איך החתונות של היום איבדו את הטעם?

אני יושב עם אלבומי תמונות מצהיבים, מדפדף בתמונות החתונה של ההורים שלי, ולא מאמין איך רעיון יפה כל כך - חתונה, איחוד נשמות, הקמת משפחה - הלך והתקלקל כל כך בעשורים האחרונים, אצל חלק גדול מהציבור.

עונת החתונות הסתיימה זה עתה. האמת היא שבניגוד להלך הרוח בציבור הכללי, שברובו רואה בהזמנה כמעין קנס מטריד ומבאס, אני שמח על כל זוג שמתחתן. בכל זאת, בית חדש מוקם בישראל, זיווג חדש מקבל תוקף רשמי, וזו בכלל הזדמנות מצוינת להיפגש עם הרבה בני משפחה או חברים מהעבר שביומיום אין לך קשר רציף איתם. שלא לדבר על דמעות ההתרגשות שיכולות להתלבש לי על העיניים בכל חופה.

אבל משהו קרה בתקופה האחרונה. אני נהנה פחות מחתונות, מתרגש פחות מהמעמד, והאמת היא שאפילו די סולד מהמתרחש בחלק מהן. אני מדבר כמובן על חתונות של הציבור הכללי, על אף שגם בציבור התורני לא הכל מושלם. השאלה היא מה עושים מהחתונה - טקס אמיתי ומלא משמעות מרגשת, או סתם הזדמנות לריקודים המוניים וחלולים.

איפה כל זה מתבטא בדיוק? או. שאלה טובה.

1.הניגודים. כמות הניגודים בחתונות יכולה לבלבל. מצד אחד החתן והכלה מזמינים בדרך כלל אורחים על מנת שיחגגו איתם בשמחתם, ומצד שני חלק גדול מהמוזמנים מתייחס אל ההזמנה בתור "קנס"; מצד אחד כולם הרי מתכנסים כאן בשביל החופה, אבל מצד שני בדרך כלל חלק ניכר מהקהל לא ממש מתעניין במה שקורה שם, ומעדיף לפטפט, לנשנש פסטלים ולא ממש לספור את הרגעים האלה; מצד אחד הכלה והחתן קושרים את גורלם בטקס קדוש, ומצד שני מה שקורה בחתונות לא-דתיות כמה דקות לאחר מכן, הוא לא ממש הדבר הכי קדוש שיכול להיות.

2.המיוחדות. כל אחד רוצה שהחתונה שלו תהיה הכי מדהימה, כולם רוצים שעל החתונה ידברו גם בעוד כמה שנים, אבל בחלק גדול מהמקרים - לשם המשימה הזו מבזבזים בלי אבחנה כסף שיוכל לעזור מאוד בחיים האמיתיים, מתווכחים על דברים שאף אחד לא ישים לב אליהם ברגע האמת, מתכננים כמה בגדים להחליף בערב וכן הלאה.

אבל בפועל תודו שרוב החתונות נראות אותו דבר: רוב החתונות דומות מאוד, הכניסה לחופה עם מוזיקת השופרות כבר בנאלית בטירוף, הריקודים תמיד נראים אותו דבר, ובקיצור, כמה שהזוג משתדל שכולם יזכרו את הערב - כמעט שום דבר לא משנה. מה שזוכרים זה רק את ההתרגשות, אם הייתה או לא, ולא את המגנטים שחולקו או את גלגל השווארמה. ואם אין באירוע נשמה וטאץ' יהודי אמיתי - שום דבר לא יעזור.

כי בכל זאת, עם יד על הלב, בכמה חתונות שבהן הייתם בעשור האחרון אתם זוכרים משהו ממש בולט, מלבד העובדה המצערת שכמעט ולא היו סלטים? מה שמוביל אותנו לסעיף הבא.

