכל אדם יאמר שהוא מוחל וסולח לכל מי שחטא כנגדו בין בגופו בין בממונו (ובפרט הדבר אמור שצריך לבקש מחילה מהקרובים אליו שמצא שחטא כלפיהם במשך השנה. וזה כולל בן לאב ולהיפך. כלה לחמותה ולהיפך. וכן הלאה).

• מה נעים המנהג שנהגו בקצת קהילות, שהחזן והש"צ מכריז בליל יום הכפורים בבית הכנסת קודם כל נדרי: "רבותי, תמחלו זה לזה!", והקהל עונים, "מחלנו". וזוהי מידתם הטובה ולבם הנכון של זרע ישראל, למחול ולסלוח למי שחטא כנגדם, ולא ינקמו ולא ינטרו. אבל הגויים, ערלי לב, אינם כן, אלא "עברתם שמרה נצח". ועל הגבעונים שלא מחלו ולא נתפייסו, נאמר "והגבעונים לא מבני ישראל המה".

• אם האיש אשר חטא לו אינו בעיר, יקבל על עצמו לפייסו כשיפגוש אותו. ואם מת האיש אשר חטא לו, מביא עשרה בני אדם, ואומר על קברו: "חטאתי לאלוקי ישראל ולפלוני זה הקבור כאן" (ולכתחילה יעשה כן בפני עשרה אנשים, ובדיעבד אפילו עשה כן בפני עשר נשים, אין להטריחו יותר. שו"ת רב פעלים ח"ב סוף סימן ס"ב). ואם הוא קבור בעיר אחרת, די שיבקש מחילה מהנפטר בפני עשרה. ואם יש לו מי מידידיו שמתגורר במקום מנוחתו של הנפטר, יעשהו שליח שיבקש בשמו מחילה מן הנפטר בפני עשרה שיהיו על קברו.

***

מנהג יפה לטבול בערב יום הכפורים במקווה טהרה (מגיל בר מצווה ומעלה. מ"א סימן תר"ו ס"ק ח', בא"ח ש"א פ' וילך אות ח'). ואף במים חמים מותר. ואין לברך "על הטבילה", מפני שאינה מן הדין, אלא מתורת מנהג. ואין מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" על מנהג (ושליחי ציבור העוברים לפני התיבה בר"ה וביוהכ"פ, מצווים ביתר שאת מתורת מנהג, לטבול במקווה טהרה, להוציא את הרבים ידי חובתם בטהרה. וע"ע בזה בשו"ת אור לציון ח"ד עמ' פ"ג בבאור ד"ה ובכל אופן). ואם אין לו אפשרות לטבול מאיזו סיבה שהיא, ישפכו עליו תשעה קבין מים (כשתיים עשרה וחצי ליטר מים). ואפשר לעשות כן גם על ידי מקלחת (ובכה"ח סימן פ"ח ס"ק ז' הביא סדר שפיכת ט' קבין. וזה לשונו: תחילה ישפוך מים על פס רגלו מתחת העומדת בארץ כדי שיבואו אח"כ המים על גופו ועל פס רגלו ממעל יהיה חיבור עם המים שעל פס רגלו אשר מתחת ויהיה כאילו על כל גופו באו המים אפילו מתחת רגליו שנוגעות בקרקע ואח"כ יבוא אחר ויתפוס לו המים או יניחם במקום שאפשר שישפכו עליו מאליהן והוא יהיה עומד וידיו יהיו מוטות מצדדיו זה מצד זה וזה מצד זה, עד אצל הירך, אבל לא דבוקות בגופו וכו', ובזה יוצא נתינת ט' קבין כתיקנה, ע"ש. ובדר"כ בזרם בינוני של 3-4 ד' הוי שיעור של 12 ליטר וחמש מאות ג' הנזכר. וניתן לעשות כן אף במקלחת).

• אף על פי שמן הדין אין להקפיד על דבר החוצץ בטבילת ערב יום הכפורים, שאינה אלא מנהג, מכל מקום טוב להסיר כל דבר החוצץ. וטוב לגזוז ציפורניו, שלא יהיה בהם דבר החוצץ.

• יש נוהגים לומר וידוי בעת הטבילה, ויזהרו שלא להזכיר שם שמים בעת הווידוי, אפילו כשראשם מכוסה.

• אישה שהיא בתוך שבעה נקיים לספירתה, וכן הבתולות, לא יטבלו בערב יום הכפורים. וה"ה לגרושה ואלמנה.

• אף מי שטבל בערב ראש השנה במקווה טהרה, ונשאר בטהרתו, יחזור ויטבול בערב יום הכפורים לשם תשובה, כמו גר המתגייר שטעון טבילה (גם אבל תוך שבעת ימים לאבלותו מותר לטבול בערב כיפור. שו"ת אור לציון ח"ד עמ' צ'. ויש שכתבו שיעשה כן שעה שעתיים קודם הלילה. ראה ש"ע סימן תקמ"ח ס"י, רמ"א סימן תר"ו ס"ד, כה"ח שם ס"ק ס"ג-ס"ז. אבל שאר דיני האבלות נוהגים עד הערב. ועיין בזה בברכ"י שם ס"ק ד', שכתב שהמיקל לאכול סעודה מפסקת ע"ג ספסל, יש לו ע"מ שיסמוך).

***

יש נוהגים ללקות ל"ט מכות ברצועה בערב יום הכפורים. וזמנה משיאיר היום, שמתוך כך ייתן אל לבו לשוב בתשובה שלימה מן העבירות שבידו, והוא מנהג טוב. ויתוודה בשעת המלקות (וראה ברמ"א סימן תר"ו ס"ו סדר המלקות. וע"ע ביפה ללב ח"ג ס"ק ד' ובכה"ח סימן תר"ז ס"ק מ'). ומותר ללקות בבית הכנסת (טור סימן תר"ו, לבוש שם ס"ו. ומי שלא לקה בערב יום הכיפורים - יכול ללקות גם אחר יום הכיפורים (שו"ת תורה לשמה סימן ק"נ), ויש לפלפל בדבריו, ואכמ"ל) [ואפשר ללקות בכל שעה שירצה, בין לפני מנחה בין לאחר מנחה. שו"ת אור לציון ח"ד עמ' צ"א. ולגבי זמן הטבילה, עיין בחיי אדם כלל קמ"ד ס"ז, כה"ח סימן תר"ו ס"ק נ"ב, ט"ז סימן תר"ו ס"ק ד', והמ"א שם ס"ק ח', ע"ש].

• נשים לא נהגו ללקות (מקור חיים סימן תר"ז ועוד).

***

מתפללים מנחה גדולה בעוד היום גדול, בזמן מנחה גדולה או סמוך לה לפני סעודה המפסקת (ועיין בזה בס' מט"א סימן תר"ז ס"א). והיחיד אומר אחר תפילת שמונה עשרה, הפסוק (תהלים י"ט, ט"ו) "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי". ואח"כ יאמר וידוי ו"על חטא", כמו ביום הכפורים (וצריך לומר כל הווידוי ו"על חטא", כסדרן, ואפילו אם הוא מכיר בעצמו שלא חטא בחטא ההוא, אומרו. שהרי אמרו חז"ל (שבועות לט ע"א), כל ישראל ערבים זה לזה. ואם לא הוכיח את חברו, נתפס בחטאו. ונענש בעוונו, כדאיתא בשבת (נה ע"א). ותיקנו כן, שחששו פן יארע דבר קלקלה ולא יוכל להתוודות אחר כך. או יש חשש פן ייחנק חלילה בשעת סעודתו קודם שיתוודה, וזה מפני שהשטן מקטרג באותה שעה. והשליח ציבור אינו חוזר על הווידוי הזה, "ועל חטא", אף בסוף תפילתו, אלא אומר "אבינו מלכנו" ואחר כך קדיש "תתקבל").

• הווידוי - צריך לאומרו מעומד, וישחה בעת הווידוי לאות הכנעה. וכן בכל פעם בתפילות יום הכפורים שחוזר השליח ציבור לומר וידוי, צריכים הקהל לעמוד ולהתוודות עמו. בשעת הווידוי, כשאומר "אשמנו", "בגדנו" וכו', יכה באגרופו בנחת כנגד לבו (לב האדם הוא בערך ד' אצבעות למטה מן הדד השמאלי. ועיין בזה בספר בא"ח פרשת כי תשא ש"ר ס"ג). ואחר הווידוי יאמר "על חטא" על סדר א' ב'. וטוב שיאמר הנוסח של "על חטא" גם בסדר תשר"ק. והוא על פי הקבלה. ואין להפסיק בשיחה באמצע הווידוי עד סיום כל התפילה, ומכל מקום השומע קדיש או קדושה, עונה עם הציבור, ואף אם שומע ברכה מפני חברו, או מהשליח ציבור, עונה אחריו אמן.

***

בסעודה המפסקת יש נוהגים לטבול פרוסת המוציא בדבש או בסוכר. ומכל מקום נכון להביא מלח על השלחן (ועיין לעיל שכתבנו שיש לו לאכול מאכלים הקלים להתעכל. וכן יזהר שלא יאכל אכילה גסה. מ"ב סימן תר"ח ס"ק י"ח).

• צריך לסיים סעודתו מבעוד יום, כי מצווה מן התורה להוסיף מחול על הקודש, וכמו שדרשו חז"ל (יומא פא ע"ב) "ועיניתם את נפשותיכם" בתשעה לחודש בערב, יכול משתחשך, תלמוד לומר בתשעה לחודש, הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפים מחול על הקודש. ויש לפרוש מכל חמשת העינויים, ומכל מלאכה ואיסורי שבות מלפני שקיעת החמה, מעט או הרבה.

• אף הנשים מצוות להוסיף מחול על הקודש. וכן נוהגות להפסיק סעודתן מבעוד יום. ואם יש נשים שאינן יודעות את הדין, מצווה להודיע להן ולהזהירן על כך, כי תהילות לאל אכשור דרא, ושומעות הן לקול מורים.

