חגי תשרי בהרי ההימלאיה ובקטמנדו: חני ליפשיץ מספרת

תקופת החגים הסתיימה, ואנחנו כבר בדרך אל הפרויקט הבא: טיול מיוחד לאנשים עם צרכים מיוחדים בהרי ההימלאיה. עוד אספר לכם על זה, אבל כרגע מנסה לעכל את שעבר עלינו בחודש תשרי.

נדמה היה שכל מי שלא הגיע לכאן בתקופת הקורונה - מגיע עכשיו.

המוני ישראלים מכל המגזרים ומכל רחבי הארץ שיוצאים אל המזרח הרחוק.

אנחנו מתגוררים בקטמנדו, עיר הבירה, ומשם שולחים נציגים שלנו לכל רחבי נפאל עם ספרי תורה, מחזורי תפילה, ארוחות כשרות, ארבעת המינים ועוד.

משתדלים שאף יהודי לא יישאר מאחור. גם מי שמטפס עכשיו על ההרים יזכה לקחת חלק באווירת החגים.

השנה היו לנו שני אתגרים עצומים: מזג אוויר סוער שפקד את האזור וקדחת הדנגי שמכה קשות.

אשתף אתכם במשהו שכתבתי לעצמי בחג הסוכות.

חזקי בהימלאיה. אני בקטמנדו. הילדים בשוק המקומי, קונים דברים לסוכה הענקית.

השמיים התבהרו מעט בקטמנדו, אבל בהימלאיה מזג האויר סוער מאוד.

180 ישראלים תקועים בהרים בלי תקשורת, וחזקי טס לשם כדי להוריד בחור שלקה בלבו, ויחד עם זאת לאתר קבוצה ישראלית שאיבדה את הדרך והקשר איתה נותק.

בדרך הוא יחלק סטים של ארבעת המינים בהרים.

יחזור לחג? אין לי מושג.

כמו תמיד.

לא יודעת מה ילד יום ומה תלד שעה.

מאות ישראלים כבר רשומים לחג.

הסוכה עוד לא מוכנה.

אני מוכרחה לרוץ עכשיו לבית הרפואה המקומי. יש שם עשרים מאושפזים חדשים מהבוקר.

קדחת הדנגי מכה פה קשות.

כל יום יש כמה חולים חדשים. אני מורחת את הילדים כל היום במשחות נגד יתושים. יש לי אפילו מחשבה לשלוח אותם לארץ אחרי החגים.

יש סוכה ענקית בקטמנדו ועוד אחת בפוקארה, ועוד 5 בכפרים בהימלאיה.

גם בבית הרפואה יש סוכה מאולתרת לכל ה'דנגים' שלנו (כמה בדיחות שחורות כבר יש לנו על קדחת היתושים הזו...).

חזקי חזר מההימלאיה אחרי שכבר הדלקתי נרות של חג, וכל החג היה צמוד לטלפון שהיה בידיים של סוניל, הנפאלי שלנו. וואו. כמה מקרים של חילוצים והצלת חיים יש בעקבות הסופה באנאפורנה, וכמה טוב שזה הסתיים הפעם בצורה כזו...

ההורים בארץ לא מפסיקים להתקשר ולבדוק מה קורה עם הילדים שלהם. הם לא מצליחים ליצור איתם קשר, והטראומה מהסופה של 2014 צפה ועולה כל העת. אנחנו מרגיעים אותם שכולם בטוב, ב"ה, ורק התקשורת משובשת. יש גם כל כך הרבה שיחות נפש בינינו לבין המטיילים תחת הסכך של הסוכה וכל כך הרבה חבר'ה שזוהי עבורם הפעם הראשונה בה הם מברכים על ארבעת המינים.

אנחנו מחלקים את ימינו בין אירוח המוני בבית חב"ד לבין ביקורים בבתי הרפואה.

לפעמים גם הילדים מצטרפים לביקורים (הקדחת לא מדבקת), והם תמיד משמחים את הלב עם החיוך שלהם והארת הפנים.

אל הילדים מצטרפים גם מטייל או מטיילת שבאים לעשות מצוות ביקור חולים.

בחג הסוכות הילדים מביאים איתם את ארבעת המינים. למי שירצה ליטול.

הוא לא יכול היה לסרב לילדים שלי כשהם הגיעו אליו במאור פנים עם ארוחה חמה וארבעת המינים.

אפשר לראות על הפנים שלו עד כמה הוא מתרגש ליטול לולב בפעם הראשונה בחייו.

"לא תאמינו, אבל אני מרגיש טוב יותר!", הוא אמר לנו אחרי הברכה.

לפעמים אני מרגישה שרק בשביל הרגעים האלה, בהם אני רואה את האור בעיניים והניצוץ היהודי הנושב מהם - היתה שווה כל השליחות שלנו. רגעים קטנים-גדולים שכאלה.