אמא של מוישי בראיון דומע: "הגעגועים קורעים אותנו, מחכים לנס"

ביום חמישי האחרון חגגה משפחת קליינרמן יום הולדת לבנה הבכור – מוישי. האירוע כלל עוגה ומתנות, אפילו בלון עם הכיתוב "מזל טוב". היה בו כל מה שצריך כדי להפוך יום הולדת לחגיגי ומשמח, ובכל זאת שמחה לא הייתה בו. החגיגה הייתה עצובה במיוחד.

מוישי נעדר כבר 212 ימים וטרם חזר הביתה. "אנחנו בכל יום מאמינים שהוא עוד יגיע", מספרת אמו, גיטי, בשיחה מיוחדת ל'הידברות'. "כל יום שחולף עלינו מלווה בכאב עצום ובגעגועים בלתי פוסקים, וכל זה יחד עם תקווה גדולה. כי למרות שאין לנו בדל של מידע על מקום הימצאותו, אנחנו ממשיכים להאמין ולבטוח, לא מוכנים להתייאש לרגע".

כוח של עם ישראל

כשאני מבקשת מגיטי לחזור אל היום שבו הכל התחיל היא לוקחת נשימה עמוקה. "האמת היא שלפעמים אני מרגישה בתוך חלום בלהות", היא מציינת. "עד לראש חודש ניסן האחרון היינו משפחה הכי סטנדרטית שיש – הורים עם שמונה ילדים, מתגוררים במודיעין עילית, לא מפורסמים במיוחד, לא בולטים, כל כך רגילים. ואז הגיע ערב שבת מברכים של חודש ניסן, ומוישי נסע למירון. חשבנו שבמוצאי שבת הוא יחזור הביתה, אך מאז לא שמענו עליו ופתאום הבנו שאין אף אחד שיכול לעזור לנו למצוא אותו. הייתי אז גם אחרי לידה, עם כל האמוציות הנלוות והרגשנו שאנחנו לא יודעים להיכן אנו באים.

"בתחילה היה לנו ביטחון חזק מאוד בכך שהכל יסתיים מהר, עד כדי כך שאפילו חששתי לפרסם את שמו של מוישי כדי לא לפגוע בו. לא רציתי לגרום לו לבושות. אחר כך כבר לא התביישנו מכלום וזעקנו את הזעקה החזקה ביותר שיכולה להישמע. מבחינתי כל העולם רעד, הרגשתי ממש כמו במלחמת עולם שלישית. למרות זאת הרגשנו שלא שומעים אותנו. הגורמים האחראים התייחסו לכך כאילו שנעלם חפץ ולא בן אדם. היה לנו קשה מאוד להבין שחיים של בן אדם נמצאים על כף המאזניים מבלי שיש מי שעושה פעולה כלשהי כדי לשנות זאת".

יש לכם טענות? אתם חושבים שהיה אפשר לעשות משהו שלא נעשה?

"בהתחלה היו לנו טענות כלפי המשטרה, כי חשבנו שהם יכלו לעשות יותר. אבל בסופו של דבר אנחנו מבינים שאין עוד מלבדו. ככל שחולפים הימים אנו מפנימים את המצב ומבינים שהדבר היחיד שביכולתנו לעשות הוא להרבות בתפילות ולרתום את עם ישראל כולו לתפילות ומעשים טובים. הגענו למצב שבו השם של מוישי הופץ ברמה עולמית והגיע ל-111 מדינות בעולם. אני יודעת את המספר הזה, כי בפרשת בלק יצאנו בקמפיין של קבלת שבת מוקדם לזכותו של מוישי, וביקשנו להגיע ל-50 אלף משתתפים. בסופו של דבר הגענו ליותר מ-100 אלף וקיבלנו שמות ממש מכל רחבי העולם. אני מרגישה שנעשית כאן פעילות שהיא הרבה מעבר לדרך הטבע, כל כך הדדית ומרגשת. כמה הפרשות חלה נעשו לזכותו של מוישי, כמה תפילות, קבלות טובות ופרקי תהילים. אנחנו ממש מרגישים את האור הגדול שמופץ בכל העולם בזכותו, וזה מרגש אותנו בלי הפסקה".

ילד של כל עם ישראל

ספרי לנו קצת על מוישי...