• אם סיים סעודתו והפסיק מאכילתו מבעוד יום, יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קיבל עליו התענית (והטוב ביותר לומר בפיו או לכוון שאינו מקבל תענית עד כמה דקות לפני השקיעה, שתהיה לו אפשרות לאכול ולשתות עד אז).

• המצטער הרבה בתענית של יום הכפורים, רשאי ליטול בערב כיפור כדור הנקרא קלי-צום, כדי שלא ירגיש כל כך בצער הנגרם מן התענית (ומיהו הרוצה להכניס ביוהכ"פ פתילה רפואית לגופו, כדי להקל מעליו צער התענית, ודאי שאינו נכון לעשות כן, והגרש"ז קרא עליו "נבל ברשות התורה", וכמו שכתב בספר "שלמי מועד" עמ' תצ"ד. ורק אם חושש שאם לא יכניס הפתילה הרפואית לגופו לא יוכל להשלים התענית, או שהוא מצטער מאוד מן התענית, עד שהוא כמעט קרוב להתעלף, מותר להכניס לגופו בפי הטבעת פתילה רפואית או קפסול של ויטמין, כיון שאין זו אכילה דרך פיו).

***

מצווה להדליק הנרות לכבוד יום הכפורים, וקודם ההדלקה יש לברך "אקב"ו להדליק נר של יום הכפורים". וכן המנהג. ואם טעתה ובירכה "להדליק נר של יום טוב" - יצאה ידי חובת הברכה. אבל אם בירכה "להדליק נר של שבת" ולא תיקנה תוך כדי דיבור, צריכה לחזור ולברך "להדליק נר של יום הכיפורים" (ילקו"י ימים נוראים, עמ' תי"ז. וטוב שהבעל יכין את הנרות כבכל ערב שבת. כה"ח סימן תר"י ס"ק י"ג).

• אין לברך עם ההדלקה ברכת "שהחיינו", אלא בסוף ההדלקה כולה, לאחר שתחלוץ מנעליה, כי בברכת "שהחיינו" הרי מקבלת עליה קדושת יום הכפורים, ואסורה בכל חמשה עינויים (ומי שלא ברכה "שהחיינו" ואף לא שמעה הברכה בבית הכנסת, תברך בכל שעה שתזכור, מתחילת יום הכיפורים עד סופו. שו"ת אור לציון ח"ד עמ' צ"ז בבאור ד"ה ומי).

(צילום: shutterstock)

• איש המדליק נר בערב יום הכיפורים (כגון אלמן או מי שמתגורר לבדו), יברך על ההדלקה רק ברכת "להדליק נר של יום הכיפורים", ולא יברך "שהחיינו", אלא יסמוך על הברכה "שהחיינו" שמברכים בבית הכנסת.

• מצווה להדליק נרות לכבוד ליל כיפור בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וכן מצווה להדליק נרות בבתי החולים ובמבואות האפלים, ואין בזה שום מנהג להחמיר כלל (ואם אין לו נרות, לכאורה יועיל נורות חשמל). 

***

מצווה ללבוש בגדים נאים ונקיים ביום הכפורים וכמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה סוף פרשה ל"ד) "לקדוש ה' מכובד", זהו יום הכפורים. וכן הוא בגמרא (שבת קיט ע"א) "לקדוש ה' מכובד" זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה. והובא בהרי"ף והרא"ש (יומא פ"ח סימן ט'). ופורסים מפה יפה על השלחן כמו בשבת, ונותנים עליה ספרי קודש (בעל תשובה שלובש שק בשאר ימות השנה, לא ילבשנו ביום הכפורים) Ÿ מותר להטמין חמין מערב יום הכפורים על פלטה חשמלית למוצאי יום הכפורים, כדי שימצא סעודתו מוכנה אחר הצום (ונכון להדליק גם נר נשמה שיידלק 26 שעות ויותר, כדי שיהיה אפשר לברך עליו בהבדלה. עי' מ"ב סימן תרכ"ד ס"ק י"ג. וראה לקמן).

• טוב שיברך את בניו לפני לכתו לבית הכנסת (חיי אדם כלל קמ"ד סי"ט ועוד).

***

נוהגים להתעטף בציצית מבעוד יום, כדי להתפלל עמו בכוונה, ולעמוד באימה וביראה. וקודם שיתעטף, יברך "אקב"ו להתעטף בציצית".

• פותחים בפיוט "לך אלי תשוקתי", המיוחס לרבי יהודה הלוי, ואומרים אותו עם הווידוי שבו בהכנעה. ואחריו הפיוט "שמע קולי" המיוחס לרבנו האי גאון

• ביום הכיפורים חסרות הרבה ברכות ממנין מאה ברכות, ולכן צריך לכוון לברכת העולים לתורה ולברכת המפטיר ולענות אחריהן אמן, כדי שיצטרפו ברכותיהם למניין מאה ברכות (ראה ש"ע סימן מו ס"ג ובב"י שם, מ"א שם ס"ק ח'. ובש"ע סימן רפ"ד ס"ג).

• יש שנהגו ללבוש ביום הכיפורים בגדים לבנים דוגמת מלאכי השרת, ודומה גם לבגדי מתים (רמ"א סימן תר"י ס"ד, כה"ח שם ס"ק ל"ד-ל"ז. ומ"מ ראינו לחכמים גדולים שלא נהגו כן, בפרט בקרב רבני הספרדים).

***

מוציאים ספרי תורה שבהיכל, ועומדים שני אנשים יראי שמים, אחד מימין השליח ציבור, ואחד משמאלו, והשליח ציבור אומר בקול רם: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה אנו מתירים להתפלל את העבריינים". והוא על פי מה שאמרו חז"ל (כריתות ו ע"ב) אמר רבי שמעון חסידא, כל תענית שאין בו מפושעי ישראל, אינו תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת. ואחר כך אומרים "כל נדרי" ג' פעמים. וכמו ששנינו בנדרים (כג ע"ב) הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל ימות השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר "כל נדרים שאני עתיד לידור בשנה הזאת יהיו בטלים". ולכן צריך לומר "כולהון אתחרטנא בהון", כלומר, שאם אשכח ואדור, מעתה אזי אני מתחרט עליהם ומתנה שיהיו בטלים (נוהגים לומר "כל" בקמץ רחב ולא כמו חולם כמו שאומרים "כל חמירא". כנה"ג בס' פסח מעובין, הגדה של פסח  סל"ד).

• פשט המנהג לומר "כל נדרי" בליל יום הכיפורים אחר צאת הכוכבים.

• מצווה להשתדל לקנות בכל מחיר כמיטב יכולתו את הגבהת הספר תורה של "כל נדרי", ולחבקו בשתי זרועותיו וינשקהו, בעת אמירת "כל נדרי". ומכל מקום אפילו קהל שאין להם ספר תורה, יאמרו "כל נדרי" בלי ספר תורה (ועיין בשו"ת מעיין אומר ח"ג עמ' ר"מ שכתב בשם מרן זצוק"ל דמי שמשלם על מצוות "כל נדרי" המצווה שלו ולא זה שאוחז הס"ת או המוליכו כמו שיש ויכוחים בזה בכמה בתי כנסיות. וע"ע בספר נר ציון, הלכות ימים נוראים עמ' שכ"ד. וע"ע בספר קדוש בציון פ"ג ס"כ).

• פשט המנהג לומר הנוסח של "כל נדרי", בלשון עבר ובלשון עתיד, "די נדרנא ודי ננדר", "די אשתבענא ודי נשתבע" וכו'. "מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הזה שבא עלינו לשלום, ומיום הכפורים הזה עד יום הכפורים אחר שיבוא עלינו לשלום".

• שליח ציבור או הרב שבבית הכנסת מברך בקול רם ברכת "שהחיינו" על עצם קדושת היום, ומוציא את כל הקהל ידי חובתם. ואומר לפני כן 'ברשות מורי ורבותי' והקהל משיבים "שמיים" (ועיין בשו"ת תורה לשמה סימן ל"ד). ויכול כל יחיד ויחיד מהקהל לברך בעצמו בלחש ברכת "שהחיינו" עם השליח ציבור או הרב שמברך. ויש מקומות שמוכרים את המצוות של הגבהת ספרי התורה, ומי שזכה וקנה הגבהת ספר תורה של "כל נדרי" הוא המברך ברכת "שהחיינו", ובלבד שיהיה בעל תורה וירא שמים (ואם יש בבית הכנסת חשש שגם מי שאינו ירא שמים או שאינו מבטא את הברכה כהוגן או שאינו יודע לכוין להוציא את הציבור יד"ח, יקנה ספר "כל נדרי" וברכת "שהחיינו". ינהיגו בבית הכנסת שרק רב בית הכנסת הוא המברך ומוציא ידי חובה את כולם, ויכריזו כן לפני המכירה. ואם חוששים לאיבה ולמחלוקת, אפשר שיודיע הרב שבבית הכנסת נוהגים שהקונה מברך "שהחיינו" וכל הקהל חוזרים אחריו, וממילא יכוונו שלא לצאת ממנו ידי חובה. וכן מי שיש לו חוש שמע חלש יברך בעצמו ברכת "שהחיינו". עיין בא"ח פרשת וילך ש"ר אות י"א. וע"ע בשו"ת אור לציון ח"ד עמ' ק"כ). ויש נוהגים לומר מאמר הזוהר "קם ר' שמעון" וכו' (עיין חיד"א בספר "כף אחת" סימן ט"ז). ועושה הרב או שליח ציבור "מי שברך' לנושאי הספרי תורה ולכל הקהל משום שהוא שעת רצון (כה"ח סימן תרי"ט ס"ק כ"ג. וע"ע בשו"ת "רב פעלים" ח"ד חיו"ד סימן ל' בעניין לתת ה"רימונים" לילדים שעדיין לא הגיעו למצוות).

