"להיות אמא לילד אחד בחברה של משפחות ברוכות, זה כאב לב אינסופי"

"זה לא שאין לך ילדים, יש לך שלושה. כנראה שזה רצון הבורא. ואולי הקב"ה בכלל מעמיד אותך בניסיון?" את התגובות האלו ועוד הרבה מאוד משפטים דומים שמעה אפרת ליבי שוב ושוב מהאנשים הקרובים אליה ביותר, כאשר שיתפה אותם בכך שהיא נמצאת בטיפולי פוריות, מתוך רצון חזק להביא לעולם ילד נוסף.

"זה באמת רצון שלכם או רק השפעת החברה?" היו שניסו לברר אצלה את הנקודה שגורמת לה ולבעלה אליסף לעבור פרוצדורות רפואיות עם כאבים נפשיים וגופניים, אכזבות חוזרות ונשנות, והכל כדי להגדיל את המשפחה שממילא כבר קיימת.

"הייתי משיבה שוב ושוב שהחלום שלי הוא משפחה גדולה", מסבירה אפרת. "הייתי אומרת שנכון שאולי הקב"ה מעמיד אותי בניסיון, אבל ניסיון הוא השתדלות, ואולי מה שמוטל עליי הוא לעבור את הטיפולים כחלק מההשתדלות? אבל האמת היא שאני בעצמי לא ידעתי מה להשיב. בדיוק כפי שלא ידעתי להסביר את העובדה שאחרי שתי לידות בגיל 24, הפסיק הגוף שלי לשתף פעולה, ובמשך שנים ארוכות לא הגיע שום הריון".

לחשוף את הקושי

אפרת ליבי היא לא רק מאותגרת פוריות, אלא גם בימאית מוכשרת, בעלת עסק לצילום ועריכת וידאו. היא הוציאה תואר ראשון בהוראת קולנוע ומחשבת ישראל דרך מכללת אורות ובהמשך למדה תסריטאות בבית ספר 'מעלה'. 

חשבת אי פעם שיבוא יום בו תצאי בסרט דוקומנטרי על חייך האישיים?

"האמת היא שמעולם לא. הכל התחיל כשהוטל עלינו במהלך הלימודים להפיק סרט דוקומנטרי ונדרשתי לבחור נושא. מכיוון שיש לי כמה גיסים שמתגוררים באוהלים בחוות חשבתי בתחילה שאכין סרט שיעסוק בחייהם. אבל היו סיבות שונות שגרמו לי לרדת מהרעיון, ואז המשכתי לחשוב על כיוונים נוספים ומיד עלו במוחי חברות טובות שלי מקבוצת מאותגרות פוריות בשומרון. מדובר בנשים מיוחדות במינן, חזקות באופן לא רגיל ומלאות באמונה. על סיפורה של כל אחת מהן אפשר לכתוב ספר שלם. מהר מאוד הבנתי שהסרט שלי יעסוק דווקא בהן – נשים שאינן מאותגרות פוריות מהסוג ה'רגיל' שמצפות ללידת ילדן הראשון, אלא נשים כמוני – עם עקרות משנית. שכבר יש להן ילדים בבית, אך בשלב מסוים הילודה נעצרה, ומכיוון שהחלום על משפחה גדולה לא עוזב אותן, הן עוברות מסע של טיפולי פוריות לא פשוטים, עם שאיפה עצומה שמלווה אותן לאורך כל הדרך – לזכות לחבוק את הילד הבא שלהן. עבורו הן מוכנות לעשות הכל".

אפרת ליבי

זוהי תופעה רווחת?

"כן, היא רווחת מאוד. למעשה, רוב מאותגרות הפוריות בקבוצה שלנו בשומרון הן כאלו שכבר יש להן ילדים. לא תמיד זוהי עקרות משנית כמו במקרה שלי. לפעמים יש כאלו שעברו טיפולים כבר מהילד הראשון, ואחרי שהצליחו פעם או פעמיים, הן ממשיכות עם הטיפולים לקראת הילד הבא. יש לנו בקבוצה אפילו כאלו שעוברות טיפולים לקראת הילד החמישי. כחלק מהסרט ראיינתי גם את ד"ר אריה ברקוביץ, רופא פוריות מפורסם, וכששאלתי אותו עד איזה מספר של ילדים עוברות נשים טיפולים, השיב שהוא מכיר גם טיפולים לשמונה ולתשעה. מעניין לראות כיצד הורים מוכנים לעשות הכל כדי שתהיה להם משפחה גדולה, וזה לא אומר רק לעבור טיפולים קשים ופרוצדורות מורכבות, אלא גם לשלם סכומים כספיים לא מבוטלים. כי המדינה מממנת לכל זוג עד שני ילדים, והחל מהילד השלישי יש רק מימון חלקי".

ומאיפה קיבלת את האומץ לעסוק בכזה נושא ולחשוף סיפורים כל כך אישיים?