"מוישי הוא סמל של קדושה ורוחניות. ילד טהור. הוא נולד לפני בדיוק 17 שנים – בערב שבת בראשית. כשהוא יצא לאוויר העולם ראינו ממש אור בחדר, ומיד החלטנו לקרוא לו 'משה', כמו משה רבנו. בברית הוספנו לו גם את השם אברהם, על שמו של אברהם אבינו, אבי האומה. כבר מהרגע הראשון הרגשנו שיש לנו ילד מיוחד, ובאמת מוישי היה ילד מאוד רוחני, מחובר לכל דבר שבקדושה. כך למשל כשהוא הגיע לגיל שלוש ושאלנו אותו: 'איזה ציור אתה רוצה שיהיה על הכיפה שלך?' הוא השיב בלי להתבלבל: 'ספר תורה'. באותם ימים הגננת הייתה שולחת פתקים ובכל פעם כתבה לנו על כך שמוישי אוהב מאוד מוזיקה אך מוכן לשמוע רק שירים של תורה, חגים או שבת... והדבר המרגש ביותר הוא שהייתה לו ממש ציפייה אמתית לגאולה וצער על גלות השכינה. כשהוא היה בערך בן חמש התעוררתי באחד הלילות ושמעתי אותו בוכה בכי תמרורים. כששאלתי מה קרה הוא השיב לי: 'ה' עוד לא בנה את בית המקדש... גם כבחור בוגר הוא היה עובר הרבה בבתיהם של גדולי ישראל כדי להתברך מהם, ונהג גם להגיע לקברי צדיקים כדי להרבות בתפילות. אלו היו הטיולים שאהב. זה לא סתם כך שהוא הפך לילד של עם ישראל, הוא באמת היה מחובר אליו בכל נשמתו. הרגשנו את זה כל הזמן, והאמת היא שקצת חששנו מכך. לפעמים הדאיג אותי לדעת שיש לי ילד רוחני מידי. תמיד דאגתי לו, אפילו לא ידעתי להגדיר ולהסביר מדוע".

למה בעיקר את מתגעגעת אצל מוישי?

"אני מתגעגעת להוויה שלו, להרגיש אותו ולראות אותו. אני גם מתגעגעת למתיקות ולקדושה שלו, וכמובן גם לחיוך שלו, עם שתי גומות, שמגיע באמת מתוך נשמה טובה".

מתי הייתה הפעם האחרונה שנפגשתם?

"זה היה ביום רביעי, יומיים לפני שהוא נעדר. מוישי הגיע הביתה והראה לי שקנה נעליים חדשות. שמחתי שהוא דואג לעצמו וביקשתי לתת לו 200 שקלים לכיסוי ההוצאות. אבל הוא התחמק: 'אני מסתדר, יש לי מספיק בשביל מה שאני צריך'. ואז, כנראה כדי לתת לי הרגשה טובה, הוא ביקש ממני: 'תני לי 20 שקלים, כדי לקנות חגורה חדשה'. נתתי לו 20 שקלים לחגורה ואז הוא נזכר שיש לו חתונה של חבר מהישיבה בירושלים. הוא נסע לירושלים וחשבנו שהוא יחזור הביתה בערב שבת, אלא שביום שישי בבוקר הוא התקשר והודיע שהוא נוסע לשבת למירון, להתפלל אצל רבי שמעון. גם אז הייתי רגועה וביקשתי ממנו: 'תתפלל גם עלינו'. לרגע לא חלמתי שזו השיחה האחרונה שלנו ושנגיע למקום ההזוי שבו אנו נמצאים כיום".

ומה נותן לכם כוח במשך כל התקופה הקשה הזו?

גיטי מתרגשת כשהיא משיבה: "רק האמונה והביטחון בקב"ה. ככל שחולף הזמן כך ברור לי יותר ויותר שהכל נעשה מאהבה. הקב"ה לא עושה לנו שום דבר רע, הכל מגיע אך ורק מתוך רחמים. הדברים האלו נכונים גם במצבים שבהם קשה לנו להבין אותם. בדיוק בערב שבת בראשית שמעתי רעיון יפה: 'למה הקב"ה ברא את העולם מהאות ב' ולא מהאות א'? כדי להראות לנו שכבני אדם שחיים בעולם אנחנו לא מתחילים מ-א' אלא תמיד רק מ-ב'. העולם קדם לנו ואנחנו לא יודעים ומבינים הכל. יש משל ידוע על אורח שהגיע לבית כנסת, וכשראה שמחלקים שם את העליות ומעלים לתורה אנשים פשוטים בזמן שיש בקהל אנשים מכובדים מאוד, הוא תמה ואפילו התרעם. אלא שהגבאי הסביר לו: 'אתה בסך הכל אורח, אתה לא יודע מה היה כאן בשבוע שעבר וגם לא מה צפוי בשבוע הבא. היום יש יארצייט למישהו, בשבוע הבא יהיה לאדם אחר שמחה. לכל אדם יש סיבה שבשלה הוא עולה לתורה, שום דבר לא מקרי. גם אנחנו באנו לעולם כי יש לנו כאן שליחות ותפקיד, אבל אנחנו לא באמת מבינים את מה שמתרחש כאן. דבר אחד אנו יודעים – הקב"ה מנהיג את העולם מתחילתו ועד סופו, הוא מזיז דברים וגורם לכל מיני התרחשויות מבלי להסביר לנו את הסיבה. מה שנדרש ממנו הוא לא לשאול שאלות, מכיוון שהתשובות לא יועילו לנו. אנחנו צריכים רק להשתדל להיות טובים, לעשות מה שמוטל עלינו, ולהאמין שהכל נכון ומדויק, ונעשה אך ורק לטובה".

