סיון רהב מאיר: חוזרים לסעודות החג ההמוניות. גם באוקראינה

גם דרך הווטסאפ אפשר היה לשמוע את ההתרגשות. התכתבתי במוצאי ראש השנה עם ארבעה בתי חב"ד ברחבי העולם, לבדוק את הדופק שם עם פתיחת השנה החדשה. בשלושה מהם ההתלהבות עלתה על גדותיה. שרה גולדשמידט, שליחת חב"ד בקוסמוי שבתאילנד, שאירחה בעבר את ליל הסדר הגדול בעולם, ניהלה שוב סעודת חג ל-1,200 איש. מגבלות הקורונה בתאילנד היו בתוקף גם בפסח האחרון, ולכן גם ליל הסדר היה מצומצם, עם בדיקות קורונה בכניסה ואישורי הגעה מראש, והנה עכשיו – אין שום מגבלה. חדש ימינו כקדם. 

הרב לוי דוכמן אירח בדובאי יותר מ-1,000 איש, ואצלו החידוש הוא הקהילה היהודית המקומית שהולכת וגדלה באמירויות. אלה כבר לא רק אנשי עסקים ותיירים מזדמנים. עכשיו יש שם גן ילדים, מוסדות קהילה ותושבים קבועים.

גם חני ליפשיץ דיווחה על 1,500 איש בחג בקטמנדו שבנפאל, אחרי שמגבלות הקורונה הוסרו שם סוף סוף לחלוטין. שוב ישראלים מקלפים תפוחי אדמה בסלון ביתה ועורכים עוד שולחן ועוד שולחן. שוב הצפיפות הזו, שבה נדמה שאין מקום לעוד כיסא, והנה מגיע עוד אורח ומוצאים איך לדחוף גם אותו פנימה, והוא מצטרף לשירה.

בגלל גודלם, בתי חב"ד היו הראשונים להיסגר, והאחרונים להיפתח כמו שצריך. זה החג הראשון שלהם כמו פעם, עם תקיעת שופר חגיגית, עם תפוח בדבש, עם ברכת "שהחיינו".

אבל הודעת הווטסאפ הרביעית הייתה לאוקראינה. במעבר חד. מרים מוסקוביץ נמלטה מחרקוב עם פרוץ המלחמה. הפוסטים הראשונים שלה עוררו תשומת לב עולמית והגיעו למיליונים, בכל השפות. הווידאו של הבריחה הדרמטית של בני המשפחה הנמלטים שודר שוב ושוב בטלוויזיה. אבל אף אחד לא דיווח על כך שמשפחת מוסקוביץ חזרה לחרקוב לחגים בימים אלה. בואו נודה, המלחמה באוקראינה כמעט נשכחה מלב, וגם מצב הקהילה היהודית לא באמת מטריד אותנו כמו בהתחלה. אבל בני הזוג מוסקוביץ לא שכחו לרגע. הם חזרו לפני החג לעיר ההרוסה, השנייה בגודלה באוקראינה, לבית הכנסת שבו עדיין מתבצרים כמה מאות יהודים. בכניסת החג הובילה מרים הדלקת נרות המונית, עם נשים שהתפללו לחזור ולהדליק נרות כל אחת בבית שלה, אם הוא בכלל שרד. בהמשך הערב כל אחת סיפרה מה עובר עליה. אחת ללא מזון ופרנסה, אחת דואגת לבעלה שבצבא, אחת לא ראתה מזמן את הילדים שנשלחו לישראל. חצי שעה לפני סוף החג, לפני השקיעה, הרב משה מוסקוביץ יצא ל"מבצע שופר". הוא דפק בדלתות של כתובות יהודיות שזכר מלפני פרוץ הקרבות, כדי לזכות אותם במצווה.

התחושות שבלב כל כך שונות, ובכל זאת, אותה תקיעת שופר בירושלים, בקטמנדו, בדובאי, בתאילנד, בחרקוב.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".