"בטיול באיטליה התעלפתי, ואז התברר לי הנורא מכל"

עד לפני כחמש שנים היה איתן בן יעקב אדם בריא לכל דבר. הוא עבד כקונדיטור מצליח, ובאחת החופשות יצא עם המשפחה לטיול באיטליה. אלא שבמהלך הטיול ארע דבר לא צפוי – איתן חש חולשה גדולה מאוד, הקיא והתעלף. בבדיקות שעבר התברר שלחץ הדם שלו הגיע ל-200 . "כמובן שחזרתי מיד לארץ", הוא מספר, "וכאן עברתי סדרת בדיקות שבסופה בישרו לי שאני חולה באי ספיקת כליות. זו הייתה הפתעה מוחלטת, כי לאף אחד במשפחתי אין מחלת כליות, ועד אז הייתי בריא לגמרי. גם מבחינת הגיל הייתי צעיר יחסית, בן 47. לא הבנתי מאיפה זה נופל עליי".

מרגע שהתגלתה המחלה נאלץ איתן להפסיק לעבוד ולהיות במעקב רפואי הדוק שכלל בדיקות חוזרות ונשנות, מעקבים, ביופסיות ודיאטה מחמירה במיוחד. "היה אסור לי לצרוך מלח או תבלינים, נאלצתי לבשל לעצמי מעט ירקות במים ולאכול אותם בלי שום תיבול. תחשבו מה זה אומר מבחינתי כקונדיטור שמבין באוכל. בנוסף, היה לי אסור לשתות מים, אלא רק כמות מוגבלת מאוד, וסבלתי גם מחולשה גדולה. היו לי הרבה שאלות של 'למה זה קורה לי?' ו'למה דווקא אני?' אך יחד עם זאת אני חייב לציין שכבר מהרגע הראשון השתדלתי להיות אופטימי ולא הסכמתי לוותר. הסברתי לעצמי שזה סוג של מבחן שהקב"ה נותן לי וזוהי בוודאי כפרת עוונות. נאחזתי בתקווה והאמנתי שיהיה נס גדול".

"הבנתי שהחיים שלי בסכנה"

שנה וחצי אחרי שהתגלתה אצל איתן מחלת הכליות הודיעו לו הרופאים שמצבן של הכליות הדרדר עד כדי חוסר תפקוד ויהיה עליו להתחיל טיפולי דיאליזה, מה שייאלץ אותו להתחבר למכשיר דיאליזה שיסנן את דמו – שלוש פעמים בשבוע, בכל פעם למשך ארבע שעות.

"אני לא מאחל טיפולים כאלו לאף אדם מישראל", הוא אומר, "אתה מתחבר למכונה שסוחטת ממך את כל הכוחות שעוד נותרו לך, וכשאתה חוזר הביתה אתה כמעט לא מסוגל לדבר מרוב חולשה, יום למחרת אתה קצת מתחזק, אך מיד לאחר מכן נאלץ להגיע לטיפול נוסף, וכל זה מבלי שאתה יודע מתי הכל ייגמר. באותם ימים מצאתי את עצמי מתקרב מאוד לבורא עולם. תמיד הייתי אדם מסורתי, אך זה חיזק אותי במיוחד. זכיתי לא פעם ולא פעמיים להגיע לביתר עילית לשיעורים של כבוד הרב זמיר כהן ולשאוב ממנו המון כוחות, הגעתי גם להתברך אצל רבי דוד אבוחצירה שאמר לי משפט מאוד חזק: 'המצב שלך לא יהיה יותר טוב, אבל דווקא מהמקום שבו אתה נמצא תראה שאפשר לקרב את הגאולה'. כששאלתי אותו מה הכוונה לקרב את הגאולה, הוא השיב לי: 'הגאולה הפרטית שלך והגאולה של אחרים', וגם הדריך אותי לברך את ברכת אשר יצר בכוונה וגם לזכות בכך אחרים. אכן קיבלתי את זה על עצמי, וזה עזר לי להישאר אופטימי ואפילו להפיץ את האופטימיות סביבי. למרות שזה לא היה קל בכלל, כי ראיתי לא מעט חברים שהיו במצב כמו שלי ונפטרו במהלך הטיפולים. הם לא שרדו את הדיאליזה. התחלתי להבין את הנורא מכל – טיפולי הדיאליזה אמנם מאריכים חיים ומרחיקים את הקץ, אך מרגע שמגיעים לדיאליזה המסלול הוא חד צדדי, והדבר היחיד שיכול להחזיר אותך לחיים הוא השתלת כליה. מאותו רגע הבנתי שאני חייב שיאתרו עבורי תורם, לפני שיהיה מאוחר מידי".