• יש נוהגים לומר אזכרה למתים, וקרוביהם נודרים לצדקה לעילוי נשמתם, כי אף המתים צריכים כפרה, וכמו שאמרו בספרי (סוף פרשת שופטים) "כפר לעמך ישראל", אלו החיים. "אשר פדית", אלו המתים, מלמד שאף המתים צריכים כפרה (ומחמת זה יש מדליקים בערב כיפור נר לע"נ אביו או אמו. רמ"א סימן תרי ס"ד, שו"ת אור לציון ח"ד עמ' צ"ז. וע"ע בכה"ח סימן תר"י ס"ק כ"ז. וע"ע בספר "מועד לכל חי" סימן י"ח ס"כ ובספר קדוש בציון פ"ג סכ"א). ואחר כך מחזירים את ספרי התורה להיכל, ועם החזרתם אומרים "מזמור הבו לה' בני אלים" וכו'. ואחר אמירת המזמור, אומר השליח ציבור קדיש בניגון, ואחר כך פותח בפסוק 'והוא רחום יכפר עוון' ומתפללים ערבית.

• בליל יום הכפורים ויומו אומרים "ברוך, שם כבוד מלכותו, לעולם ועד" בקול רם.

• גם הנשים יוכלו לומר הפסוק "ברוך, שם כבוד מלכותו, לעולם ועד" בקול רם.

• צריך להפסיק בין תיבת "ברוך" לתיבות "שם כבוד מלכותו". והסומך לומר "ברוך שם", ביחד, לאו שפיר עביד, וגוערים בו.

• אין צריך לאחוז הציציות ולנשקם בשעת ק"ש (עי' מקור חיים סימן כ"ד אות ב').

• בתפילות יום הכפורים אומרים "ותיתן לנו ה' אלוקינו באהבה את יום הכפורים הזה וכו'. באהבה מקרא קודש", פעמיים "באהבה". ובסיום התפילה אומר היחיד וידוי "ועל חטא".

(צילום: shutterstock)

• צריך לומר בכל התפילות של יום הכיפורים "המלך הקדוש" במקום "האל הקדוש". ואם טעה וחתם "האל הקדוש", אם נזכר בתוך כדי דיבור, דהיינו בתוך כדי אמירת "שלום עליך רבי", ומיד חתם "המלך הקדוש", יצא. ואם לא נזכר אלא לאחר מכן, צריך לחזור לראש התפילה. ואם הוא מסופק ביום הכיפורים אם חתם "האל הקדוש" או "המלך הקדוש", אם ברור לו שאמר באמצע "אתה קדוש" "לדור ודור המליכו לאל, ובכן' וכו', אנו אומרים שמסתמא חתם כהוגן 'המלך הקדוש". ואם לאו, צריך לחזור לראש התפילה (ראה חזו"ע ימים נוראים עמ' ס"ח בבאור, ילקו"י ימים נוראים עמ' קצ"ד).

• מנהגנו לומר בסליחות של ליל יום הכפורים הווידוי הגדול של רבנו נסים (שנדפס בחזרת תפילת שחרית של יום הכפורים). ויתפללו תפילת ערבית והווידוי הגדול בהכנעה ובדמעות שליש, והשי"ת ימחה עונותינו בדמעותינו ויקבל תשובתנו ברצון. ומי שאינו יכול לבכות, יתפלל ויתוודה בקול בכי, כמו שנאמר (תהלים ו', ט') "כי שמע ה' קול בכיי" (נכון יותר לומר בנוסח הווידוי "אבל אני בער ולא יודע וכו", "כרשע ולא צדיק". ומכל מקום הנוהגים לומר "רשע ולא צדיק", יש להם על מה שיסמוכו. אבל יותר נכון לומר "כרשע ולא צדיק". וכן מה שנדפס במחזורים בווידוי הארוך של יום הכפורים "לא ענינו ברוך הוא וברוך שמו", יש לדלג זאת).

• ביום הכפורים אומרים בפתיחת ההיכל י"ג מידות שלוש פעמים.

• בליל יום הכפורים ויומו אומרים בסך הכל כ"ו פעמים "ויעבור", כמניין שם הוי"ה ברוך הוא. חמש פעמים בסליחות של הלילה, וחמש פעמים בסליחות של שחרית, ושבע פעמים בסליחות של מוסף, ושש פעמים בסליחות של מנחה, ושלוש פעמים בסליחות של נעילה. וכן מנהג ק"ק בית אל. ואומרים עשר פעמים וידוי, שנים בערבית היחיד והש"צ בסליחות, ושנים בשחרית, ושנים במוסף, ושנים במנחה, ושנים בנעילה, כנגד עשר פעמים שהיה כהן גדול מזכיר ה' בווידוי.

• בסיום תפילת ערבית של ליל יום הכפורים, המנהג לקרוא את ארבעת המזמורים הראשונים של תהלים, והוא ע"פ הקבלה, כמבואר בשער הכוונות (דף ק ע"א). ומבואר שם, שסגולתם שלא יראה קרי בליל יום כפור. ואח"כ אומרים "לדוד מזמור" ותפילה על הפרנסה (החיד"א בספר "כף אחת" סט"ו).

• יש נוהגים אחר התפילה ללמוד משניות מסכת יומא כולה (מט"א סימן תרי"ט סכ"ד ועוד). ויש עוד נוהגים לקרוא את כל ספר תהלים כולו (עי' של"ה מסכת יומא פרק נר מצווה עמ' התשובה אות כ"ח ועוד. ומותר לקרוא מקרא בליל יוה"כ שמתעוררים בו הרחמים לילה כיום יאיר בהתעוררות הרחמים. יביע אומר ח"ו חאו"ח סימן ל' אות ג').

• אין אומרים בליל יום הכיפורים תיקון חצות, לא תיקון רחל ולא תיקון לאה (עיין בא"ח פ' וישלח ש"ר אות ה' ואות ז', כה"ח סימן וס"ק י"א וס"ק י"ג). ומי שיכול להיות ער בנקודת חצות, אשרי לו (כה"ח סימן תריט ס"ק נ'. אין חיוב לומר וידוי בק"ש שעל המיטה בליל יום הכיפורים, והרוצה להתוודות, נראה דרשאי לעשות כן).

***

יום הכפורים לילו כיומו לכל דבר, אסור במלאכה, ובאכילה ושתיה, וכן אסור בסיכה ורחיצה נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. ועל מלאכה או אכילה ושתיה חייב כרת. אכילה כוללת כל המאכלים הראויים לאכילה, ושתיה כוללת כל המשקים, לרבות מים, אף שאינם מזינים.

• יתר העינויים - רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה, לדעת הרמב"ם וסיעתו אסורים הם מן התורה, אבל רוב הפוסקים ס"ל שאינם אלא מדרבנן. וכן הלכה.

• כל מלאכה שחייבים עליה בשבת, חייבים עליה ביום הכפורים, וכל שבשבת פטור אבל אסור, גם ביום הכפורים הדין כן. אלא שההבדל ביניהם שהשבת בסקילה, ויום הכפורים בכרת. וכל מוקצה שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום הכפורים. ואפילו מוקצה, שהחמירו בו יותר ביום טוב, אינו נוהג ביום הכפורים, דיום הכפורים חמור בעיני אנשים ולא יבואו לזלזל בו.

• מותר לשאוף טבק הרחה ביום הכיפורים. ואין הפרש בזה אם יש בו ריח טוב או לא. וכן מותר להריח בבשמים ביום הכיפורים. ואדרבא, מצווה לברך על ריח טוב של מיני בשמים ביום הכפורים, כדי להשלים מאה ברכות, ויכול לברך עליהם כמה פעמים ביום לאחר שיהיה היסח הדעת. וכן המנהג (ולגבי דין היסח הדעת נראה דאם יוצא מהמקום וחזר הווי היסח הדעת וכמו שמוכח מדברי מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בספרו חזו"ע ברכות, עמ' קע"ג. ואף אם יוצא לזמן קצר הווי היסח הדעת וכמו שכתבנו בזה במקום אחר להוכיח מדברי מרן זצוק"ל שם. וע"ע בילקוט יוסף ברכות, עמ' תקס"ג).

• אפשר לברך ביום הכפורים הנותן ריח טוב בפירות, אפילו על פירות הראויים לאכילה כמות שהם, כגון תפוחים וכיוצא באלה, ולא גזרינן שמא יבוא לאכול מהם.

• לכתחילה טוב ונכון לברך רק על בושם שיש בעצמותו ריח טוב, ולא העשוי מחומר סינטטי. ומכל מקום מעיקר הדין ריח טוב של בושם המיוצר בזמננו מחומר סינטטי, אף שאין בעצמותו ריח טוב, אפשר לברך עליו בורא מיני בשמים.

***

הכל חייבים להתענות ביום הכפורים, ואף נשים מעוברות ומיניקות מתענות ומשלימות.

• אישה מיניקה שהתינוק שלה חולה, ואם תתענה ביוהכ"פ, יכולה לגרום לו חשש סכנה, לא תתענה, ותשתה פחות-פחות מכשיעור. ואפילו אם יש לה אפשרות להשתמש בתחליפי חלב לתינוק, אין לה להתחשב בכך, לפי שמזונו של התינוק הוא חלב האם. ומיהו אם התינוק בריא, המיניקה מתענה ומשלימה, אף אם יחסר מעט חלב לתינוק בגלל הצום. ומ"מ כל מיניקה תעשה בחכמה לשתות הרבה חלב בערב יוהכ"פ, כדי שלא יחסר מזון התינוק (וע"ע בשו"ת אור לציון ח"ד עמ' ק"ז).

