אם ה’ אוהב אותי, למה לא לתת גן עדן בלי תורה ומצוות?

בני העם היהודי נקראים בניו של הקב"ה, כפי שנאמר "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א), ואם כן וודאי שהוא רוצה רק לטובתנו. אז מדוע ה' הוריד אותנו לעולם הזה למסלול שהוא לא תמיד קל ופשוט, ולא נתן לנו ישר גן עדן? בשביל מה צריך לחיות חיים של ניסיונות ואתגרים, חיים שכוללים את קיומן של כל כך הרבה מצוות?

התכלית לשמה הקב"ה ברא את הבריאה היא לשם הטבה לנבראים, מתוך רצונו להטיב. אם הנשמה הייתה מקבלת את ההטבה מבוראה ללא מסלול של עבודה רוחנית, אותה הטבה לא הייתה מושלמת. היא הייתה ניתנת כ"לחם בושה", מתנת חינם.

לכן ה' הוריד את הנשמה למסלול חיים בעולם הזה, שהוא למעשה תקופת המבחן של הנשמה, בה מוטלת עליה הבחירה בין הטוב לרע. בתקופת החיים בעולם הזה הנשמה נלחמת בין רצונה להתקרב לה' ולעשות את רצונו, לבין החשקים וההרגלים שמושכים לכיוון ההפוך. הבחירה בטוב, המאמץ לעשות שינוי בחיים, ההחלטה להתחזק, וכן כל קיומה של מצווה הם אלה שמעניקים בסופו של דבר לנשמה את שכרה לעתיד לבוא, את אותה הטבה נצחית מושלמת על כל מה שעמלה לאורך שנות חייה בעולם הגשמי, וכל זאת כשכר הניתן בזכות ולא בחסד.

אך יש כאן נקודה עמוקה יותר. כדי שההטבה הרוחנית שהנשמה היהודית אמורה לקבל לעתיד לבוא תגיע ללא תחושת בושה, כפי שיש כאשר מקבלים מתנת חינם, עלינו ליצור קשר של קירבה עם ה'. ונסביר זאת על דרך המשל, לילד אין תחושת בושה כשהוא מקבל מאבא שלו מתנות. ולעומת זאת, כשילד מקבל מתנה מהמורה או מדודה כמעט תמיד יופיע חיוך סמוק ותחושת ביישנות. ההבדל נעוץ ברמת הקירבה בין הנותן למקבל. כאשר ישנו קשר עמוק ישנה תחושת שמחה, אך תחושת הבושה אינה קיימת. כך גם הדבר בינינו לבין אבינו שבשמים. אם אנו נצליח ליצור קשר של קירבה עמוקה בינינו לבין הקב"ה, אז אותה הטבה שה' רוצה להעניק לנו תהיה מושלמת וללא תחושת בושה.

בהתבוננות עמוקה המטרה שלשמה הקב"ה הוריד את הנשמות לעולם היא יצירת קשר של קירבה ודבקות עמו. רק אז השכר הרוחני של העולם הבא יהיה ללא תחושת בושה.

אז איך יוצרים קשר של אהבה וחיבור עם ה'? הרמח"ל עונה על כך בתחילת ספרו 'מסילת ישרים', והנה לשונו: "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה: (משנה אבות ד טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא". והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציוונו עליהן הא-ל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה.

"והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה (ערובין כב): "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג כח): "ואני קרבת אלקים לי טוב". ואומר (תהלים כז ד): "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי", כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושווא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעתו לקנותה, והיינו שישתדל להידבק בו יתברך בכוח מעשים שתולדתם זה העניין, והם הם המצוות".

הדרך ליצירת קירבה עם ה' היא רק על ידי הדרך אותה התווה לנו הקב"ה בעצמו במסירת התורה לנו. על ידי שמירת התורה והמצוות בלבד ניתן ליצור קשר אמיתי עם הקב"ה, שכן כך הוא עצמו קבע, כפי שנאמר "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם... לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ" (דברים י, יב-יג).

ה' הוא אינסופי ומושלם, ואינו זקוק למצוות שלנו. את המצוות הוא נתן עבורנו, לטובתנו, מתוך אהבתו אותנו. המצוות טומנות חוכמה אלוקית, ובאמצעותן ניתן להתעלות בדרגות רוחניות, וליצור קשר של חיבור עמו, ומכאן לזכות לעונג נצחי.

אורח חיים התואם לתורה, וקיומן של המצוות, הם אלו אשר מובילים לקשר פנימי ואמיתי עם ה', וזו למעשה התכלית של חיינו עלי אדמות.