(צילום: shutterstock)

איתן נכנס לרשימה הארצית של הממתינים לתרומה, וגם פנה לעמותת 'מתנת חיים'. בשלב מסוים דיווחו לו על כך שנראה שנמצא לו תורם, אלא שאז הוא קיבל אירוע לבבי שעצר את הכל. "האירוע הלבבי גם המחיש לי עד כמה שמצבי חמור", הוא אומר, "כי הרופאים הבהירו לי שיש קשר מוחלט בין הלב לכליות, כיוון שהגוף שלנו פועל בעצם כמו מערכת אחת, וזה רק עניין של זמן עד שאיבר אחד פוגע באיבר האחר".

איך הרגשת לשמע תחזיות כל כך פסימיות?

"עדיין לא התייאשתי. זכיתי להיות מטופל על ידי הפרופסורים הטובים ביותר שאני מכיר. הם היו כמו מלאכים והעניקו לי את הטיפול הטוב ביותר שיכול להיות. בנוסף, בני משפחתי והחברים לא עזבו אותי לרגע, וכמובן שהיו גם התפילות והתחנונים לאלוקים. אמנם אני גר בנהריה, אך מטופל בירושלים, ובכל פעם שהגעתי לבדיקות או למעקבים נסעתי להתפלל בכותל, בכיתי והתחננתי. ביקשתי מהקב"ה שיציל לי את החיים. שיביא סוף לטיפולי הדיאליזה הבלתי אפשריים. בינתיים הגיעו עוד כמה דיווחים על תורמים, אלא שגם הם לא יצאו לפועל – אחד מהם חלה בקורונה ולכן לא היה יכול לגשת לניתוח, אצל תורמת אחרת נמצאה בעיה רפואית שמנעה ממנה לתרום, ועוד תורם חזר בו. מיותר לציין את גודל האכזבה ומפח הנפש עם כל בשורה כזו. אני לא מתבייש להגיד שעם כל האמונה הגדולה והניסיון להישאר אופטימי, היו גם רגעים שבהם כמעט שקעתי בייאוש".

"קיבלתי אח חדש"

באחד הימים קיבל איתן שיחת טלפון ממתאמת ההשתדלות בבית החולים הדסה – שיחה ששינתה את חייו מקצה לקצה. "מתאמת ההשתלות הודיעה לי: 'שמע, איתן, דבר כזה לא ראיתי. פנה אלינו תורם שנראה שמתאים לך מאוד, והוא פשוט רוצה לתרום. אבל יש לו בעיה אחת – עודף משקל שאינו מאפשר לגשת לניתוח. שלחנו אותו לדיאטה ובתוך זמן קצר הוא חזר והודיע לנו: 'הורדתי 15 קילוגרם, מה עוד אני צריך לעשות?' כשמתאמת ההשתלות סיפרה לי את זה אמרתי לה: 'תשמעי, זה יצא לפועל. אני בטוח שזה יקרה'. היא ניסתה לצנן את התלהבותי ואמרה לי: 'חכה, הדרך עוד ארוכה', אבל בלב שלי כבר הרגשתי שזה עומד לקרות".

מאותו רגע התקדמו העניינים במהירות. איתן אמנם לא ידע מיהו התורם האלמוני, אך הוא שמע על כך שהוא עבר את כל הבדיקות הנדרשות והתוצאות מצוינות. במקביל גם הוא עבר את כל הבדיקות, ואפילו נקבע תאריך לניתוח. "כשנודע לי על כך שתאריך הניתוח חל ביום ירושלים, הרגשתי שיש כאן השגחה פרטית גדולה. שזה פשוט חייב להצליח".

(צילום: shutterstock)

נשמע שהיית אופטימי מאוד...

"איך אפשר לא להיות אופטימי אחרי חמש שנים שאתה מתייסר ולא רואה את הסוף, ופתאום מתבשר על כך שנמצא המלאך שיושיע אותך? גם הרגשתי כל הזמן סייעתא דשמיא גדולה – אחות של סבתא שלי הצדיקה התפללה עליי כל הזמן, וגם הרבנית הבר שעומדת בראש עמותת 'מתנת חיים' סיפרה לי שהתפללה עליי בזמן הדלקת הנרות, הרגשתי שאני מוקף בתפילות ובאנשים טובים. היה ברור לי שבעזרת ה' זה יצליח".

