קיבוץ גלויות: "הייתי הרוסיה היחידה בפנימייה של אתיופיות"

איך מרגישה ילדה רוסיה בת 12 שמגיעה לפנימייה בה כל הבנות אתיופיות? ומה עובר עליה כשהיא מבינה שכולן חוץ ממנה שומרות מצוות, ואילו היא אפילו לא יודעת לקרוא שמע ישראל? אלו לא שאלות תיאורטיות, אלא שאלות מהותיות ביותר שליוו את חייה של זויה קניגסברג, בעת שנשלחה אל הפנימייה והחלה להתרגל לשגרת חיים מאתגרת.

בפנימייה הכירה זויה את שושנה דרור, שלכאורה נראתה ההיפך המוחלט ממנה – ממשפחה אתיופית בעלת שורשים דתיים, אך עד מהרה הסתבר שהחברות ביניהן עומדת להפוך לאיתנה וחזקה יותר מכפי שניתן לדמיין.

"זהו סיפור החיים שלנו", אומרות שתיהן בפשטות כשהן חושפות את חייהן המשותפים שבחודשים האחרונים הומחזו ועלו כהצגה בשם "שיכון גלויות". יחד הן מתיישבות כדי לשתף בהם, ובהוויה הישראלית הקיומית כל כך שהן הצליחו לייצר.

ילדות של אתגרים

"נולדתי בברית המועצות, בעיר חרקוב", פותחת זויה. "ההורים שלי עלו לארץ כשהייתי בת שנה וחצי, בעלייה הגדולה של ברית המועצות. הם התקשו להסתגל למנטאליות הישראלית ולהבין את השפה. גם מבחינה מקצועית היה להם קשה להשתלב – אמא במקצועה הייתה מהנדסת מכונות, ואילו בארץ היא עסקה בעבודות פשוטות. אבא היה צייר מוכשר, אך לא הצליח למכור את ציוריו ביותר מפרוטות. התגוררנו בתל אביב, וכילדה מצאתי את עצמי מתמודדת עם עוני גדול מאוד, נאלצת לעתים קרובות להיות 'המתרגמת' של הוריי במשרדי ממשלה ובהזדמנויות שונות,  ותמיד מרגישה שונה ואחרת".

כשהייתה זויה בת 12 נתקלה אמה במודעה בעיתון על אולפנה ופנימייה לבנות בחינם, והיא החליטה לרשום את בתה. לעובדה שהיה מדובר בפנימייה דתית, בעוד שהם משפחה חילונית, היא כלל לא ייחסה חשיבות. 

"רק כשנכנסתי לפנימייה גיליתי שמדובר בפנימייה של בנות אתיופיות", מציינת זויה, "מנהל הפנימייה קיבל החלטה להוסיף קבוצת בנות רוסיות, ואני הייתי אחת מתוך תשע בנות שהצטרפו. אלא שמהר מאוד נשרו שאר הרוסיות מסיבות כאלו או אחרות, ואני הייתי היחידה שנשארתי. הרגשתי כל כך זרה ושונה מכולם. לא רק בצבע העור, אלא גם במנטאליות, כי באתי מבית רחוק כל כך מהיהדות. לא הבנתי בכלל מה הבנות עושות כשהן פותחות סידור ומתפללות. 'שמע ישראל' היה מוכר לי רק מהשיר של שרית חדד.

"עם הזמן מצאתי את עצמי כשאני מתקרבת לתורה ומצוות, מה שייצר הרבה קונפליקטים בבית. להורים שלי היה קשה מאוד לקבל את השינוי הזה. אבא, כצייר שהגיע מעולם התרבות הרוסי, היה רחוק מאוד מהיהדות. גם אמא שלי לא התחברה. שניהם ממש התנגדו למנהגים שהבאתי לבית. ההתמודדות הזו ליוותה אותי עד לנישואין. רק אחר כך היא נרגעה מעט".

שושנה, בשונה מזויה, נולדה בארץ. היא בת להורים שעלו מאתיופיה בעלייה של סוף שנת 1980, במבצע המכונה 'מבצע אחים'. "אני חמישית מתוך שבעה ילדים", היא מספרת, "כבר כשהייתי ילדה קטנה התגרשו הוריי, ואימי גידלה אותנו לבדה. היא נאבקה על כל שקל ולא היה לה כמעט זמן להיות אתנו, היא הייתה עסוקה בלשרוד ולפרנס. יותר מכל אני זוכרת אותה עומדת על יד החלון בבית ופשוט מתפללת לבורא עולם שיעזור לה.

