משפחה שלי, אני יודעת שהכאבתי לכם. סליחה. תבינו אותי

משפחה יקרה שלי, אני יודעת שהכאבתי לכם. ביישתי אתכם, אבל בבקשה ממכם תנו לי להסביר את הצד שלי.

לא ברחתי משם כי היה לי טוב. עזבתי בתקופה הקשה ביותר בחיים שלי. רציתי לברוח מעצמי ולא הצלחתי. אז ברחתי לשם - עולם נוצץ וזוהר מבחוץ, חשוך ואפל מבפנים.

מבחוץ אף אחד לא היה יכול לחלום שמשהו רע קורה לי. הגוף תפקד כרגיל, אך הנפש צעקה מקצה העולם ועד קצהו.

חינכתם אותי להתלבש בצניעות, לכבד הורים, ללכת בדרך שלכם. אני זנחתי הכל, הכאבתי לכם. אולי יותר מדי.

חשבתי שבחוץ יהיה לי טוב יותר, אגלה עולם חדש, מלא בריגושים ובהנאות. אז ניסיתי.

כשגיליתי שאין שם כלום חוץ משקר, היה מאוחר מכדי לחזור.

ואני יודעת שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן. אני יודעת שאלוקים תמיד מקבל את השבים אליו. אבל עדיין זה קשה. מי שלא היה – לעולם לא יבין.

ככל שהבוץ עמוק יותר, קשה יותר להיחלץ ממנו, להתנקות.

אנשים שואלים אותי אם אני יודעת כמה הכאבתי להורים שלי, והתשובה שלי היא כן. אני יודעת. יותר מדי טוב.

אבל לפני שאתם מסתכלים עלי במבט שיפוטי כזה, שמבין הכול, תבינו שגם לי היה רע מבפנים. לא סתם חיפשתי ריגושים והנאות מבחוץ. מהר מאד גיליתי שלא שם אמצא את האושר...

אל תסתכלו עלי ככה. גם כשאני לבושה אחרת, גם כשאני מראה שטוב לי בעולם שלי, שאני בטוחה בדרך שבחרתי בה – אני בסך הכל שחקנית. הרחוב הוא הבמה שלי. בכל בוקר, צהריים וערב אני משחקת באותו המשחק. מפזרת חיוכים ענקיים לעולם, ובלילה חוזרת לחיים האמיתיים, ללילות המייסרים, לכרית ולדמעות.

בבקשה אל תקנו את הבעות הפנים המתריסות שלי. אל תאמינו שטוב לי, גם אם המשחק שלי טוב מדי.

החטא הוא מר וצורב, ומותיר רגשי אשם כבדים.

בסוף כל יום, כשהווילונות נסגרים וההצגה נגמרת. אז מתחילים החיים האמיתיים.

תאמינו לי, מאחורי המסך הם קשים יותר.

אז אל תדונו אותי, בבקשה. תתפללו עלי שאהיה חזקה. שאצליח להדביק את השברים, לאסוף את עצמי ולמצוא את המסלול הנכון שלי בעולם המבולבל הזה.

אוהבת ומעריכה,

יהודייה שרוצה להיות טובה יותר

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו