יוצאים לזמן חורף, בסימן של אהב"ה 

הרגע הזה, שהוא יוצא מהבית לישיבה לזמן הכי ארוך בשנה, זמן חורף. ולנו זה נראה עוד חזרה לשגרה, אולם אצלו אנו מתפללים שזה יהיה משהו חוויתי, משהו נצחי, משהו שהוא יהיה מחובר אליו. אז לפני תחילת הזמן יש ארבע נקודות שאנחנו ההורים חייבים לזכור לפני תחילת המסע המרגש הזה, אלו דברים שחייבים להיות מונחים אצלנו במדור של "אהבה", זה חייב להגיע משם, כי רק כשזה מגיע משם, זה הרבה יותר בטוח.

***

אמון. 

מתן תמיכה, ביטחון, אמונה, מבטח, נאמנות, יחסו של המאמין.

לכל הורה יש דרישות מהבן שלו, או מהבת שלו. פעמים רבות הדרישות הם עבור ההורה, כי הוא רוצה לראות אותו כמו ההוא, ומעוניין שיפסיק עם הטבע המעצבן הזה שהוא לא אוהב שיש בו. בואו נניח רגע בצד את הפרטים הללו, ונתמקד בדרישות הקלאסיות, עליהם עצמם חשוב להתפלל שיחזיקו מעמד, לפני כל החלומות שיש לנו בראש.

הנה, הוא הולך לישיבה, ואת אמא אכפתית, חושבת מראש שהוא לא יצליח, ובדרך כלל מבלי שתרגישי, את נפרדת ממנו עם מנגינה תובענית כזאת, כאילו חשוב שתגידי משהו עוצמתי עכשיו, וזה יציל אותו ברגעי משבר ומפגעים רוחניים. הוא מתחיל את הזמן, ואתה כאבא כבר ברור לך שהוא ימצא מה לעשות מחוץ לישיבה, ואתה הולך לשם לא בכדי לבקר, אלא בכדי לתפוס אותו על חם. תעצרו רגע... כי הוא מרגיש את זה. הוא חש את זה. הוא חי את זה. הוא מתחיל את הזמן כל כך עקום, הוא כבר יודע מראש שהוא לא מספק את הסחורה, כבר סימנו אותו. "למה לי להתאמץ אם תמיד אני על מצב טעון שיפור" שאל אותי בחור על התנהגות הוריו "עדיף כבר לא להתאמץ, הרי בכל אופן הפרצוף שלהם לא יהיה מרוצה" הוא אמר בכאב. וחשוב לציין, שבשיחה עם האבא, הוא אפילו לא ידע שכך הבן שלו מרגיש, "אני פשוט פגוע שזה מה שהוא מרגיש" אמר לי האבא. ומה שאני חשתי, שהוא לא נפגע ממנו, הוא נפגע ממני, שאני יודע על זה, שהבן שלו היה צריך לומר לי את זה. אז לפני הדרישה, בואו ונחשוב על הפרישה. כי חלק מהפרישה מעולם התורה, יכולה להתחיל גם מהדרישה במינון לא נכון, שמביאה לחץ, שנאה וחרדה.

***

הכלה.

מושג בפסיכולוגיה המתאר יכולת לקבל רגשות וקשיים של הפרט או של האחר כפי שהם, מבלי להדוף ולהכחישם.

במעטפת הביתית, יש לכל אדם את המקום שלו. כשלאדם אין מקום בו הוא יכול לחזור אליו, אין לו ביטחון, אין לו יכולת קיבול להתמודד עם סביבתו. כשהוא בישיבה, הוא חייב להרגיש שיש לו מקום. מקום זה לא רק מתבטא בחדר שלו, או במיטה שלו, אלא גם במובן החברתי. אם יש לו קשיים בדברים הללו שהם צורכי גוף ונפש בסיסיים, אין מה לדבר איתו על לשבת ללמוד. הבחור לא מרגיש מחובר בכלל למקום, יש אצלו כמה אלמנטים לא ברורים בכלל. ודווקא בגלל ההקדמה הזו, אם יש תלונה מהבן שלנו על קשיים גשמיים, חברתיים, אנחנו חייבים להכיל את זה, ללעוס את זה, ולא לתת פתרונות בזריזות, אלא לשמוע, להזדהות, להקשיב. 'הכלה' היא אבן יסוד בסיסית להשתלבותו של הנער במקום לימודיו. קחו סיפור: בחור אחד בישיבה גדולה שיתף אותי ברגשותיו: הוא היה עם עומס גדול רגשית, לימודית, חברתית, וערב אחד שכבר לא יכל עוד לשאת את הלחץ, הוא נחת בביתו עם מזוודה. אמא שלו פותחת לו את הדלת ורואה אותו. "מה אתה עושה פה? היום יום רביעי לא ליל שישי? מה קרה לך?!" שאלה במנגינה תובענית. מה קרה כאן בעצם: ברגע הקושי שלו הוא הגיע לחוף מבטחים, למקום שהכי הכי צריך להגן עליו ולעזור לו מהתמודדויות החיים, הבית שלו.  ועד שהוא אזר אומץ והחליט לעשות את זה, הוא רואה מול העיניים שלו את האמא שאליה כל כך התגעגע, עם חלוק שחור בכתמי אקונומיקה, ואם זה בחורף אז תוסיפו את הריח של התפוז בחלל הבית, ובמקום לקבל חיבוק הוא נשאל 'מה אתה עושה פה'. זה גמר אותו. זה הרס לו את שאריות המוטיבציה שנשארו והיו מתפתחים די יפה אם הקבלת פנים הייתה אחרת.