בערב הניתוח אושפז איתן בבית החולים בתחושת התרגשות גדולה מאוד. "לפני הניתוח הרופאים חיברו אותי לכל מיני צינורות והסבירו לי שהם עושים זאת כדי שבמידה והלב יקרוס, הם יוכלו להתערב באופן מידי. זה המחיש לי עד כמה שמצבי מורכב, אבל לא חששתי, הייתי ממש באורות גדולים, כל הזמן התפללתי, ממש התחננתי לקב"ה שהכל יעבור בהצלחה והרגשתי שאני בידיים טובות. ידעתי שהניתוח שאני עומד לעבור ישנה את החיים שלי. אז עוד לא שיערתי עד כמה".

באותו שלב כבר ידעת מי עומד לתרום לך את הכליה?

"לא, עדיין לא ידעתי, ואי אפשר לתאר את גודל הסקרנות שחשתי. כל כך רציתי לדעת מיהו אותו שליח טוב שעומד להציל את חיי. ובאמת, כבר למחרת הניתוח, למרות שכל הגוף כאב באופן שאי אפשר לתאר והייתי מלא בחתכים ובתפרים, כבר נעמדתי על הרגליים והתחלתי להסתובב במחלקה. הרגשתי שאני חייב להוכיח לתורם שלי שאני יודע להעריך את התרומה שנתן, ושאני עושה הכל כדי להתחזק. ואז הגיעה לחדרי מתאמת ההשתלות ושאלה אם אני רוצה לפגוש את התורם. כמובן שהשבתי בחיוב. היא יצאה מהחדר ואחרי כמה רגעים חזרה עם היהודי המיוחד ביותר שפגשתי בימי חיי. הסתכלתי על הפנים שלו ומיד פרצתי בבכי בלתי נשלט. גם הוא בכה, התחבקנו והתרגשנו, הייתה ממש אווירה של חשמל באוויר. בשלב מסוים גם אשתו ואמא שלו הצטרפו למפגש. הרגשתי שאני זוכה לאח, פשוטו כמשמעו".

איתן שותק לרגע, ואז מוסיף בקול רועד: "ביום בו השתחררתי מבית החולים וחזרתי הביתה קיבלתי שיחת טלפון מהתורם שלי. הוא אמר לי: 'שמע איתן, אני לא רוצה שתרגיש שאתה חייב לי משהו, כי בדיוק להיפך – אתה זה שנתת לי משלך, ואפשרת לי לקיים את המצווה'. תגידו לי, איפה מוצאים יהודים מיוחדים כאלו?"

להאמין ולבטוח

בימים אלו של ערב שבת בראשית נמצא איתן כארבעה חודשים אחרי הניתוח, והוא מציין שהוא מרגיש כמו מי שיצא מחושך לאור גדול. "ממש פשוטו כמשמעו", הוא מתרגש, "אמנם אני נדרש להגיע למעקבים פעם בשבועיים, אבל זה שווה לגמרי, כי כל הפרמטרים רק הולכים ומשתפרים. גם באופן פיזי אני רואה שמצבי משתפר. אני מתגורר בקומה רביעית, ובתקופת הטיפולים בקושי יכולתי לעלות גרם אחד של מדרגות עד לבית, נאלצתי תמיד להשתמש במעלית. כיום אני קם מידי בוקר, עושה הליכה מהירה עד לים, שוחה שם במשך שעה קלה, חוזר הביתה ורץ את המדרגות עד לבית. ממש הפכתי לאדם אחר.

"גם מבחינת איכות החיים יש שיפור עצום – אני יכול לשתות בלי שום הגבלה ולאכול כמעט כל מה שמתחשק לי. לאחרונה גם עברתי בדיקת אקו לב וכששאלתי את הקרדיולוג אם  המצב הלבבי משתפר, הוא השיב לי: 'לא רק משתפר, הלב שלך בריא ממש'. בשלב זה כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות".

איתן בטוח שבקרוב מאוד הוא גם יחזור לעבודה. "אני לא רוצה עזרה של ביטוח לאומי ולא קצבאות, אני אדם בריא לגמרי ויכול לחזור לעבוד בדיוק כמו פעם".

ויש לו גם מסר לאנשים אחרים שמתמודדים עם חולי כזה או אחר. "אסור לעולם להתייאש", הוא אומר, "הקב"ה לא עוזב אותנו אף פעם, וגם בזמנים שבהם נראה הכל חשוך וחסר סיכוי, צריכים להמשיך להאמין ולבטוח".