• חולה שהוזהר מרופא שלא יצום, פן יכבד חוליו ויבוא לידי סכנה, ואפילו הוא רופא עכו"ם, ואפילו אם החולה אומר שאינו צריך לאכול - אין לו להתענות, אלא יאכל וישתה פחות-פחות מכשיעור. ובמקום חשש ספק סכנה, אסור לו להחמיר על עצמו ולהתענות, שהרי נאמר "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". ולא שימות בהם (יומא פה ע"ב). ונאמר (בראשית ט', ה') "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". ואין בכך מידת חסידות כלל. הא למדת שאין משפטי התורה אלא רחמים וחסד ושלום בעולם שנאמר (משלי ג', י"ז) "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (ולכן כל חולה שיש לו מחלות, כגון לחץ דם, סכרת, עבר אירוע מוחי וכן כל כיוצ"ב. או אישה בהריון עם עבר רפואי וכל כיוצ"ב, יש להם לשאול רופא (ועדיף לכתחילה שיהיה רופא דתי) לפני כיפור האם עליהם לצום. ועם חוות דעתו של הרופא, יש לשאול מורי הוראה כיצד עליהם לנהוג).

• יולדת תוך שלושה ימים משעת לידתה לא תתענה כלל. ואפילו אמרה אני יכולה לצום, ואפילו גם הרופא מאשר זאת, אסור לה להתענות. משלושה ימים ועד שבעה, אם אמרה בפירוש שאינה צריכה לאכול, מותר לה להתענות. ואם לא אמרה, מאכילים אותה ביום הכפורים. מכאן ואילך הרי היא ככל אדם. וכל הימים הנזכרים הם מעת לעת. ושלושה ימים הראשונים, היינו שבעים ושתים שעות, וכן משלושה ועד שבעה, הן מעת לעת כאמור, כגון שאם ילדה בשבעה בתשרי בשעה ארבע אחר הצהריים, שלושת הימים מסתיימים ביום הכפורים בשעה ארבע אחר הצהריים, וקודם שעה זו, הרי היא כדין יולדת תוך שלושה ימים שאינה מתענה כלל, וצריכה לאכול. ואין אומרים בזה מקצת היום ככולו, ולומר שאחר שבעה ושמונה ותשעה בתשרי כבר עברו שלושה ימים מיום לידתה (יולדת שיושבת על המשבר עם חבלי לידה, יכולים לתת לה לאכול ולשתות פחות-פחות מכשיעור, כדי שתתחזק ותוכל לסבול חבלי לידה, שזה נכלל במה שאמרו יולדת תוך שלושה ימים מחללים עליה את השבת. ועיין בספר נשמת אברהם סימן תרי"ז עמ' נ' שכתב, והמעוברת ברגע שיש לה צירי לידה, צריכה להתחיל לשתות, שלא תיכנס ללידה במצב של חוסר נוזלים, והוסיף, ויתכן שתשתה בלי הגבלה כדי שתספיק לשתות לפני הלידה, והסכים לזה הגרש"ז אוירבך. ובספר שלמי מועד עמ' ס"ז הוסיף הגרש"ז אוירבך, שעדיף לתת לה משקה כזה שמזין את הגוף, כגון חלב או מיץ ענבים, ולא רק מים. וכן אם מרגישה שהיא צריכה לאכול אוכל, ולא די לה בשתייה בלבד, אפילו הרופא אומר שאין צריך לאכול, תאכל, ותבוא עליה ברכה).

• המניין לשלושה ימים, ושבעה ימים הנ"ל, נמנים משעת הלידה ממש, ולא משעה שהיתה שותתת דם, או משעה שהיתה יושבת על המשבר.

• המפלת אחר מ' יום להריונה דינה כיולדת, שבתוך ג' ימים מעת לעת צריכה לאכול, אפילו אומרת שאינה צריכה לאכול. ומשלושה ועד שבעה, אם אמרה "צריכה אני", ואפילו בשותקת, מאכילים אותה. ואם אמרה "איני צריכה", רשאית להתענות.

• אישה שהפילה את עוברה זה פעמיים, אחר תענית, וכעת היא בהריון, והרופאים אומרים שהפלתה נגרמה על ידי התענית, ומזהירים אותה שלא תצום בעת הריונה, מותרת לאכול ביום הכפורים פחות-פחות מכשיעור (אם יש חשש שהמעוברת תלך לבית הכנסת ותיחלש ע"י כך, יש להורות לה שלא תלך לבית הכנסת, אף אם אוכלת ושותה, כדי שלא תזדקק לאכילה ושתיה נוספת אפילו פעם אחת נוספת משום כך. הליכות שלמה מועדים הלכות תפילות יום הכיפורים הערה 23).

• מעוברת שהריחה מאכל ונשתנו פניה, אף על פי שלא אמרה צריכה אני לאכול, לוחשים לה באוזנה שיום הכפורים הוא. אם נתקררה דעתה - מוטב, ואם לאו, מאכילים אותה עד שתתיישב דעתה. ויש אומרים שאם נשתנו פניה, אין צריך ללחוש באוזנה, אלא נותנים לה מיד. וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, הרי הוא מסוכן אם לא יאכל ממנו, ומאכילים אותו ביום הכפורים.

• החולה או היולדת שמותר להם לאכול ולשתות ביום הכפורים, אוכלים פחות-פחות מכשיעור, ששיעור האוכלים לחיוב כרת הוא ככותבת הגסה (תמרה גדולה) שהשיעור הוא כשני שלישי ביצה בינונית, שהיא שיעור שמונה עשר דרהם. ולמעשה נוהגים לתת לחולה או ליולדת לאכול כשיעור שלושים גרם לחמנייה עם ליפתן (ששוקלים ומכינים אותם מערב יוהכ"פ). והשתייה צריך לשער שיעור מלא לוגמיו, כדי שיסלקנו לצד אחד מפיו, ויראה כמלא לוגמיו. ומשערים הכל לפי מה שהוא אדם, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. והוא פחות מרביעית, ובאדם בינוני השיעור הוא כארבעים גרם. ויפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור כדי אכילת פרס, לבל יצטרפו יחדיו. ובין שתיה לשתייה, מן הדין די בשהייה כדי שיעור שתיית רביעית לאדם בינוני, כסתם מרן הש"ע (סימן תרי"ב ס"י) אבל אם אפשר, טוב לשהות בין שתייה לשתייה כדי אכילת פרס, דהיינו כתשע דקות, כמ"ש מרן בש"ע (סימן תריח ס"ח). ונוהגים, שאם מתחיל החולה או היולדת לאכול בבוקר בשעה שמונה, ולקח הפרוסה ששוקלת שלושים גרם ואכל אותה, יש לו להמתין עד שעה שמונה ועשר דקות, כדי שיתחיל לאכול הפרוסה השנייה, ובשעה שמונה ועשרים דקות הפרוסה השלישית, ובכך אין מצטרפות. ומ"מ אם החולה מרגיש צימאון גדול, רשאי לשתות בכף גדולה בזה אחר זה אפילו כוס גדולה, ובלבד שלא ישתה רוב רביעית בבת אחת. ואם אמרו הרופאים שצריך החולה לאכול ולשתות כהרגלו, ולא די בפחות פחות מכשיעור, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו (מרן בשלחן ערוך סימן תרי"ח ס"ח). חולה שהותר לו לאכול ביוהכ"פ, משום פקוח נפש, אף אם אפשר לו להתענות ע"י טיפול באינפוזיה, מכל מקום מנהג בעלי הוראה שלא לייעץ כן, אלא מאכילים אותו פחות-פחות מכשיעור. והטעם לזה כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"י סימן צא), שבאכילה רגילה יש גם יתובי דעתא של החולה, אפילו אוכל פחות-פחות מכשיעור, אבל אינפוזיה, אף שיש בה תחליף לסיעוד הגוף, אבל אין בה היתובי דעתא לחולה כראוי. וחז"ל (שבת קכח סע"ב) הקפידו על יתובי דעתא של החולה. וכן פסק בש"ע (סימן של ס"א) ובשו"ת הרדב"ז ח"ד (סימן ס"ו), ע"ש. והגרש"ז אוירבך כתב, שאם נחייב להשתמש במקום פיקוח נפש בדרכים בלתי רגילות דרך הטבע, כגון אינפוזיה, יש לחשוש שיטעו העולם לחשוב שחייבים דווקא לחזור אחר הדבר הזה, מעיקר הדין, ולפעמים אין הדבר מצוי לחזר אחריו, ויבוא החולה לידי סכנה, וכיוצא בזה כתבו הראשונים לעניין לעשות מלאכה הקשורה לפיקוח נפש ע"י שינוי. ע"כ. לכן אין לחולה להתחכם על ההלכה לחפש לו דרכים להתענות, והיא לא תצלח. ובפרט שהאינפוזיה נעשית ע"י חבלה, ואסור לחבול בעצמו שלא לצורך ע"פ הדין).

• אם שכחו לשקול את הפרוסות מערב יום הכפורים, מותר לשקול אותן ביום הכפורים שאין זה משקל לצורך מקח וממכר שאסרו חכמים, אלא לצורך מצווה, כדי שלא יבוא לאכול כשיעור איסור כרת.

• מי ששכח ובירך על איזה מאכל או משקה ביום הכפורים, אין לו לטעום מעט, אלא יאמר "ברוך, שם כבוד מלכותו, לעולם ועד". אבל בשאר ימי התעניות, אם שכח ובירך על איזה מאכל או משקה, יטעם מעט, כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה.

• אף ביום הכפורים שחל בשבת, אין צריך החולה לקדש קודם שיאכל, כי מעולם לא חייבו חז"ל מצוות קידוש ביום הכפורים שהוא יום תענית לכל ישראל (וכן אם אוכלים פת אין צריך לברך על לחם משנה. חיי אדם כלל קמה סל"ב).