***

ביקור. 

התארחות. שהייה. שהות. השתהות. סיור. טיול. הגעה.

אבא אחד אמר לי פעם: "תאמין לי, אני רגוע שהוא בישיבה אצלכם, צוות נפלא, מבחנים לא פחות מ 90% מה צריך יותר מזה?!" כששאלתי אותו "מתי ביקרת אותו לאחרונה?" הוא ענה לי בגאווה: "תשאל מתי ביקרתי אותו לראשונה, כי לא ביקרתי אותו מאז שהוא אצלכם." ואז הוא הסביר כך "אתה יודע לפעמים שמגיעים לבקר, הילד פותח את העיניים, יש לו חשק לצאת מהישיבה לאכול בחוץ, אני לא אוהב את זה...."

אז ככה: ביקור במיוחד לבן בישיבה עוזר מאוד לתפקודו, לשגשוגו, ולפריחתו הרב עונתית. וזאת משום, שכשההורה מגיע לביקור בישיבה א. יש לצוות תמיד מה לומר על הבן שלהם, וצוות חכם יודע להציף את הדברים הטובים בעיני ההורה, והילד מרגיש - מוערך, והדימוי עצמי והמוטיבציה להצליח, נוסקת לגבהים. ב. הצוות רואה שהורה הוא שותף מלא לתפקודו של התלמיד, והוא מבין את השליחות החשובה שלו כלפי התלמיד. ג. הבן שלנו מרגיש שווה, הוא מרגיש שחווים איתו את החוויה. ואם מדובר בבחור עם חוסר ביטחון, אז הוא בכלל מרגיש שהמקום הזה שהוא גר בו (הישיבה) עדיין בשליטה ובפיקוח של הוריו, ולא זרקו אותו חלילה לאיזה פנימייה בכדי לקבל שקט (טענה ששמעתי לא פעם). ד. הבן שלנו נמצא בתוך מסגרת מחייבת, שהמון פעמים מלחיצה, דורשת, מצרה צעדים, תחרותית. הלחץ שהוא חי בו לא ידוע לנו כהורים, כי אנו בטוחים שזה משהו שאמור להיות, וזה טבעי והוא יעבור את זה. וזה ממש לא נכון, כי זה יכול לייצר משברים. ולכן ביקור מידי פעם בישיבה ויציאה עמו לאיזה מקום מעניין או טעים, זה שחרור לחץ, זה מים קרים על נפש עייפה, ולא קוקה קולה קרה על נפש מתפנקת.

***

התעניינות. 

אכפתיות. דאגה.

יש רגע מאוד מרגש אצל בחור (בישיבה קטנה, כי בישיבה גדולה אם אין לו פלאפון, הוא הפך להיות 'עוף מוזר' בעווה"ר) כשקוראים לו לטלפון הציבורי בישיבה. קודם כל קוראים את השם שלו בחדר המדרגות, זה כבר פרסום גדול מבחינה חברתית, ואז חיפשו אותו, (זה נראה קטנוני, אבל זה חלק מתהליך) ובהמון פעמים בחורים עם בעיות תקשורת, פיתחו קשר עם אלו שקראו להם לטלפון. וכל מה שהזכרתי לכם עכשיו מתגמד אל מול ההרגשה של הבן, שאמא שלו שואלת אותו שאלות מתעניינות על הגשמיות שלו. אם אני בהיותי בישיבה גדולה ההתעניינות של אמא שלי תחי' עשתה לי טוב (בתקופה שלנו מי שהיה לו פלאפון בישיבה גדולה היה עוף מוזר) אז בישיבה הקטנה על אחת כמה וכמה. והתעניינות היא לא רק בשיחות טלפון, אלא להקפיד שיהיה לילד דמי כיס בצורה מבוקרת, שיוכל לקנות לו מידי פעם משהו. ביגוד תקין וכל המסתעף, שיהיה מכובד בעיני חבריו, שזה פרט מאוד חשוב לעיצוב אישיותו ומעמדו בין כותלי הישיבה.   

***

אם אנו רוצים ילד לומד, חייב שיהיה ברמה של "אוהב את החיים בישיבה". בשביל זה  אנו חייבים לסדר לו קודם כל את כל העניינים הגשמיים, שיאהב את עצמו. בלעדיהם, אין מה לצפות ממנו. לא שווה לנו להזניח את הדברים הללו, כי ברגעי משבר, גם הקטנים שבהם יכולים להרוס חלקות טובות ככל שיהיו. חיבוק ומגע עם הילד או הילדה שלנו הינו בגדר חובה ולא כהמלצה. ככל שהוא ירגיש אותנו יותר, והיא תרגיש אותנו יותר, כך החוסן שלהם יהיה חזק ומשמעותי יותר. ולהרגיש אותנו הכוונה, בכל האמצעים העומדים לרשותנו, כהורים.

שיהיה זמן מוצלח, בסימן אהב"ה.