"נכון שהחשיפה הייתה מלחיצה ומאוד לא פשוטה, אבל הרגשתי שיש לי שליחות להביא סיפורים כאלו ולהעלות אותם למודעות. היה ברור לי שאם באמת צריך שמישהו יחשוף את הדברים, עדיף שזה יהיה מישהו כמוני, שמגיע מתוך המגזר וחווה את הסיפור בעצמו".

שנים של ציפייה

"התחתנתי בגיל 22", משתפת אפרת בסיפורה האישי, "הבן הגדול נולד מהר אחרי החתונה, אחריו נולדה גם בת. ברוך ה' שניהם הגיעו בקלות ובאופן טבעי. בגיל 24 כבר היו לנו בן ובת, והרגשנו שאנחנו על דרך המלך. אלא שאז הכל נעצר. רצינו להמשיך ללדת ולהגדיל את המשפחה, אבל זה פשוט לא קרה. בתחילה ניסינו לתת לזמן לעשות את שלו, אך כשחלפו כמה שנים ללא הריון, התחלנו להבין שיש כנראה בעיה, ואם כך – אז צריך לטפל בה. כך הגענו למרפאת פוריות, שם התחלנו לעבור טיפולים – בתחילה פשוטים ואחר כך הגענו להפריות מבחנה. אמנם הרופאים לא אבחנו סיבה אמתית לעקרות המשנית, אבל הם המליצו לנו על טיפולים, כי גם הם הבינו שבדרך טבעית זה לא קורה. אחרי שניסינו אינספור דרכים אחרות כמו דיקור סיני, שינוי תזונה, ספורט ועוד דרכים נוספות  מקבילות – הבנו שאין מנוס מטיפולים".

איך הרגשת עם התואר החדש שקיבלת – מאותגרת פוריות?

"זה לא היה קל בכלל, לא רק התואר, אלא כל מה שנדרש מאתנו לעבור. בכלל לא חשבנו שנהיה אי פעם במקום הזה, הרי יש לנו ילדים ואנחנו כביכול במקום אחר. יחד עם זה הייתה תחושה חזקה שהקב"ה רוצה להגיד לנו משהו, להמחיש לנו שהוא זה שמנהל את העולם. נכון שלפעמים אנחנו חושבים שיש לנו שליטה על החיים והכל בידיים שלנו, אבל זה לא נכון".

אפרת ובעלה חוו המתנה ממושכת של חמש וחצי שנים עד שנולדה בתם השלישית, בהפריית מבחנה. אבל הם לא חשבו להסתפק בכך, ועד מהרה יצאו למסע נוסף – אל ילדם הרביעי. את המסע הזה בדיוק מתארת אפרת בסרט שבחרה להפיק – 'בידיים מלאות'. "התחלתי את הסרט כשהיינו במהלך הטיפולים, מבלי לדעת אם הם יצליחו ומתי", היא מבהירה. "זהו סרט דוקומנטרי. גם שתי הנשים הנוספות שמשתתפות בו מביאות סיפורים דומים לשלי, גם הן כאלו שכבר יש להן ילדים והן עוברות טיפולים כדי להגדיל את המשפחה. גם אצלן ליווינו את הסיפורים בזמן אמת, כשאנחנו לא יודעות איך הם יסתיימו, ומתפללות שנזכה לסיים את הסרט בבשורות טובות".

עוברים (צילום: אפרת ליבי)

מה לדעתך הדבר הקשה ביותר לאישה שנמצאת בטיפולים?

"אני חושבת שלכל אישה יש דברים אחרים שקשים לה. יש נשים שסובלות מאוד מהטיפולים הפיזיים ומהזריקות. יש כאלו שדווקא מסתדרות עם הכאב הפיזי, אך קשה להן יותר עם התגובות של החברה, יש גם נשים שההתמודדות הזוגית מקשה להן. אפשר לומר שכל אחת חווה קושי שונה. במקרה שלי הקושי הגדול ביותר היה להיות בחברה של משפחות בעלות ילודה גבוהה מאוד. באותם ימים התגוררנו בהר ברכה, יישוב עם משפחות ברוכות. גם לרב ולרבנית של היישוב יש 13 ילדים. השכנות והחברות שלי ילדו כמעט מידי שנה, והלב שלי כאב בכל פעם מחדש – למה רק לי זה לא עובד?"

אנשים סביבכם הבינו את הקושי?

"היו שהבינו יותר והיו שפחות. אגב, זה גם היה אחד השיקולים שגרמו לי להפיק את הסרט. היה לי חשוב מאוד שאנשים יבינו את המקום שבו אנו נמצאות. שלא נשמע שוב את התגובות: 'תפסיקו להתבכיין, תגידו תודה על מה שקיבלתן'. כי זה לא נכון. אנחנו באמת אומרות תודה, אך יחד עם זאת גם רוצות עוד. גם את התגובות: 'איך אתן מעזות להתלונן בזמן שיש זוגות שאין להם בכלל ילדים?' אנחנו מכירות, וגם בנוגע לנקודה הזו חשוב לי להעביר את המסר – ברור לי שאי אפשר להשוות את הקושי שלנו לקושי שעובר על זוגות שאין להם ילדים בכלל. זה לא מתקרב אפילו. אבל אנחנו מדברים בסרט על קושי אחר. הוא קיים ואי אפשר להגיד שאנחנו מתלוננות סתם".