• החולה שצריך לאכול פת מפני פיקוח נפש, נוטל ידיו כל פרק היד עד הזרוע, ומברך פעם אחת על האכילה הראשונה, ובסוף כל מה שהוצרך לאכול מברך ברכת המזון. ובברכת המזון יאמר יעלה ויבוא "ביום הכפורים הזה ביום סליחת העוון הזה", ואם שכח ולא אמר יעלה ויבוא, אינו חוזר (ועיין בהליכות שלמה, מועדים, הל' תפילות יוה"כ הערה 24 שכתב שאם ע"י הטיפול בילדים בבית, יש לחוש שתזקק האישה לשתות, על הבעל להישאר בבית ולעזור בטיפולם, אם אין אחר שיעשה כן, כדי שתוכל האישה להתענות, ע"ש).

• מותר לכל אדם לבלוע הרוק שלו שבפיו, ואין בו שום חשש איסור, ואין להחמיר בזה כלל.

• חולה שאין בו סכנה הצריך לצום ביום כיפור, כגון מי שיש לו כאבי ראש חזקים או כאבי שיניים וצריך לקחת תרופה ואינו יכול לקחתה ללא מים, יש לו לפגום את המים כך שתורגש טעם המרירות. וכן אפשר להמיס מעט מהכדור עצמו (אם הוא מר) בתוך המים ואת יתר הכדור יבלע בעזרת מים אלו. וכן יכול לתת מעט סבון לתוך המים או להוסיף במים תה קמומיל ללא סוכר וכל זה שיהיה טעמם פגום מעט, אך לא עד כדי שיגרום לבחילות (אשרי האיש, מועדים, עמ' קמו. וכ"כ בהליכות שלמה מועדים, עמ' ס"ז. וע"ע בחזו"ע, ארבע תעניות, עמ' לא. וכ"פ בשו"ת אור לציון ח"ד עמ' קי"ז. וע"ע בשו"ת מעיין אומר ח"ג עמ' רי"ח).

***

אסור לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן, אפילו מקצת גופו, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. במה דברים אמורים? ברחיצה של תענוג, אבל מי שנתלכלך גופו בטיט או בטינוף, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרוחצם, שכיוון שאינו מתכוון לרחיצה של תענוג, מותר. ורק יזהר שלא ירחץ אלא במקום המטונף בלבד (ואם יש ריח בידיו, מותר לשטוף הידיים אף במי סבון. שו"ת אור לציון ח"ד עמ' ק"א. וכן ילד שהתלכלך ביום כיפור, מותר לרחוץ אותו עם סבון. שו"ת מעיין אומר ח"ג עמ' רל"ו). ולכן בבוקר כשקם משנתו נוטל ידיו ג' פעמים, ויברך על נטילת ידיים, כי אין כוונתו אלא להעביר רוח רעה מעל ידיו, אך יזהר שלא ייטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו. כי מעיקר הדין אין צריך ליטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו, ומה שנוהגים בכל יום לרחוץ ידיים עד פרק הזרוע, מנהג בעלמא הוא, ויום הכפורים שאסור ברחיצה יש להימנע מזה (אף שאין לשטוף את הפנים ביום הכיפורים, אם יש לפלוף על גבי העיניים, מותר להורידו עם מעט מים. וכן אם יש רירים סמוך לשפתיים, מותר לנקותם עם מעט מים. שו"ת אור לציון ח"ד עמ' ק"א. וראה גם בחזו"ע ארבע תעניות, עמ' רצ"ג. וע"ע בספר מועד לכל חי סימן י"ח ס"ג).

• הנכנס לבית הכסא לעשיית צרכיו, מותר לרחוץ עד סוף קשרי אצבעותיו, שלוש פעמים בסירוגין, וכל שכן כשהוא רוצה להתפלל, שיש בזה משום "הכון לקראת אלוקיך ישראל".

• אף על פי שהתינוקות מותר לרוחצם ולסוכם ביום הכיפורים, מכל מקום בזמן הזה נהגו להחמיר. ואם נתלכלכו בטיט או בצואה, מותר לרוחצם על ידי ישראל גדול, ואין בזה סרך חומרא כלל.

• הכלה אחר נישואיה, כל שלושים יום מיום חופתה, רוחצת פניה, מפני שהיא צריכה להתנאות ולהתחבב על בעלה (ואף שנמצאים הבעלים בבית הכנסת כל היום, מותר לכלה לרחוץ פניה, ובפרט בזמנינו, ברוב בתי הכנסת שלנו, מסיימים תפילת המוספין והסליחות בעת הצהריים, וחוזרים לבתיהם לנוח קצת ואחר שעה שעתיים חוזרים לבית הכנסת לתפילת המנחה והנעילה, ואין להחמיר כלל. חזו"ע ימים נוראים, עמ' שיב בהע').

• מותר לשים אלכוג'ל בידיו ביום הכיפורים (כן העלנו בתשובה ומטעם דהוי רחיצה שאינה לתענוג).

• כהנים העולים לדוכן לנשיאות כפים מותר להם לרחוץ ידיהם נטילה גמורה עד פרק הזרוע, שכן היה קידוש הכהנים במקדש. ובכל פעם שיעלו לדוכן חוזרים ונוטלים ידיהם נטילה גמורה, שכיוון שאינם מתכוונים לשם תענוג, מותר.

(צילום: shutterstock)

• מותר לגעת במאכלים כדי להאכיל את הילדים, וכן מותר לרחוץ את המאכלים (עי' חזו"ע ארבע תעניות, עמ' רצ"ד. ושם כתב דאם יש צורך רחיצה בחמין, אף זה מותר, כיון שאין כאן כוונת רחיצה לתענוג, ע"ש. וכ"כ בשו"ת אור לציון ח"ד עמ' ק"ב).

***

אסור לסוך אפילו מקצת גופו. אמרו חכמים, סיכה ביום הכפורים הרי היא כשתייה, שנאמר (תהלים ק"ח, י"ט) "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (שבת פו ע"א). ואפילו אינו סך אלא להעביר זוהמא, אסור.

• חולה או מי שיש לו חטטים בראשו, מותר לסוך, מפני שאינו עושה לתענוג. והיינו במקום שנוהגים לסוך בחול בכיוצא בזה.

• אסור להתיז בושם על ידו או גופו או בשערות או בבגד (ולגבי להתיז על גופו ביום הכיפורים ספריי דאודורנט למניעת זיעה וריח רע, יש לעיין בזה אחר שבש"ע סימן תרי"ד ס"א אוסר ביום הכיפורים סיכה אף להעביר הזוהמא. ולכאורה מד' מרן זצוק"ל בספרו חזו"ע ארבע תעניות עמ' רצ"ה בבאו' נראה דיש לאסור, ע"ש ודו"ק. וע"ע בחזו"ע ימים נוראים עמ' שי"ג. ויש שרצו להקל בזה משום שאינו בגדר סיכה ורחיצה כלל. והמעיין בחזו"ע ארבע תעניות הנזכר יראה דבתחילה כתב דאין זה בגדר סיכה ולאחר מכן הביא ד' הגרש"ז שכתב דלא גרע מסיכה להעביר את הזוהמא, וי"ל בכוונתו. ואמנם ראיתי לכמה מאחרוני דורנו שכתבו לאסור. ויש לעיין לפי זה מה הדין לגבי לתת על גופו נוזל להרחקת יתושים ביום הכיפורים, ונראה דקיל טפי מדאודורנט ושרי. שו"ר בשו"ת מעיין אומר ח"ג עמ' רמ"ח שכתב בשם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל לשים דאודורנט ביום הכיפורים, ויש לעיין בזה. ועתה הראוני בהליכות שלמה הל' בין המצרים ארחות הלכה הע' 56 שכתב דמד' הגרש"ז נראה דההיתר להשתמש בבושם העשוי להעביר ריח רע, אינו משום שהוא להעביר הזוהמא, אלא משום דאין זה מעשה סיכה כלל. ולפ"ז לכאורה אף ביוה"כ דאסור סיכה אפי' להעביר הזוהמא, מ"מ בנדו"ד שרי, ע"ש. ועיין בספר אשרי האיש מועדים, עמ' תפג שכתב לאסור. ובספר המועדים כהלכתם עמ' קמג הביא דעת האגרו"מ בספר שמעעתא דמשה עמ' תלג והגרש"ז אויערבאך זצ"ל בספר עלהו לא יבול עמ' ר"א-ר"ב והגר"ש דבילצקי והגר"נ קרליץ שכולם כתבו לאסור, ע"ש. ויכול להתיז בערב יום הכיפורים ספריי דאודורנט למניעת זיעה וריח רע אף סמוך לכניסת היום ובכך גם יכול להימלט מהמח' הנ"ל).

• אסור לגדול ליגע באוכלים ביום הכפורים, אלא כדי להאכיל לקטן. ומותר להאכילו בידיים, ולכן החכם עיניו בראשו לקחת עמו לבית הכנסת עוגות או פירות, לתת לבנו הקטן בסיום העמידה של שחרית. ובשעות שהוא צם מדין חינוך, אין להשקותו או להאכילו, כדי שלא לבטל מעליו מצוות חינוך. ואין ראוי ליתן לקטן אלא רק אוכל הצריך לו, ולא ממתקים (אשרי האיש, מועדים, עמ' ק"מ). ואם התינוק יכול ליטול בעצמו, מוטב (עי' במ"ב סימן תרי"ב ס"ק ל"ב, ובחיד"א בס' טוב עין סימן י"ח אות צ"ג, ובשו"ת יחוה דעת ח"א סימן צא עמ' רפג).

• מותר לדבר ביום הכיפורים אודות אכילת מאכלים במוצאי היום (הליכות שלמה, מועדים, הל' יוה"כ עמ' עד סי"ב).

***

החולץ מנעליו בערב יום הכפורים, או ערב תשעה באב, כדי לנעול מנעל של עינוי, יחלוץ של שמאל תחילה. אמנם החולץ מנעליו כדי לנעול מנעלים אחרים לכבוד שבת, או כדי לנקותם לכבוד שבת, יחלוץ של ימין תחילה, כיוון שעושה כן לשם מצווה.

