חוזרים לשגרה: האם אפשר להתגבר על קשיי הסתגלות ועל קשיי פרידה מההורים?

"אחרי החגים" כבר כאן, וילדים רבים עדיין מתקשים, גם אחרי מספר ימים, להתנתק מאמא ולחזור לגן. אימהות רבות תוהות: האם ניתן להתגבר על קשיי הסתגלות במסגרת החדשה ועל קושי הפרידה? במיוחד כשמדובר בילדים צעירים ובאלו הרגישים יותר. האם נכון להשאיר ילד בוכה בגן? האם הוא יינזק? כיצד נעזור להם לעבור תקופה זו ביתר קלות?

תקופה זו מלווה בקושי רגשי לילדים רבים, וגם לאמא...

הפרידה מאמא – שמעמתת את הילד בניתוק מאזור הנוחות, מהמקום המוגן והמוכר, בהתנסות חדשה, במקום זר ובלי דמויות מגינות ואהובות - אינה פשוטה בעליל.

מאידך, שלב המעבר מהבית לגן חשוב להתפתחות תקינה ומוצלחת.

שלב מעבר בכל גיל – הינו מקפצה חשובה לצמיחה ורכישת מיומנויות חדשות. הוא מחכים ביכולות וחוזקות לא מוכרים וחיוני מאד. בלעדיו חסרות התנסויות חשובות, ועלולים להתפתח חששות וריאקציות מאתגרים עתידיים.

ילד שלא חווה נכון שלב זה, עלול לפתח חששות ופחדים מהתנסויות, ולברוח מהתמודדויות חשובות בחייו. בנוסף, הוא עלול לפתח נסיגה בתחומים שונים.

אתגרי המעבר גובים מחיר כואב ובלתי נמנע, אך אפשר לרפד, לסייע, ולתת חום, ובטחון, כדי לצלוח תקופה זו בהצלחה, בביטחון, עם אמון ורוגע למעברים הבאים בחיים.

התובנה הזו תסייע לבחון את ההתמודדות, ולמרות הקושי – לא לוותר על ההתחשלות.

ולכן, המסקנה היא:

• שבעז"ה, לא יגרם נזק לילדים. להיפך, ההתמודדות הזו, חיונית לצמיחתם התקינה, יחד עם החיזוקים וההבנה הנצרכים, שיפורטו בהמשך.

כמו כן, נשאיר אותם בגן למרות הבכי (מובן שחובה לבחון שוב, אם מדובר במקרה מיוחד), אך כאמור: יחד עם הסיוע הנ"ל.

ישנם שני סוגי סיוע ומענה.

סיוע 1 -סיוע שלא בזמן אמת. סיוע זה הוא אופטימאלי, וביכולתו להעניק כלים איכותיים לשיפור מצבו הרגשי של הילד.

סיוע 2. - סיוע בזמן אמת. בזמן זה מוצף הקושי, ונדרש מענה מידי. "זמן אמת" עלול להלחיץ יותר, לעורר סערה רגשית, או להביך כשאנשים זרים שותפים לסיטואציה. כמו כן, איננו פנויים בו רגשית למענה איכותי. אי לכך, הוא מצריך "עזרה ראשונה".

אם כן, כיצד נוכל לסייע?

מענה וסיוע שלא בזמן אמת. מענה זה, יכיל שני פרמטרים:

• עידוד וחיזוק היכולות והמסוגלות של הילד בהתנסות החדשה
• הבנה וחמלה לקושי ולכאב הכרוכים בהתנסות הזו

לפני ההתנסות, הילדים אינם מכירים מספיק ביכולותיהם ובכוחותיהם הטמונים בהם עבור המיומנות החדשה הזו, הכוללת סוג של היפרדות (שזהו תהליך הדרגתי מגיל הינקות, המאמן בהדרגה לעצמאות בהתאם לגיל, ו"מחנך" את התינוק-הילד להיותו ישות נפרדת מאמו), מיומנויות חברתיות ועוד.

והם צריכים להתנסות ולחזק מיומנויות אלו – עד ליכולת יציבה ובטוחה. תפקיד ההורה הוא להאמין ביכולות אלו ולחבר אותם לשם.

לצורך כך, נתמקד בחוזקות ובמסוגלויות שלהם ואת האמון הפנימי המועצם (והכן בלבד!), נעביר להם. כדאי מאד להקדיש לכך זמן קצר כל יום. הכרה זו מסייעת להם לביטחון וליציבות גם כשהם אינם באזור הנוחות שלהם. אמנם עם קושי מה, אבל סביר, אפשרי ולא מאיים.

פרוט הבנה וחמלה: כל אחד זקוק להבנה ולהכלה של כאב בעת קושי (לשאת כאב לבד – זהו קושי עצום, ועם תחושת בדידות עמוקה שגם למבוגר קשה לשאת אותה). ההבנה תורמת לרוגע נפשי, מפיגה בדידות קשה ומאפשרת לרכוש ביטחון, במיוחד כשהיציבות חסרה.

הבנה לכאב, חיונית לגדילה עם יכולת רגישות לזולת, עם שמחה ובריאות נפש, ולילד רגיש זוהי קרקע בסיסית!

ילד רגיש, חש את העולם באופן עוצמתי וכאוב הרבה מעבר לרגיל (גם את כאב הזולת), ולכן זמן רב בחייו עובר עליו בתחושות עמוקות, שזקוקות לעיבוד ולנוחם. ילד שזוכה בחמלה, יחוש רוגע ויציבות, כי יש לו בפני מי להשיח את תחושותיו.