"בכלל", היא מוסיפה, "המשפחה שלי הייתה מאוד דתית, עם זיקה גדולה ליהדות וחיבור למסורת. אני נכדה של קס. סבא שלי היה רב גדול באתיופיה וגם שימש כשוחט מפורסם. למרות זאת כשהוא הגיע לארץ נדרש ממנו ומרבנים נוספים לעבור 'גיור לחומרא', וכך הוא למד במשך שבע שנים במכון מאיר את כל הלכות השחיטה מחדש, כדי לקבל הכרה ברבנות. סבא היה אדם מיוחד, הוא מעולם לא התרעם ואפילו שמח בכך שהוא זוכה ללמוד עוד ועוד. במבט לאחור אני חושבת שלא מספיק הערכתי אותו. כנראה שלא היה לי ממש נוח עם הבית והמסורת שהגעתי מהם".

גם שושנה הגיעה לאותה פנימיית נוער שבה למדה זויה, וגם היא חשה שם שונה ולא ממש שייכת. "כשהגעתי לפנימייה חוויתי סוג של משבר, כי כולן סביבי דיברו אמהרית, ואילו אני בכלל לא הכרתי את השפה, כי הוריי תמיד דיברו אתנו בעברית, אמנם עילגת, אבל עברית. הבנות בפנימייה חשבו שאני מנסה 'להתנשא' עליהן, כאילו שאני צברית. זה גרם לי להרגיש מנותקת ולא קשורה. אבל גם בבקרים, כשלמדתי באולפנה המקומית, חשתי ניתוק, כי כולן שם היו ישראליות והסתכלו עליי כעל מי ששייכת לקבוצת העולות. כך יצא שבשום מקום לא מצאתי את עצמי".

קשר מעומק הנשמה

כששושנה וזויה מספרות על עצמן, הן מציינות שיש ביניהן הרבה מן המשותף. "נולדנו באותו תאריך עברי – י"ב תמוז, בהפרש של שנתיים", הן מספרות. "שתינו חווינו ילדות קשת יום, שתינו גדלנו מחוץ לבית, ואף פעם לא הרגשנו שייכות באמת לתרבות הישראלית. חווינו בחיים הרבה זרות, עוני, שוני וכאב, אך הצלחנו לצאת מהמעגל הזה ולמצוא לעצמנו דרך חדשה שמתאימה לנו ובה לנהל את חיינו".

ויש גם דבר נוסף שמחבר ביניהן. שתיהן חוו את פטירת ההורים בגיל צעיר. "כשהייתי בת 24 נפטרה אמי מסרטן, ואבא שלי נפטר שבעה חודשים אחריה", מספרת זויה, "באותם ימים כבר הייתי נשואה, אבל הרגשתי שהטרגדיה הזו עוצרת לי את כל החיים. גם היום, תשע שנים לאחר מכן, אני מרגישה שהאובדן והגעגועים מלווים אותי, לא מרפים לרגע. בתקופה האחרונה כשישבנו לבנות את ההצגה, הרגשתי שהזיכרונות שוב צצים בי, והפעם מגיעים ממקום טוב. התחלתי להבין את הדבר הענק שהוריי עשו בכך שהביאו אותנו לארץ ישראל. קלטתי את ההתמודדות הבלתי נתפסת שהייתה להם, ופתאום הבנתי כמה שאני צריכה לחוש הכרת הטוב כלפיהם. אני מרגישה שבכך שאנו מעלות את ההצגה הזו על הבמה אני בעצם עושה הנצחה חיה להורים שלי".

שושנה חוותה את פטירת אמה כשהייתה בתחילת שנות ה-20 לחייה. "הכאב שיתק אותי נוראות", היא נזכרת, "אמא נפטרה בפתאומיות והשאירה אותי ואת אחיי ממש לבדנו בעולם. מרגע שהיא נפטרה הרגשתי שנפער בחיי חלל ענק, כי למרות הקשיים וכל מה שחוותה, אמא הייתה תמיד אדם מאוד חי וחזק, היא זו שניהלה את הבית שלנו, והיה מאוד מוזר לחיות בו ללא אמא. היה לי גם קשה עם זה שאני היחידה מבין אחיי ואחיותיי שנשארתי שומרת תורה ומצוות. מעניין שדווקא באותה תקופה מצאתי את עצמי מתחזקת יותר ויותר, וכשאחיי היו אומרים לי שהם מעריכים אותי על כך שאני איתנה ולא עוזבת את הדרך, הייתי משיבה להם שהדבר היחיד שמציל אותי הוא החיבור ליהדות, כי הוא גורם לי להאמין שיש תכלית לסבל שאני עוברת, והחיבור לקב"ה נותן לי כוח. דווקא אני זו שלא הבנתי אותם – איך הם מסוגלים לתפקד ללא האמונה?"

