"השיער שלי נלכד והקרקפת נקרעה, הקב"ה הציל אותי ממוות אכזרי"

יהיו כאלו שיקראו לזה תאונת עבודה קשה, אך בעיניה של החקלאית רווית ברוריה פינק, היה זה לא פחות מכרטיס הכניסה שלה אל היהדות, והיא לא הייתה מוותרת עליו בעד כל הון שבעולם. כי דווקא ברגעים שבהם כמעט איבדה את חייה, נדלק בה הניצוץ, ומאז היא רק מתקרבת עוד ועוד.

היא חקלאית. כבר עשרות שנים שהיא עוסקת בתחום ומלווה באהבה אין קץ כל עץ או שיח שצומחים במטע. בעיקר מתמקדת רווית בגידול עצי מנגו במושבה כינרת הסמוכה לטבריה.

לפני כחמש שנים, כשהיא הגיעה לעוד יום עבודה רגיל ושגרתי, היא עסקה במיון הפירות ועמדה סמוך מאוד למכונה הממיינת. לפתע נתפסו שערותיה הארוכות במכונה, נלכדו בה ונמשכו בכל הכוח. השיער נמשך עוד ועוד, כשבינתיים נוצרו קרעים עמוקים בקרקפת. בכוחותיה האחרונים הצליחה רווית להגיע עם קצות האצבעות אל כפתור הכיבוי ולכבות את המכונה. חייה ניצלו. היא פונתה אל בית החולים ושוחררה משם עם ראש חבוש ואבחון של קרע בעין שמאל, אבל עם תחושת הודיה עמוקה. "הבנתי שהקב"ה נתן לי את החיים במתנה והציל אותי ממוות אכזרי", היא אומרת בהתרגשות. "מאותו רגע היה ברור לי שאני צריכה לעשות משהו כדי להודות לו, ובעצם כדי להצדיק את קיומי בעולם".

לראות ניסים

רווית התחילה להתקרב ליהדות – צעד ועוד צעד, באיטיות ובעקביות. "באחד הימים הזדמן לי להגיע לקברו של חוני המעגל, בחצור הגלילית", היא נזכרת, "לא ממש ידעתי מה מקובל לעשות שם, אבל מישהי נתנה לי סידור ופתאום מצאתי את עצמי מתפללת ומבקשת מבורא עולם שיעזור לי להמשיך להתקרב אליו. זה היה עבורי שלב נוסף בהתחזקות ובקשר שלי עם אלוקים".

ואז, לאחר שחלפו כשנתיים מהיום שבו נצלו חייה, היא מצאה את עצמה עדה גם לנס נוסף. היא מספרת עליו בקול חנוק: "זה היה בדיוק בנר שביעי של חנוכה – פרצה בביתנו שריפה כתוצאה מתנור עצים שהיה בסלון. אנחנו לא היינו באותו זמן בבית וחוקר השריפות אמר לנו לאחר מכן שזה עניין של דקות עד שכל הבית היה עולה בלהבות, אלא שהיה משהו שעצר את האש".

רווית מסבירה: "מדובר בדירה שכורה וישנה. בסמוך לתנור האש היה צינור מים, חלק ממערכת אינסטלציה שבעל הדירה לא טיפל בה, וכאן בדיוק היה הנס הגדול. כי ברגע שהאש פרצה היא המיסה את הפלסטיק שעל צינור המים, והמים הציפו את כל הבית וככל הנראה כיבו את האש. זו הייתה השגחה פרטית מדהימה וממש בלתי נתפסת. בדיוק אחר כך קראתי שנר שביעי של חנוכה מסמל שעלינו לקבל את השבת. החלטתי שאני אכן מיישמת זאת, וכך התחלתי לקבל על עצמי את השבת".