כמו כן, הורה מאמין, שגם מביע חמלה (אמיתית), מחבר ומקשר מאד את הילד אליו, ומעמיק את האמון של הילד ביכולותיו בעקבות זאת.

יש לשים לב לתנועה עדינה בנפש:  מצד אחד – הבנה והזדהות אמיתית לכאב של הילד, ומצד שני, דחיפה קדימה עם אמון במסוגלות, להתקדם יחד עם הכאב.

כאשר מדובר במקרה של אמא עם רגישות יתר, החיבור שלה לשני החלקים הללו – קריטי. אמנם, אמא רגישה לילד רגיש – זה נפלא, כי חשה ומבינה אותו יותר והוא ניצל מבדידות שמבקרת תכופות ילדים רגישים, ומסבל מיותר של חוסר רגישות ועוד.

מאידך, אמא כזו חייבת להיזהר לא "ליפול איתו בכאב", מרוב שחווה את כאביו (בלי מליצה!), כי מרוב חששות היא עלולה לשדר, שלא במודע, חוסר אמון בהצלחתו לצלוח מהמורות ומבחנים (כמו מעבר ראשוני לגן), והוא עלול להיתקע שם עקב כך. לכן חשוב להבחין במידת המעורבות בכאב, ולמנוע חוסר אמון.

מתי לחמול?

• את הנוחם, החמלה וההבנה לכאב ולקושי, נספק לילדינו בעיקר לאחר ההתנסות, בחזור מהגן, או במשך היום, ובמיוחד כשהילד רוצה לשתף. חשוב ביותר לקבל את מה שהוא יביא. אם זו למשל תלונה על ילד מסוים, או בעיה אחרת - התפקיד ההורי הוא להיות איתו בכאב, ולא לברוח משם. אם הילד מרגיש שאנחנו לא איתו בכאב, לא מספיק מבינים מה עבר עליו ולא מרגישים אותו באמת, הוא יפסיק לשתף מתישהו.

פעמים רבות, ילדים "נפתחים" בשעות ההשכבה, בסוף היום. ולמרות הקושי, חשוב מאוד להקשיב להם, במיוחד בתקופות מעבר רגישות.

בגיל הצעיר, כשההבעה מועטת, כדאי להמשיך איתם משפטים, אפשר עם סימן שאלה והרבה קשב למה שהם מביאים. בהמשך השנה, כשההבעה משתפרת (ובהקבלה לקשב שלנו), הם יוציאו יותר כאב פנימי – הזקוק להכלה.

• דרך נוספת: משחק תפקידים עקיף. משחק הוא הזדמנות לעיבוד רגשי ומחשבתי של החוויות שהילד עובר, והן אינטואיטיביות.

כשהוא עושה זאת עם עצמו לבד, זה מעולה. לדוגמא: משחק עם דמויות (כמו בפליימוביל, או בובות) מאפשר זאת כראוי. אפשר להשתתף עם הילד במשחק, ולספר על ילד שהולך לגן, ומה קורה לו ואיך הוא מרגיש, ולתת לילד את הבמה לתאר כמה שיותר, ולשאול ולהשתתף בצערה של הדמות המדומיינת (כשמועלה כאב).

מענה וסיוע ב"זמן אמת"

זמן אמת, כאמור, לחוץ ועלול להציף רגשות לא נעימים... להלן רעיונות להקלה לזמן הפרידה.

הפחתת הקושי:

- במידה וזה עוזר, כדאי שאבא (או מישהו אחר) יקח את הילד לגן (ואמא תחזיר).

- רצוי ללכת לגן בזמן קבוע יחסית. כך היציאה תהפוך להרגל קבוע ומובן מאליו (כשמתאחרים הילד שמח שלא הולכים, ואח"כ יתקשה לצאת).

- לנסות להתאים את זמן ההגעה לשעה שבה מתקיימת פעילות האהובה על הילד, לדוגמא: משחקי חצר.

- הפחתת זמן החשיפה לקושי: להפחית את שהות הילד בגן, ובהדרגה להעלות אותו בחזרה, עם ההסתגלות.

- ריפוד קל לקושי: אפשר לרפד מעט את הקושי עם ממתק או פרס, כגורם מדרבן ש"ממתיק" את ה"גלולה המרה" של הפרידה... רק חשוב במקרה זה שלא תהיה התניה (הולכים לגן=מקבלים פרס) ושהפרס לא יהיה קבוע.

ממתק זה יכול להיות (בהתחלה) מטעם שמובטח לילד לזמן הפרידה, והילד מצפה לו. גם כשהוא בוכה בפרידה, חשוב לתת אותו! הפרס או הממתק אינם סותרים את הקושי, אלא מהווים כעין טקס מסוים שמרפד.

מיכל וילמן היא מדריכה ומלווה הורים למתבגרים צעירים וילדים רגישים ויועצת במחלקת יהלו"ם.

אם אתם מתמודדים עם קשיים ולבטים בנוגע להתנהגות ילדיכם, או אם אתם רוצים לרכוש כלים להורות מיטבית, צרו קשר עם המומחים של מחלקת יהלום. נשמח לעזור! התקשרו 073-33333-28, שלחו מייל לכתובתyahalom@htv.co.il  או לחצו כאן.