אפרת ברזל: אנחנו לא אמורים להיוולד הורים. אנחנו אמורים להיוולד ילדים

מדריכת ההורים שהדריכה אותנו בתור הורים צעירים נטעה בנו יסוד הבנתי חזק, בטח בתחום אחד של חינוך ילדים.

לפני שנמשיך, אני מבקשת להריע לכל הנשים שהצליחו לשכנע את הבעל שלהן שחינוך ילדים זה לא משהו שבהכרח עובר דרך גנטיקה, וצריך ללמוד גם את זה. אני מבקשת בזאת לעשות לעצמנו שאפו קטן.

זה גם לא משהו שהוא יכול לקחת רק מאמא שלו. היה לי חשוב להוסיף גם את הפרט הזה.

להביא בעל להיות מודרך, מזכירה לכולנו, זה לא דבר קל. לחלק מאיתנו, גם כנשים קשה יהיה להודות שלא הכל אנחנו כבר יודעות.

העובדה שאין בפגיה, כשיוצאים הביתה מבית היולדות, הדרכת הורים להמשך מסע חינוך הילדים, הענקת חיבוק וסגנונות תגובה על התבטאויות של חוצפה לכשיבוא היום והעוללית בעריסה תהפוך להיות נערה, זו בעיה קשה, שמשאירה בור שמשאיר הורים רבים לחנך ילדים על חשבון זיכרונות ילדות מעורפלים, בעיקר של עצמם, ניסיונות תיקון שלא תמיד תואמים את "חנוך לנער על פי דרכו", דרכו של זה שגדל לך בבית, פתאום, כמו צמח בר, ואומר ללא פחד בדיוק את מה שהוא חושב.

פעם יכולת להגיד בבית "כי ככה אני אמרתי", היום הם מבקשים להבין למה.

חינוך ילדים זו אומנות שיכולה להיות נלמדת. באופן יחסי כמובן. כל דור מביא עמו הדגשים אחרים.

אנחנו לא אמורים להיוולד הורים. אנחנו אמורים להיוולד ילדים.

מסע גידול ילדינו הוא סדנה מתמשכת, שמי שחשב שהוא סיים אותה "בתחנת החופה שלהם" - עדיף שירד בסבידור וייקח עוד אוטובוס לאן שהוא צריך. חינוך ילדים הוא חינוך עצמנו. זה מסע שלא נגמר לעולם.

אחד הדברים שהמדריכה לימדה היה התמודדות עם מריבות של ילדים בבית.

אני לא יודעת אם היא עוד חיה בכלל, אבל שיהיו הדברים לזכותה: כשילדים רבים, וצועקים, "זה שלי, זה שלי", וחוטפים אחד לשני, ואולי גם יש בכי ועלבונות, היא עקרה מאיתנו את הצורך השיפוטי כהורים בבואנו לפתור את בעיית הסכסוך שתמיד התרחשה בין שני ילדים ששניהם שלנו, בין שתי נשמות שאנחנו אוהבים, בין שני אנשים קטנים שאנחנו אמורים לעזור להם להתעצב, אחד חלש, אחד חזק יותר. היא שחררה אותנו מהשאלה השיפוטית הכאילו-חינוכית: "רגע מי התחיל?".

סך הכל שאלה די הגיונית. כאמא, כאבא, אנחנו מבקשים לדעת מה היה כאן בבראשית של המריבה, איך התגלגלו העניינים, מי הציק למי ראשון, מי הפר את השקט, מי הרגיז תחילה, איך הוצת נס המרד.

במקום לעמוד שם מול שניהם, ולשמוע בצעקות רמות עוד יותר את התשובות, "זה הוא התחיל", "זו היא התחילה", היא לימדה אותנו משהו אחר.

הרי כל תשובה שלא תיזרק שם, לחלל, בראשית המריבה, לא תהיה תשובה כנה.

כי כל התחלה של הצקה, כל בראשית של מריבה, לא התחילה שם.

כל עבירה, גם בעולם המבוגרים, לא מתחילה בעברה עצמה. עברה גוררת את זו שקדמה לה יחד איתה.

היא מתחילה הרבה קודם, בילד או במבוגר שמרגיש חוסר במשהו שהוא מרגיש, או צורך, או תסכול, או מקום שאינו בטוח עבורו., אל תגידו לי בבקשה את המינוח "צומי", אני מסתייגת ממנו, הוא הפך להיות ממחלקת הביטויים שאיבדו מזוהרם בשל לעיסות יתר. יש הפותרים כל התנהגות בחתימה הקולית "צומי", "זה רק צומי", "היא צריכה צומי", וחושבים שבזה הכל נפתר.

מריבה או צורך רגשי, אם כבר נשתמש, היא אולי בקשה ל"תשומת לב טובה".

אולי ככה זה עדיף.

אם בדרך כלל מחפשים לקצר מילים או תהליכים, אם בדרך כלל אנחנו בורחים מנושאים הקשים לנו להתמודדות רגשית, אולי כאן אפשר ללכת על ההיפך. במקום לקצר ביטויים, נאריך – נעשה הארכת ביטוי, החזרתו למקורותיו, עטרה ליושנה. ילדים מבקשים מאיתנו, כל החיים, "שימת לב טוב".

כשהם מרגישים שאין להם מזה מספיק, גם אם נתנו המון, הם מציקים. זו סדנת הורים למתחילים, אחד מהשיעורים הראשונים. הם מחפשים מקום בלב שלנו, וכשהם רואים שאין שם מספיק, או שמא צפוף, כשהם מבינים שאנחנו מתעניינים יותר בנושאים אחרים, הם מתייאשים מלשתף אותנו. כשהם מרגישים כל הזמן איך אנחנו מנסים לתקן אותם, הם מתרחקים. גם אם הם לא אומרים. וזה עצוב.

בראשית חיפשנו אהבה, כי ככה נבראנו, ורק כשהיא לא הגיעה, בא אחריה תוהו. ובוהו.