סיון רהב מאיר על תרבות השיימינג: מה תעשו אם זה יקרה לכם?

זמר מפורסם, בכיר בצה"ל, רב של יישוב. עם שלושתם שוחחתי לאחרונה בשיאה של מתקפת שיימינג עליהם. כל אחד מהם אמר משהו (לא עשה, רק אמר) שיצא החוצה בצורה טיפה עקומה. רק טיפה. אבל בעידן הרשתות החברתיות אין סליחה ואין מחילה ובעיקר אין פרופורציות. שלושתם מצאו עצמם בלב סערה, בתחושה שהכל סוגר עליהם. אני מכירה אותם ביום־יום, ופתאום הם נראו לי אנשים שונים לגמרי. במצוקה. כאילו מבקשים חמצן, מייחלים לנשימה אחת שקטה. זה קורה לאזרחים מהשורה מדי יום, בכל המגזרים והגילים, כולל בני נוער. ועכשיו, שבוע וחצי לבחירות, זה כמובן קורה הרבה יותר. דיברתי השבוע עם כמה נפגעי שיימינג שעדיין סוחבים צלקת ועם כמה אנשי מקצוע, והוספתי כמה עצות מניסיוני, ממתקפות רשת שהיו עליי בעבר. זה לא מדריך מקצועי, ואולי צריך שיהיה אחד כזה. בצה"ל עושים סדנאות שבי, אולי צריך סדנאות שיימינג. יש הרבה יותר סיכוי שאדם ייפול בשיימינג מאשר בשבי.

• לדעת שזה עלול לקרות. כל מי שדיברתי איתו, הגיב כאילו השמיים נפלו פתאום. כאילו זה הדבר הכי לא הגיוני שקרה לו אי פעם. ובכן, לצערנו, בימינו אין דבר שכיח ממתקפת שיימינג, בפרט למי שעושה ופועל בזירה הציבורית, אבל גם למורה או הורה בקבוצת ווטסאפ בית ספרית. צריך לדעת מראש שזה עתיד לקרות, לנו או לקרובים לנו. כדאי אפילו לדמיין את זה: לחשוב מראש איך נרגיש ונגיב, ולדעת שבסוף כנראה נצמח ונלמד ונתחשל מכך. לא מזמן שמעתי איש עסקים ותיק אומר לקולגה צעיר יותר שלו, "עד עכשיו הכל היה חלק, אז תתכונן לאיזו 'פרשה' או 'סערה' בקרוב".
• להגיב או לא להגיב? זאת השאלה. יש מי שמגיב בלי הפסקה, אפילו תובע, יש מי שמתנצל ולפעמים אכן צריך לעשות כך, ויש מי שמתכנס ושותק, עד יעבור זעם. כך או כך, הפסיכולוגית ד"ר מירי אבנרי כהן ממליצה לא להחליט כל כך מהר. "גם אם צריך להגיב, אסור לעשות זאת מיידית. קחו פסק זמן להמתנה, לשהייה. במצב כזה, איטיב עם עצמי אם לא אפעל באימפולסיביות, בדחף הישרדותי שמתודלק מתוך כאב ותחושת אי־צדק. הרי כל מילה שנוסיף לקלחת רק תגביר את האש. צריך לתת בעצמנו אמון שיש בנו די כוחות נפש לחוות את הכאב הזה מבלי להשתולל בחזרה, מבלי למהר להשיב בתגובת מלחמה שעלולה לגרור אותי למקום שבו אתלכלך באמת. אפשר להגיד לעצמנו: אנחנו לא מסכימים לרדת לבוץ הזה שניסו למשוך אותנו אליו".