זמן קצר לאחר מכן התחתנה שושנה והקימה את ביתה. "בעלי הוא ישראלי ממוצא אשכנזי", היא מציינת בחיוך, "אחרי החתונה עברנו להתגורר באלון מורה, ואחרי זמן קצר התברר לי שגם זויה התחתנה עם בחור מאותו יישוב. כך מצאנו את עצמנו ממשיכות עם החברות הוותיקה שלנו, הפעם בתור שכנות".

לראות את החיבור, לא את השוני

כיום זויה היא אמא לשלוש בנות, ושושנה אמא לחמישה ילדים. "אני לא חושבת שמישהו רואה בנו משהו יוצא דופן, אנחנו נראות כמו כל משפחה אחרת מהיישוב", אומרת שושנה.

אתן מרגישות שכיום יש למוצא שלכן משמעות בחיים האישיים שלכן?

שושנה: "האמת היא שפעם הסתכלתי על עצמי כישראלית, אך ככל שחולפות השנים ובפרט מאז שהפכתי לאמא, אני חווה משבר זהות קטן ומבינה שאני עדיין לא ממש כמו כל ישראלית. הקשר שלי עם המסורת האתיופית כל הזמן מתחדד, ואני נקשרת מאוד להנהגות כאלו ואחרות. לצד זאת הבית שהקמתי הוא ישראלי לגמרי, הילדים שלי לא יודעים מילה באמהרית, ובעצם אני נמצאת בתהליך שבו אני מחפשת את עצמי ומנסה להבין איפה אני מוצאת את החלקים במסורת האתיופית שאני יכולה להתחבר אליהם, כדי שיעזרו לי לעבוד את השם בשמחה, ולא כדי לרצות את החברה שאולי מצפה שאהיה בדיוק כמותה".

"גם אני לא מרגישה רוסיה", מצטרפת זויה, "אבל דווקא העיסוק בהצגה החזיר אותי למקום הרוסי שכנראה היה חסר לי מעט בחיים. כי כאשר הוריי נפטרו הרגשתי שהחיבור לעולם הרוסי כאילו נגדע, ושכביכול אין לי עוד קשר אליו. זה כאב לי, כי מדובר בחלק מהזהות, השפה והתרבות שלי. ההצגה הזו שבה אני משתמשת במילים בשפת האם שלי ומזכירה את המנטאליות הרוסית, בעצם מחזירה אותי לשם, ואני שמה לב שאני אוהבת את המקום הזה, אפילו מתגעגעת אליו".

ושושנה מציינת לסיום: "שואלים אותי לא פעם מה המסר של ההצגה שלנו, ואני משיבה שהדבר שהכי חשוב לי להעביר הוא את אהבת עם ישראל. כי לפעמים אנחנו פוגשות מישהי ומרגישות זרות כלפיה ולא קשורות. גם חיצונית היא נראית הפוכה מאתנו, אבל האמת היא שיש הרבה יותר מה שמחבר מאשר מה שמפריד, והייתי רוצה שאנחנו כנשים וכעם בכלל נהיה מספיק אמיצים כדי לא להתייחס לחיצוניות ולא לאפשר לדרכים השונות להפריד בינינו. אמנם אנחנו שונים כי כך רצה הקב"ה, אך המשימה שלנו היא לחפש איפה אנחנו יכולים להתחבר".

ואילו זויה מוסיפה: "שמתי לב שפעמים רבות כאשר מגזר מסוים מדבר על גזענות שהוא חווה, בו בזמן הוא גם מתבטא באופן גזעני כלפי מגזר או עדה אחרים. לשמחתי נראה לי שבהצגה שלנו אנחנו מצליחות לשבור את העניין הזה וגם קצת לצחוק עליו. הנה, למרות שאני באה ממשפחה חילונית מברית המועצות, ושושנה באה מבית אתיופי דתי – בסופו של דבר חווינו שתנו חוויה אנושית אחת, והסיפורים שלנו מתלכדים יחד. זה לא רק סיפור אישי שלנו, אלא הסיפור של כל אחד ואחת מהמארג האנושי שיש לנו כאן בארץ".