• אסור לנעול נעליים או סנדלים של עור, ואפילו סנדל של עץ המחופה עור אסור. ואפילו אם נועל נעליים על גרבים אסור. אבל נעליים של גומי או של בגד ושאר מינים מותר ויכולים אף לצאת בהם לרשות הרבים. ואין הבדל בזה בין איש לאישה.

• מנעל של עץ שיש בראשו רצועת עור (הנקרא "קבקב"), מותר ללובשו בתוך ביתו ביוה"כ, כי אין הרצועה אלא כדי שיאחז ברגלו, ולא להגן.

• אם יש רק סמל של החברה מעור או לשונית מאחורה העשויה מעור, אין איסור לנעול נעליים כאלה ביום הכיפורים (כתבנו על כך תשובה להוכיח כן מד' מהפוסקים).

• מותר לעמוד ביוהכ"פ על כרים וכסתות של עור להגן מפני הצינה וקושי הקרקע.

• בשעת התפילה לא יעמוד על כרים וכסתות ויתפלל, שנראה כמתגאה.

• היולדת כל שלושים יום שאחר הלידה מותרת לנעול נעליים של עור. והוא הדין לחולה אף על פי שאין בו סכנה. וכל אדם מותר לנעול נעלי עור במקום שמצויים שם עקרבים ושאר דברים הנושכים.

• התינוקות - מותר לרוחצם ולסוכם ביוה"כ. ובזמן הזה נהגו להחמיר. ואסורים בנעילת הסנדל, מפני שאין חוששים כל כך אם לא ינעלו נעליים. ובזמן הזה מותרים הם בנעילת הסנדל, אבל טוב שיקנו להם נעלי גומי שינעלו אותם ביוהכ"פ.

• נעלי ספורט שאינן נעלי עור - מותר לנעלן ביום הכיפורים, אף שנועלים אותן בכל ימות השנה [ולפי זה, מותר גם לנעול נעלי "קרוקס" שאינן עשויות מעור או מחופות בעור (עיין הליכות שלמה מועדים, הלכות יוה"כ עמ' ע"ז הלכה י"ז, ובאשרי האיש מועדים, עמ' קל"ח, ובשו"ת אור לציון ח"ד עמ' ק).

• Ÿ מותר לנעול נעליים שדומות במראן לנעלי עור, אך אינן עשויות מעור ואין בזה משום מראית עין.

• אם ירדו גשמים, והרחוב עמוס רפש וטיט, ורוצה לצאת לבית הכנסת, מותר לו לנעול נעליו ולצאת בהן לרשות הרבים, ומיד כשיגיע לבית הכנסת יחלוץ אותן. וכן אם רוצה להיכנס לבית הכסא, והרצפה לא נקיה, מותר לנעול נעליו עד שיצא מבית הכסא.

• נעלי עור אינן בחזקת מוקצה ביום הכפורים, ומותר לטלטלן, מפני שראויות לנעול אותן משום סכנת עקרב, אי נמי מפני שראויות לחולה, וכן ראויות הם ללובשן במקום רפש וטינופת, לבל יתלכלכו פעמיו.

• יש לברך ברכת "שעשה לי כל צרכי", עם ברכות השחר, אף בתשעה באב וביום הכפורים.

• מאחר שרבו הנכשלים ללכת בנעלי עור ביום הכפורים, לפיכך צריך לעורר את העם על זה. ומנהגינו להכריז בליל יום הכפורים (לפני "בישיבה של מעלה") שכל מי שבא בנעלי עור לבית הכנסת מבלי ידיעה על חומר האיסור, מתבקש להסיר מיד את נעלי העור מרגליו. ו"לשון רכה תשבר גרם" (ואם בא עם נעלי עור לתפילה, יתפלל ללא נעליים אלא רק עם גרביים או יחף, ואם אין לו נעליים מגומי או בד וכדו', בנמצא, כדי שיכול לחזור לביתו, אפשר שיחזור עם נעליו משום דאינו יכול ללכת יחף ברחוב שיכול להינזק וכיוצ"ב, ושמא עדיף שינעל את מנעלי העור שלא כדרך וכגון שלא ינעלם עד הסוף וכדו', כדי שירגיש פחות נח בהליכתו).

• הנוגע בנעלי בד וכדו', צריך ליטול ידיו כדין הנוגע בנעליים (בא"ח פ' וילך ש"א אות ט"ו).

***

יום הכפורים אסור בתשמיש המיטה, ואסור לישן עמה במיטה אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה. ונוהגים לאסור אפילו נגיעה באשתו, כאילו היא נדה, בין בלילה בין ביום, ובמקום צורך מותר להושיט לה ביום מידו לידה.

• נכון לאסור חיבוק ונישוק ביום הכפורים. אבל שאר הרחקות שהובאו בש"ע יו"ד (סימן קצ"ה) כגון שלא לישב על מטה המיוחדת לה, נראה שאין צריך להחמיר. ופשיטא שאין צריך להחמיר בישיבה עמה על ספסל אחד המתנדנד, שהרי הספרדים נוהגים להקל בזה גם בנדה.

***

מי שראה קרי ביום הכפורים, ידאג כל השנה. ואם עלתה לו שנה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שבודאי היו לו זכויות רבות שהגינו עליו "יראה זרע יאריך ימים" (וזהו דווקא כשלא היה מחמת רוב אכילה ושתיה או הרהור וכדו', שאם בא לו מחמת סיבה אינו בספק מיתה. וכן בכהאי גוונא אם עלתה לו שנה אינו מובטח שהוא בן העולם הבא. ועיין בחזו"ע ימים נוראים עמ' שכה בבאו'. וע"ע בספר לשון חכמים ח"א סימן סו סדר התיקון למי שראה קרי. ובעיקר ילמד וילמד וזכות תוה"ק תגן בעדו. ועיין בספר קריינא דאיגרתא סימן קסה מש"כ בזה באריכות. וע"ע בכה"ח סימן תרטו ס"ק יא). ומכיון שיום הכפורים אסור ברחיצה, אסור לו לטבול ביום הכפורים, או לשפוך עליו ט' קבין מים, אף על פי שמתכוין להתפלל בטהרה (אם הקרי לח, מקנחו בבגד, ואם הוא יבש, מותר לו לשטוף המקום המטונף. ועיין בשו"ת רב פעלים ח"ב חאו"ח סימן סא).

***

קטן פחות מגיל תשע שנים אינו מתענה כלל ביום הכפורים, ואפילו תענית שעות. ואף אם הוא רוצה להתענות מוחים בידו ומאכילים אותו. קטן בן תשע שנים שלמות מתענה ביום הכפורים לשעות, שאם היה רגיל לאכול בשעה שמונה בבוקר, מאכילים אותו בשעה תשע או עשר. היה רגיל לאכול בשעה תשע בבוקר, מאכילים אותו בשעה עשר או אחת עשרה. הכל לפי כח הבן, ולפי מזגו וטבעו. ולכן על ההורים לשים עיניהם עליו בערב יום הכפורים שיאכל וישתה כהוגן, ולהרבות לו בשתיה, כדי שלא יצמא ויצטרך לשתות בליל יום הכפורים. ואם התעורר בלילה ומבקש לשתות, יש להקל להשקותו.

• בזמנינו שאין הקטנים בריאים כל כך, ולא מסוגלים להתענות יום שלם כראוי, נער שהשלים י"ב שנה, ונערה שהשלימה י"א שנה, יתענו עד חצות היום, ולא יותר (והשבתי כן אף למי שחל יום הבר מצווה שלו ביום י"א תשרי ויש חשש שאם יתענה יגיע לידי עלפון וכו', שיתענה עד חצות או מעט לאחר מכן ותו לא. עי' בהליכות שלמה, מועדים, הל' יום הכיפורים עמ' צג הע' כז).

• נער שהגיע לגיל בר מצווה, דהיינו שהשלים שלוש עשרה שנה ויום אחד, ונערה בת מצווה שהשלימה שתים עשרה ויום אחד, צריכים להתענות ביום הכפורים, ורק אם הם חלשים ביותר, יש להתייעץ עם רופא, וכתורה יעשה. ואין להחמיר בזה חומרות מיותרות, שכבר נאמר 'אל תהי צדיק הרבה', ואפילו אם יש ספק ספיקא להחמיר, כל שיש חשש של סכנה כל שהוא, אסור להחמיר.

• אם יש מילה ביוהכ"פ חייב המוהל לעשות המציצה כדת. רק שלא ימצוץ ע"י יין. שמא ירד מן היין לתוך גרונו, וחצי שיעור אסור מן התורה. ומברכים ברכת 'אשר קידש ידיד מבטן' בלי כוס. ויש נוהגים לברך על הכוס ולהטעימו לתינוק שהגיע לחינוך (מילה ביום הכפורים, והיולדת תוך שבעה מעת לעת, ואמרה 'צריכה אני', מותר לברך על הכוס ולהטעימו ליולדת. ומכל מקום עדיף ליתנו לתינוק שהגיע לחינוך) [עי' בספר רו"ח סימן תרטז שהביא ד' הזוה"ק שחינוך תענית לתינוקות ולהביאן לבית הכנסת, היא סגולה נפלאה להצילם מחולי האסכרה, ע"ש].

***

בתפילת שחרית של יום הכפורים, המנהג בספרד להוסיף בזמירות שלפני 'ברוך שאמר', עשרה מזמורים, מהם בקשות ותחנונים הצריכים ליוהכ"פ. ומהם מעניינו של יום, כגון המזמור (תהילים קג, א) "לדוד ברכי נפשי את ה', וכל קרבי את שם קדשו, שנאמר בו (שם, ג) "הסולח לכל עוונכי, הרופא לכל תחלואיכי" (דהיינו רפואה דסליחה. מגילה יז:). ואין אומרים "מזמור לתודה" אחר ברוך שאמר. מנהג ספרד לומר סדר קדושות שתיקנו משוררי ספרד רבי יוסף בן אביתור (שהיה בדורו של רבנו האי גאון) ור' יהודה הלוי וחבריו, שמתחילות 'ובכן נקדישך מלך', 'ובכן ולך תעלה קדושה, כי אתה אלוקינו'. ונוהגים שהשליח ציבור שותק, והסומך שעל ידו אומרם, ובמקום שאין עוזר וסומך רשאי השליח ציבור לאומרם, שכולם מעניינא דיומא.