• להכיר את "תרבות הביטול". כאן אנחנו מגיעים ללב הבעיה. אין פה ויכוח נוקב, אין פה פולמוס אינטליגנטי, אין פה בכלל ביקורת על מה שאמרת - יש פה ביטול מוחלט של כל מה שעשית אי פעם. תרומתך לחברה נמחקת בשנייה, יצירתך הנפלאה לא רלוונטית. אתה אפס. צריך להחרים את השירים שלך, לפטר אותך מהתפקיד, להעיף אותך לכל הרוחות. חיש קל מתארגנות היום קבוצות שפונות בסדרתיות למקומות עבודה נגד אנשים, או נכנסות להגיב על כל פוסט של נשוא־השיימינג, גם פוסט שלא קשור. מישהי צילמה לי פעם מסך מתוך קבוצה של מתנגדי חיסונים קיצוניים, באמצע הקורונה. הם כולם קיבלו לינק לפוסט שלי ובתוך שניות היו שם אינספור תגובות מזעזעות נגדי. הידיעה שזה מאורגן ולא ספונטני - ושחלק מהמגיבים הם בכלל "בוטים" קנויים - יכולה להועיל.
• ללמוד מהפוליטיקאים. מרבים להשמיץ אותם, אבל בעצם רוב הפוליטיקאים שלנו חיים בשיימינג מתמשך. לא בגלל סערה חד־פעמית, בגלל עצם קיומם. ראיינתי פעם את מרב מיכאלי, ובטוויטר עלו כמה כותרות מהאירוע. מאז, במשך כמה ימים הייתי חלק מהשרשור וכך זכיתי לחוות מקרוב את הטינופת. אנחנו שואלים את נבחרינו הרבה שאלות בימים אלה, אולי צריך לשאול גם איך קמים בבוקר ועובדים ומנהלים חיי משפחה, כשברקע תמיד מישהו מקלל אותך.
• לבנות מרחב מוגן בנפש. ד"ר יחיאל הררי, חוקר תנועת החסידות, אומר שכמו הממ"ד בבית, צריך ממ"ד בנפש. מקום שאליו אפשר לברוח בעת צרה. להתנתק כמה שיותר מהטלפון, ולראות כעבור כמה ימים או אפילו כמה שעות, שאולי הכל חלף. "צריך להתאמן מראש, ולדעת איך להגיע לנקודה של שקט ושל טוב עבורנו. להתבודד. לזכור שיש לי עצמיות שאליה הרעש של פייסבוק והווטסאפ לא יכולים לחדור. להתמקד במשפחה, בתפילה, בטיול, בתחביב, במה שהוא באמת אני".
• לתת. ומה עושים כשיוצאים מהממ"ד הזה בנפש? כשבכל זאת חזרנו לעולם, ופתחנו את הסלולרי? "הדרך המהירה והיעילה ביותר לטיפול היא להתרכז בזולת", אומר ד"ר הררי. "לצאת ולהתנדב, לעזור, לתת צדקה, לראות את האחר. במתקפת שיימינג אנחנו חווים כיווץ משתק כי יש עלינו עליהום, כי שופכים את דמנו, כי כל העולם נגדנו. במקום להתרכז ב'אני' בלבד, אפשר לצאת מעצמנו ולחפש את האחר שזקוק לעזרה יותר מאיתנו. אנחנו נגלה בחוץ עולם שלם שגדול מאיתנו. זה מייצר איזון".
• ולבסוף, לדעת שרוב הציבור לא שמע על כך. גם אם יושבים לך בפיד אלף שמאלנים או ימנים או חרדים או חילונים ומלכלכים, גם אם התחושה היא ש"כולם" נגדך, האמת היא ש־99 אחוז מהציבור לא יודע. וגם אם זכית לעלות לכותרות, מחר "כולם" יעברו לאירוע הבא והסערה שלך תישכח בצד הדרך. קשה לקחת נשימה ולהפנים זאת בזמן אמת, אבל אם תצא רגע מהפיד, או תסתכל על האירוע בזום־אאוט, ממעוף הציפור, הוא ייראה קטן. עשית בחיים דברים הרבה יותר חשובים, ועוד תעשה.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".