המטרה: להאמין ולא להתייאש 

ציינת שאתם אנשים רגילים. אבל את לא ממש נשמעת אישה רגילה. נראה שיש לך כוחות אדירים!

גיטי שותקת לרגע, ואז משיבה בכנות ובכאב: "שום דבר לא בא בקלות, יש רגעים שבהם אני באמת מרגישה שאין לי עוד כוח. גם מבחינה פיזית – בטבעי אני אדם אנרגטי מאוד, תמיד פועלת במהירות ומספיקה המון. אבל מאז שהכל קרה התפקוד לוקח לי פי שלושה מכפי שהיה בעבר, הפכתי ליותר איטית ואני מרגישה שהזדקנתי בעשרים שנה לפחות. אבל אני מאמינה שיחד עם הניסיון הקב"ה גם נתן לי כוחות להתמודד, וזה המסר שאני מעבירה גם לילדיי. אני אומרת להם כל הזמן שאנו צריכים להאמין שיש לנו את הכוחות לעמוד בניסיון, ויחד עם זה להמשיך לזרום ולהתקדם בחיים, כי מים שעומדים הופכים למזוהמים ומסריחים. אנחנו לא רוצים להיתקע ולדשדש באותו מקום, אלא מבקשים להמשיך. יש בחיים הרבה דברים טובים ואסור לנו לשכוח אותם ולשקוע בקשיים".

ואיך אפשר לנהל שגרה רגילה בכזה מצב?

"המציאות מוכיחה שזה אפשרי. הבית שלנו ברוך ה' מאוד שמח, וכשנכנסים אלינו לא מרגישים כלום. הכל מתנהל ממש כרגיל. גם המורות של הבנות שלי מופתעות מכך שהן לומדות היטב ומתפקדות מצוין. לבן שלנו עדיין קשה, כי הוא נותר בן יחיד, אני מתפללת שגם הוא יקבל כוחות ושאחיו יחזור ממש בקרוב. כולנו זקוקים לכך".

קשה לשאול – אבל יש גם רגעים של ייאוש?

"כן, גם זה מגיע לפעמים. ואני נותנת לעצמי לחוות את הרגעים האלו מתוך אמונה והבנה שגם מהם ניתן להתרומם. השבוע למשל הרגשתי באחד הימים שאני לא מסוגלת עוד. אז נסעתי לים, ישבתי על החוף ושוחחתי עם ריבונו של עולם. חזרתי הביתה כמו אישה חדשה כשאני מאמינה ובטוחה שהקב"ה גדול ויכול לעשות הכל. מה שנדרש ממני זה ממש כמו בים – להרכין את הראש מתחת למים ולחכות שהגלים יעברו".

אנשים רבים מתפללים ורוצים לדעת מה חדש, ואם יש עדכונים כלשהם ממוישי.

"לצערי אין לנו שום דבר חדש. אנחנו נמצאים בחוסר ידיעה מוחלט ממש כפי שהיה ביום הראשון, עם סימן שאלה גדול מאוד. הדבר היחיד שאנו יודעים הוא שאנחנו לא יודעים".

יש דרך שאנחנו, כאזרחי מדינת ישראל, נוכל לעזור לכם?

"רק להתפלל ולהרבות במעשים טובים. זו הבקשה היחידה שלנו. פשוט תתפללו, קבלו על עצמכם עוד קבלה טובה או מעשה טוב ופרק תהילים לזכותו של משה אברהם בן גיטה. הרי בסופו של דבר לכל דבר יש תכלית, וגם למקרה שלנו יש סיבה. הקב"ה רוצה לטלטל אותנו, וברגע שנוכיח לו שהבנו את המסר, הוא בוודאי יגאל את כולנו גאולה שלמה, והלוואי בקרוב".