3. המסעדה. רבים מהמוזמנים מתייחסים לאירוע - כמה חבל - כאל סוג של מסעדה. כבר יצא לי לשמוע בהשתוממות ובפליאה כמה וכמה מוזמנים שהטיחו בהורי החתן-כלה (בדרך כלל בתוך המשפחה) שהמנה בכלל לא הייתה משהו, שהם היו צריכים להשקיע יותר, שזה ממש לא יפה, שהאורחים ציפו למלא את הכרס ופתאום גילו שיש בעיקר גורמה וכו'. למעשה, לא נראה לי שזה צריך להזיז לנו. אולי אין לבעלי השמחה מספיק כסף? אולי חשוב להם להשקיע את הכסף בדברים אחרים? יש כאלה שרואים את זה כפגיעה בכבוד האורחים וכחוסר תמורה לצ'ק. אבל מבחינתי המתנה היא מתנה. נטו.

4. הפיכחון. חשבתם למה בעצם כל החבר'ה של החתן-כלה כל כך מתכוננים לאותם רגעים, אבל דווקא אז משתכרים עד לרמות שבהן מאבדים את עצמם, או לחלופין מקיאים בפרהסיה? רגע, הם לא כאן כדי לזכור את הרגעים, וכדי לשמוח מכל הלב בלי עזרת חומרים חיצוניים? ועוד לא דיברנו על תעשיית האלכוהול שהתפתחה סביב החתונות. יש כאלה שטורחים להדגיש ש"האלכוהול ישפך כמים", במקרים אחרים אחיו של החתן מסתובב בין כולם ומוזג משקאות חריפים ב"כבוד", ובאופן כללי נראה שהיחס לאלכוהול מקבל מקום של כבוד מופרז בעליל בחלק מהאירועים. מאחורי ההוללות הלא נעימה הזו מסתתר מסר אחר, עצוב במיוחד: חלקנו לא יכולים לשמוח בלי כמה גלונים של אלכוהול בדם. זה לא בא לנו בטבעי. וזה בעיקר עצוב. ועוד לא דיברנו על כמות ההרוגים בתאונות דרכים (אחרי שיוצאים מהאולם) שההוללות הזו מצמיחה. 

5. הריקודים. או, הגענו לנקודה רגישה. בחתונה של הציבור הכללי קשה מאוד להתחמק מזה. "ומה עם לשמח חתן וכלה? זו לא מצווה מהתורה?", שאל אותי פעם חבר חילוני במעין תוכחה על כך שאיני קם ורוקד. עניתי לו שעצם זה שבאתי מקריית שמונה אל החתונה שהתקיימה באזור חיפה - זה לבדו שימח את החתן. מעבר לזה, עם כל הרצון הטוב, לא אשמח אותו בדברים שאסור לי לעשות. "אם יגישו כאן חזיר, אתה לא תאכל, נכון?", שאלתי רטורית. "אבל אז החתן יעבור לידך, יגיד שזה לא בסדר, ויבקש ממך לאכול כדי לשמח אותו. תסכים?".

החבר שתק. אני רוצה להאמין שנתתי לו חומר למחשבה.

בשורה התחתונה, אנחנו כבולים במוסכמות חברתיות, מתלוננים על הסלטים מבלי לחשוב מה המשמעות של האירוע, והופכים את כל הקונספט מאירוע שנועד לשמוח ביחד בשמחת הזוג לערב של "קנס", פוזה, אלכוהול, ריקודים באווירה חסרת צניעות (לעתים לצלילי "אנחנו מאמינים בני מאמינים", כמובן), ראוותנות, פנקסנות והתחשבנות של כמה-הוא-הביא-לי, ומינימום נשמה בין לבין. לצערי, גם החתונה שלי ב-2002 הייתה קצת כזו. לצערי, בזמנו לא חשבתי קצת יותר לעומק. אם אתם נמצאים לפני השלב הגורלי הזה בחיים, כדאי שתחשבו קצת יותר.