• הכהנים העולים לדוכן לישא כפיהם ביום הכפורים, עליהם לחלוץ את נעלי הבד או נעלי הגומי אשר ברגליהם.

• טוב לקצר בפיוטים ובסליחות של שחרית, כדי להספיק להתפלל מוסף קודם זמן תפילת מנחה, שהיא בסוף שש שעות מהיום. וכן יש להזדרז במכירת המצוות של פתיחת ההיכל והגבהת ספר תורה, ובריבוי עולים נוספים על חובת היום, מהטעם הנ"ל. ואחר החזרה של תפילת שחרית יוהכ"פ, יאמרו "אבינו מלכנו" ואפילו חל יום הכפורים להיות בשבת.

• מוציאים שני ספרי תורה, ובראשון קוראים ששה בפרשת "אחרי מות", ואם חל בשבת, קוראים בו שבעה. והמפטיר קורא בספר השני בפרשת פינחס "ובעשור לחודש השביעי הזה". ומפטיר בישעיה (פרק נ"ז) "סולו סולו פנו דרך". וחותם בסוף ברכות ההפטרה "בא"י מלך מוחל וסולח לעוונות עמו ישראל" וכו', "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים" (מן הדין מותר להוסיף ביום הכפורים על העולים לחובת היום, רק שלא ירבו יותר מידי עולים נוספים, הן משום טורח ציבור, והן כדי להתפלל מוסף בהקדם, קודם זמן תפילת מנחה גדולה).

• חולה שיש בו סכנה, שאכל ביום הכפורים על פי הוראת הרופאים, פחות-פחות מכשיעור, כדת, יכול לעלות לספר תורה ביום הכפורים, מפני שקריאת התורה ביום הכפורים אינה אלא בגלל קדושת היום, כמו בכל שבת ויום טוב. ולכן גם מי שאינו מתענה יוכל לעלות לס"ת. ועוד שכיוון שלא אכל אלא פחות-פחות מכשיעור, שם תענית עליו, ורשאי לעלות לספר תורה אף במנחת יום הכפורים.

• בתפילת מוסף של יום הכפורים, כשחל בימי החול, אומרים "את מוסף יום הכפורים הזה". וכשחל בשבת, אומרים "את מוספי יום השבת הזה ואת יום הכפורים הזה". ואין לשנות.

• בתפילת החזרה של מוסף יום הכפורים אומר השליח ציבור "סדר עבודת יום הכפורים", וכשמגיע לפסקה של "הכהנים והעם", ואומר, "שהיו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים", כל הקהל כורעים ומשתחווים. ואסור לעשות כן על רצפת בית הכנסת, אלא אם כן יש שם שטיחים או מחצלאות שמפסיקים בין המתפללים לבין הרצפה, משום שנאמר (ויקרא כ"א, א') "ואבן משכית לא תיתנו בארצכם להשתחוות עליה". ואם אין שם דבר המפסיק בינו לבין הרצפה, יפרוס כנפי טליתו על הרצפה, כשהוא משתחווה, או ישתחווה על הספסל של בית הכנסת. והשליח ציבור בשעה שכל הקהל משתחווים, לא יעקור רגליו ממקומו. אלא ישתחווה על התיבה, והחכם עיניו בראשו, שיזהר לפני שיתחיל תפילת החזרה להתרחק קצת מן התיבה, כדי שיוכל להשתחוות בריווח.

• הפיוטים המשובצים בתפילת החזרה, יאמרם הסומך (סגן הש"צ) והשליח ציבור שותק. ואף אם השליח ציבור מהרהר בהם, אין בכך כלום. והכהנים נוטלים ידיהם עד סוף כף היד, ונושאים כפיהם. ואחר תפילת מוסף מתחילים בסליחות שנתקנו אחר תפילת המוספין ואומרים שבע פעמים י"ג מדות, דהיינו "ויעבור". ובכל פעם אומרים אחר י"ג מידות, ופסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם", פסוק אחד מ"אנא בכח גדולת ימינך". ואחר הסליחות אומרים "אין כאלוקינו".

***

במנחה מתעטפים בציצית, ומברכים עליו "להתעטף בציצית".

• נוהגים לומר פרשת העקידה, וריבונו של עולם שלאחריה, עד "אזכור והארץ אזכור". ואחר כך מתחילים "למנצח על הגיתית לבני קורח מזמור" וכו'. ואומרים "אשרי" ו"בא לציון". ואין אומרים פסוק "ואני תפילתי", אפילו אם חל יוהכ"פ בשבת. ומוציאים ספר תורה וקוראים בו שלושה בפרשת העריות (ויקרא י"ח, א') עד סוף הפרשה, והשלישי מפטיר ביונה, ומסיים בפסוקי "מי אל כמוך" (מיכה ז', י"ח-כ'), ומברך לפני ההפטרה ולאחריה כדרך שבירך בשחרית.

• העולה השלישי, שהוא מפטיר, לא יפסיק בקדיש בין קריאת התורה להפטרה, אלא יאמר הקדיש אחר ההפטרה. ואחר שיאמרו "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים", בעת החזרת הספר תורה, יחזור השליח ציבור לומר קדיש לפני תפילת מנחה.

• כהן שזכה בקניית עליית מפטיר של מנחת יום הכפורים, כי נכספה וגם כלתה נפשו לקרוא בהפטרת יונה, יש לו על מה שיסמוך שיעלה לעליית מפטיר, ובלבד שיאמר השליח ציבור, "ואף על פי שהוא כהן יעמוד למפטיר".

• אין הכהנים נושאים כפיהם לברך ברכת כהנים במנחה. וכהן שעבר ועלה לדוכן לנשיאות כפים, כיון שעלה לא ירד, ושאר אחיו הכהנים, יצאו מבית הכנסת החוצה, ולא יעלו עמו.

• אם חל יום הכפורים להיות בשבת אומרים "צדקתך", כיון שהוא יום דין. וקודם שיאמרו "צדקתך" צ"ל "אבינו מלכנו". והאשכנזים אין אומרים לא "צדקתך" ולא "אבינו מלכנו".

***

זמן תפילת נעילה של יום הכפורים, כשהחמה בראש האילנות, דהיינו חצי שעה קודם השקיעה, שהחמה נכסית מעינינו (והיינו התחלת תפילת שמונה עשרה. ואפשר להתחיל פיוט "אל נורא עלילה" כמה דקות לפני. וע"ע בשו"ת אור לציון ח"ד עמ' קכ"ז) באופן שהשליח ציבור יסיים החזרה של תפילת הנעילה סמוך ממש לשקיעה, כדי שיספיק לסיים את ברכת הכהנים לפני השקיעה. ובדיעבד אם לא הספיק השליח ציבור להגיע לברכת כהנים עד ששקעה החמה, מותר לכהנים לישא כפיהם בתוך זמן בין השמשות דהיינו תוך י"ג דקות וחצי שהוא שיעור שלושת רבעי מיל.

• פותחים דלתות ההיכל לפני הנעילה.

• מתחילים בפיוט הנודע "אל נורא עלילה", שכל הקהל אומרים אותו בשמחה ובהתלהבות דקדושה. ואחר כך אומרים "אשרי". ואומר השליח ציבור חצי קדיש, ומתפללים תפילת העמידה.

• בתפילת נעילה אומרים במקום "כתבנו" בספר חיים – "חתמנו" בספר חיים, ואחר מודים אומרים "וחתום" לחיים טובים, ובנוסח "ובספר חיים" צריך לומר נזכר "ונחתם". ואם טעה ואמר "כתבנו", אין מחזירים אותו.

• שליח ציבור שמתפלל תפילת הנעילה, יקיים בעצמו החכם עיניו בראשו, ויזדרז בתפילת החזרה, ולא יאריך בנגינה, ולמשוך כל מילה ומילה בתפילת הנעילה, כדרך שמושך בשאר תפילות היום. וגם לפני שיתחילו תפילת הנעילה, יש להזהיר את הקהל הקדוש לבל יענו אחריו בנגינה, קטעי תפילה, בסיום כל פסקה כנהוג בשאר תפילות היום, אלא יניחוהו לבדו, באופן שיספיק לסיים החזרה במהירות, ולהגיע לברכת כהנים כחמש דקות לפני השקיעה, כדי שיוכלו הכהנים לסיים כל ברכת הכהנים ביום, לפני השקיעה ממש (מרן בש"ע סימן תרכ"ג סעיף ב').

• בקדושת הנעילה אומרים "כתר" כמו במוסף.

• הכהנים נושאים כפיהם בתפילת הנעילה.

• בווידוי שאומר היחיד בסוף תפילת נעילה שלו, לא יזכיר של שבת, אבל שליח ציבור שאומר הווידוי בנעילה באמצע התפילה מזכיר בו של שבת. ואם לא הזכירו אין מחזירים אותו (ש"ע שם).

• מי שנאנס ומרוב חולשה נרדם ולא התפלל "נעילה", ונתעורר בלילה אחר שעבר זמן תפילת הנעילה, אין לו תשלומין.

• בסליחות של הנעילה אין פותחים ב"שבט יהודה בדוחק ובצער,, כי אין השעה ראויה לכך (מועד לכל חי סימן י"ט אות ק"ב). ואנו נוהגים להתחיל מן הבית "זכור בניך בארץ לא להם" והלאה. ויש נוהגים להתחיל "זכרון לפניך בשחק" (שבסוף פיוט אם אפס רובע הקן).