כחקלאית זו הייתה משימה ממש לא פשוטה. "הצמחים זקוקים לך במשך כל השבוע", היא מסבירה, "יש לי כ-1000 עצי מנגו במטע, ותמיד התרגלתי לטפל בהם בקביעות מידי יום ביומו. אבל מרגע שהחלטתי על שמירת שבת הודעתי גם לפועלים הזרים שלי שאנחנו לא עובדים עוד בשבתות, כי גם להם מגיעה מנוחה. ההחלטה הזו מאתגרת אותנו בכל שבוע, כי זה לא רק לא לעבוד, אלא בכלל להתנתק ממה שנעשה במטע. כך למשל קורה לפעמים שמשאית השיווק מגיעה לאסוף את התוצרת מעט לפני צאת השבת. הדבר הכי טבעי זה שאתן לאחד הפועלים הגויים להעמיס עליה את הסחורה. אבל מבחינתי שבת זו שבת, אין שום סיכוי שאתעסק בשיווק הפירות עד לרגע שבו היא יוצאת".

ולא קשה לך עם הוויתורים האלו? הרי בוודאי נוצרים הפסדים...

"אגיד לך את האמת – אני אפילו לא חושבת על זה במושגים של 'ויתור', כי ברור לי שאני רק מרוויחה, ובמקרה הזה אפשר לראות את הרווח אפילו באופן מידי. כי מדובר כאן במנוחה שחשובה כל כך לכולנו. עונת הקטיף היא אינטנסיבית ודורשת מהחקלאי שעות ארוכות מאוד בשדה ועבודה אינסופית גם מבחינה פיזית וגם מבחינת הפעלת המוח. אז רק טוב שיש לנו את המנוחה הזו".

פשוט להאמין ולבטוח

תהליך ההתקרבות לבורא עולם הוא זה שגם הוביל את רווית לקבל בשנה שעברה את ההחלטה לשמור לראשונה בחייה את השמיטה. "ידעתי שזה יהיה כרוך בהרבה מאוד קשיים ושעצי המנגו עלולים להיפגע, אולי אפילו באופן בלתי הפיך", היא מציינת, "אבל כחוזרת בתשובה היה לי רצון חזק לחוות את השמיטה. ידעתי שאני רוצה, וכך נכנסתי לתהליך".

זה לא היה קל בכלל, שכן ככל שחלפו הימים כך התברר לה שבשנת השמיטה אסור לעשות במטע כמעט שום פעולה. "בהתחלה הייתי מגיעה למטע ומרגישה סוג של כאב. אחר כך לימדתי את עצמי לשים מבטחי בבורא עולם, ופשוט לראות מקרוב איך הוא לוקח אחריות על המטע שלו, וזה היה ממש מדהים, כי העצים לא נפגעו בכלל. הם צמחו באופן מרהיב, בלי שתיגע בהם יד אדם וממש הרגשתי שהקב"ה בכבודו ובעצמו מטפל בהם. כך למשל כשהגיע החורף צצו הרבה צמחי בר שעלולים להזיק לעצים. בדיוק הבת שלי הייתה במטע, ושתינו תהינו בקול איך נעבור את השלב הזה. פתאום, בעוד אנחנו מדברות, פרץ למטע עדר של פרות וכיסח את כל צמחי הבר. הוא עשה עבודה מושלמת, כשאני ובתי מתבוננות ופשוט רועדות מהתרגשות. מבינות איך שהכל נעשה בהשגחה של בורא עולם".

בתחילת השנה הזו היא חזרה לעבודה אחרי שנת השמיטה, וכבר עתה היא מוצאת את עצמה בניסיון מחודש. "תחילת החורף זו תקופה בה החקלאים תמיד במתח", היא מסבירה, "אף אחד לא יכול להבטיח לנו שיהיה חורף גשום, וגם אם יהיה גשם אף פעם אי אפשר לדעת אם הוא ירד בכמויות הנדרשות ואם הוא יועיל לנו או לא. כי לפעמים דווקא כשגשום יש גם מכת קור שעלולה לפגוע ביבול באופן אנוש. "אבל דווקא בזכות המקום שהגעתי אליו מבחינת ההתפתחות הדתית שלי, אני כבר לא דואגת", היא מסבירה. "כיום הכל יותר מובן לי, ואני מבינה שהתפקיד שלי הוא לא לשאול שאלות או לחפש תשובות, אלא פשוט לבטוח בבורא עולם. שנת השמיטה המחישה לי שהקב"ה דואג לכולנו, וגם נתנה לי תזכורת למה שבאמת מוטל עלינו בחיי היום יום – פשוט להאמין ולבטוח".