זכור לך במהלך ההמתנה רגע קשה במיוחד?

"הרגעים הכי קשים היו רגעי האכזבה. היו טיפולים שכבר היינו בטוחים שיצליחו, ולבסוף כשהבנו שהם לא הובילו לכלום – חווינו רגעים קשים מאוד. מאוד קשה להתרומם ולהמשיך הלאה".

המחיר, ההקרבה והגבולות

אלירז ישראלי גרה במרחק בתים ספורים מאפרת, אך הן הכירו בכלל במרפאת פוריות בבני ברק. "הבת הגדולה של אלירז נולדה באופן טבעי", מספרת אפרת, "אחר כך היו לה עוד 13 הפלות ושתי לידות. היא ובעלה דוד רצו מאוד להביא ילד רביעי, ואז הוסבר להם שאם זה לא קורה באופן טבעי, הם יצטרכו לעבור הפריות מבחנה, שבהן יבחרו את העוברים הטובים ביותר שיצליחו לשרוד ולהתפתח. כך גם הם נכנסו אל תוך האתגר ואל ההמתנה הקשה להצלחתם של הטיפולים".

אלירז ישראלי (צילום: אברהם שפירא)

גם חיה שמידוב חושפת את סיפורה בסרטה של אפרת. היא ובעלה אלחנן המתינו שבע שנים עד שנולדה בתם תהילה מטיפולי פוריות. לאחר מכן נולד גם בנם השני - אלישמע. במהלך הלידה של אלישמע חוותה חיה אירוע של פרפור חדרים בלב, ובעקבותיו המליצו לה הרופאים לא להיכנס עוד להריון, כיוון שהיא מסכנת בכך את עצמה. כשאלישמע היה בן שש החליטה חיה בכל זאת לקחת את הסיכון ולחזור לטיפולים.

חיה (צילום: שירה ביליג)

מהו לדעתך רגע השיא של הסרט?

"זה לא רגע אחד. יש המון רגעים כאלו. אני אישית התחברתי במיוחד לרגעים שבהם רואים את קרובי המשפחה של אלירז וחיה שמבינים פתאום מה שהן עוברות. כך למשל בעלה של חיה שדומע כשהוא מתחיל להבין מה עובר על אשתו, או אלירז שמתוודעת לכאב של בתה. דווקא כשהקושי משתקף דרך מבטם של אחרים, ולא של גיבורות הסרט, הוא הופך למוחשי הרבה יותר".

למי את מייעדת את הסרט? מיהו קהל היעד?

"הסרט הוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי חיפה והיה מועמד לקבלת פרס 'הסרט התיעודי הטוב ביותר'. בנוסף, הוא מוקרן במגוון יישובים ומתנ"סים ומיועד לכל אישה, מכיוון שזהו סיפור שבאמת כל אחת יכולה להתחבר אליו, כי הוא מציף הרבה נושאים נשיים –טיפולים, זוגיות, הפלות, שמירת הריון, ובעיקר – איך הבית חווה את כל זה ומהו המחיר שאנו מוכנות לשלם כדי לזכות בעוד ילד. מעבר לכך, יש גם את הסיפור האמוני שמלווה את הסרט לכל אורכו. עם השאלה של איך אנחנו עוברים את ההתמודדות הזו מול הקב"ה, וכמובן שיש גם את הקושי החברתי, כי בחברה הדתית שיש בה משפחות גדולות, ההשוואה היא בלתי נמנעת. אין יום שבו אישה לא מרגישה את הפער בינה לבין חברותיה, לגיסתה ולאחותה. אלו דברים מוחשיים מאוד".

אלירז ישראלי (צילום: שירה ביליג)

לדבריה של אפרת, התגובות בעקבות הסרט הן מדהימות. "הסרט הוקרן במקומות דתיים וגם במקומות שאינם כאלו, והיה מעניין לראות איך שבכל הקהלים מתרגשים ממנו ומאוד מתחברים לדמויות. יחד עם זאת הוא גם מעורר הרבה מאוד שאלות על המחיר שמוכנים לשלם כדי להגדיל את המשפחה, מה שמוכנים לעבור למען התגשמות החלום, ואיפה בעצם עובר הגבול. האמת היא שלי בעצמי אין תשובה, כי כל אישה עם הכוחות והגבולות שלה, אבל ברור שמתעוררים בעקבות הצפייה הרבה אמוציות ורגשות. באופן אישי התרגשתי כששוחחתי עם אחד מהאנשים שסייעו לנו בהפקת הסרט – תל אביבי, חילוני. שאלתי אותו לאחר ההפקה: 'ועל  מה אתה הולך לעבוד עכשיו?' הוא השיב לי: 'לעבוד על להביא לעולם עוד שלושה ילדים...' זה המחיש לי יותר מכל שהמסר עובר".