• אחר רחמנא עונים "בדיל ויעבור", ולא כהעונים "אמן", שהרי אנו אומרים בסליחות של הנעילה ג' פעמים ויעבור.

• בסליחות, בכל מקום שמוזכר "כתיבה" - אומרים "חתימה". כגון, בסליחה של רחמנא אומרים "חתמינן בספרא דחיי" במקום "כתבינן בספרא דחיי", וכן באלוהינו שבשמים צ"ל "חתמנו" במקום "כתבנו", וכן בסליחה של ה' "חוננו והקימנו" "ובספר חיים טובים זוכרנו וחותמנו".

• בסיום הסליחות של נעילה אומר השליח ציבור פסוק "שמע ישראל" פעם אחת בלבד (וכן בכל הסליחות גם כן כשאומר פסוק "שמע" אין לכופלו). ואומר "ברוך שם" גם כן פעם אחת (כן הוא מנהג ספרד), ושבע פעמים "ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים". ונוהגים לומר גם הפסוק "קראתי בכל לב, ענני ה', חוקיך אצורה" שבע פעמים.

• אחר סיום הסליחות אומר השליח ציבור חצי קדיש, ותוקע תשר"ת תש"ת תר"ת, ואחר כך אומר "תענו ותעתרו" ו"תתקבל". ואחר כך מריע תרועה גדולה. ואחר כך אומרים "כל כלי יוצר עליך" לא יצלח ג' פעמים, ומסיימים בפסוק "יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה, לך אכול בשמחה לחמך".

• אם שקעה החמה, והחשיך בית הכנסת, מותר לומר לגוי שידליק נרות, כדי שיוכלו לומר סליחות מתוך המחזור.

• אף על פי שמן הדין מותר לתקוע בבין השמשות, ואפילו אם חל יום הכפורים בשבת, מפני שתקיעת שופר אינה אלא חכמה ולא מלאכה, מכל מקום הואיל ויש עמי הארץ שתיכף אחר שישמעו התקיעות ילכו לאכול, לכן אין לתקוע אלא אחר צאת הכוכבים, דהיינו עשרים דקות אחר השקיעה, שאז לפי דעת הגאונים יכולים לאכול.

***

מתפללים תפילת ערבית אחר הנעילה (ויש שכתבו לפשוט הטלית גדול לפני כן. ראה כה"ח סימן י"ח ס"ק ט"ו) במתינות ובנחת, ולא בפזיזות ובמהירות, כתינוק הבורח מבית הספר. ומי שחננו ה' בדעת יבין את זאת דלא מעלה ומוריד כמה דקות (מל"ח סימן י"ט אות ק"ו. והוסיף שם שאם מתפללים מהר, גורמים קטרוג מידת הדין דאתמול התפללו כל היום ועתה ממהר לצאת). ולא יעשו תפילתם קבע שתיראה עליהם כמשא, ולא לתת פתחון פה לשטן. ומכל מקום אין השליח ציבור רשאי להאריך בתפילתו יותר מידי, שלא לגרום צער לאנשים החלשים והמעונים בצום יום הכפורים. ואמצעי שלם, שזהו שביל הזהב. ואין תפילת הנעילה פוטרת תפילת ערבית. ומנהגינו לפתוח בשלושת הפסוקים "ה' צבאות עמנו, ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו", ואחריהם חצי קדיש, "והוא רחום" ו"ברכו". וצריך להבדיל בתפילה, לומר אתה חוננתנו בחונן הדעת.

• מי שטעה בתפילת ערבית של מוצאי יום הכפורים, ואמר "המלך הקדוש" או "המלך המשפט", לדעת רוב האחרונים, יצא ידי חובת תפילה, והנכון שיחזור ויתפלל בתנאי של נדבה. ובהסתפק אם אמר "האל הקדוש" או "המלך הקדוש", ודאי אין צריך לחזור. אם טעה והזכיר שאר הבקשות שאומרים בעשי"ת, כגון "כותבנו לחיים" וכדו', אינו חוזר (עי' ש"ע סימן קח סי"ב ובמ"ב שם).

• צריך להוסיף מחול על הקודש גם ביציאתו, שנאמר (ויקרא כ"ג, ל"ב) "מערב עד בוקר, תשבתו שבתיכם" (יומא פא ע"ב). ואין לתוספת זו שיעור, ודי אף בזמן מועט (ועיין בכה"ח סימן תרי"ט ס"ק א').

***

 בהבדלת מוצאי יום הכפורים על הכוס, אין מברכים "בורא מאורי האש" אלא רק על אור ששבת. ולא על אור שהוציאוהו עתה על ידי גפרור וכיוצא בזה. ואפילו אם כבה הנר שהיה דולק מערב יום הכפורים, ואין לו אלא נר שהודלק במוצאי יום הכפורים, אין מברכים עליו "בורא מאורי האש". וכן אין לברך על נר החשמל, אפילו היה דולק מערב יוהכ"פ. ונר ששבת, היינו, נר שהיה דולק והולך מערב יום הכפורים, עד מוצאי יום הכפורים. ונר הדולק בבית הכנסת מערב יום הכפורים, יש להדליק נר ממנו ויברך על שניהם כאחד.

• נר שהודלק ביום הכפורים בהיתר, כגון לצורך חולה שיש בו סכנה או יולדת, יכולים לברך עליו במוצאי יום הכפורים (ברכות נג ע"א, ש"ע סימן תרכ"ד ס"ה).

• בהבדלה על הכוס במוצאי יום הכפורים אין מברכים על הבשמים, ואפילו אם חל יום הכפורים להיות בשבת. ומכל מקום טוב שאחר הטעימה מהכוס כדת, יביאו לפניו בשמים ויברך עליהם.

• אישה שבעלה מאחר לבוא מבית הכנסת, יכולה להבדיל בעצמה ולטעום מן היין ולאכול מיד. וכן מי שלא השיג נר ששבת, יבדיל ההבדלה שעל הכוס בלא ברכת 'מאורי האש', ויטעם, ואחר הסעודה יחזר אחר האור. ואם הוא רק צמא למים, מותר לו לשתות בלי הבדלה. אבל אין לאכול לפני הבדלה (אלא אם כן מי שהוא חולה אף שאין בו סכנה וכן מי שנחלש מחמת התענית כגון זקנים, נשים וילדים שרשאים לאכול לפני הבדלה אם אינם יכולים להבדיל בעצמם ואינם צריכים להמתין עד שיבוא מי שיכול להבדיל להם. שו"ת אור לציון ח"ד עמ' קל"ב).

• לדעת רבנו תם (בתוס' שבת לה ע"א ופסחים צד ע"א) וסיעתו, ומרן השלחן ערוך (סימן רס"א) צאת הכוכבים הוא אחר שיעור מהלך ד' מילין, דהיינו שבעים ושתים דקות אחר שקיעת החמה, ולדעתם אסור לאכול ולשתות במוצאי יום הכפורים, אלא אחר שבעים ושתים דקות אחר השקיעה, ועוד דקה אחת לתוספת יום הכפורים. ואין להקל אלא למעוברות ומיניקות או חולים אפילו אין בהם סכנה, שיש להם על מה לסמוך, דהיינו על דעת הגאונים, שפשט המנהג בארץ ישראל כדבריהם, שיכולים לאכול אחר עשרים דקות אחר השקיעה, ולאחר הבדלה על הכוס. והשי"ת לא ימנע טוב להולכים בתמים (ועיין באשרי האיש מועדים, עמ' קלה שגם הגרי"ש אלישיב הקפיד במוצאי הצום על זמן ר"ת. וכן נהג לחשוש לר"ת לעניין דאורייתא, ע"ש).

***

נוהגים לברך ברכת הלבנה בליל מוצאי יום הכפורים, כדי לקדש הלבנה בשמחה. ויש נוהגים להקדים ולברך ברכת הלבנה קודם יום הכפורים, כדי שתבוא מצווה זו ותכריע הכף של זכיות. ונהרא נהרא ופשטיה (ויש אומרים שע"פ הקבלה טוב לומר ברכת הלבנה לפני כיפור).

• זמן קדוש זה של מוצאי יום הכיפורים, ראוי מאוד לנצלו לשקידת התורה, ומצוות. וכתב הגר"ח פלאג'י שזו עת רצון גדול, שאילו היו נשארים עוד שעה אחת בבתי כנסיות ובתי המדרשות ומבקשים על הגאולה, ודאי היו נענים (עיין מועד לכל חי סימן י"ט אות ק"ה).

***

אוכלים ושמחים במוצאי כיפור (רמ"א סימן תרכ"ד ס"ה).

• בברכת המזון אומר "מגדיל" ולא "מגדול" עם ו' (עי' שו"ת תורה לשמה סימן קמ"ט).

• המדקדקים מתחילים מיד במוצאי כיפור בבניית הסוכה, כדי לצאת ממצווה למצווה (רמ"א סימן תרכ"ד ס"ה. ועיין בכה"ח שם ס"ק ל"ו שכתב שיעשה דבר מה בסוכה קודם שיאכל. ובברכ"י סימן תרכ"ה ס"ב כתב שהמדקדקים עושים הדפנות ועצי הסכך קודם יום כיפור, ובמוצאי יום כיפור מניחים הסכך, אם לא כולו, מקצתו. וע"ע בשו"ת אור לציון ח"ד עמ' קל"ד. וע"ע בילקו"י סוכות, עמ' ס"ו. ואסמכוהו אקרא "וילך עשיו לדרכו שעירה ויעקב נסע סוכתה". מל"ח סימן י"ט אות ק"י).

• המנהג פה עיה"ק ירושלים שאחר יום הכפורים עד סוף החודש, אין אומרים לא וידוי ולא נפילת אפיים, עד יום ב' חשון.

• מנהג בני ספרד שמותר להתענות תענית יחיד, כגון על פטירת אב ואם וכדו', בימים שבין יום הכיפורים לסוכות.