חשיפה: מיהו המתנדב בן ה-80 על הקטנוע?

כשאלכס מיציגן חגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-80 הוא לא העלה בדעתו שיקבל ברכות ואיחולים חמים מאנשים רבים כל כך, גם מכאלו שהוא מעולם לא הכיר.

"הייתי בדיוק בחו"ל", הוא מציין, "וההודעות שנשלחו לסלולארי שלי הגיעו לילדיי והם העבירו אותן אליי. מהר מאוד התברר לי שבארגון מד"א שבו אני מתנדב כבר כמעט 60 שנה, פרסמו ברכות 'למתנדב על הקטנוע שהגיע לגיל 80', ואנשים קראו את זה ופשוט התמלאו בהשראה. קיבלתי כל כך הרבה פניות של כאלו שרצו רק לברך אותי, לחזק אותי ולאחל לי שאזכה לעוד הרבה שנות התנדבות. זה היה מרגש מאוד".

התנדבות שנולדה במקרה

למד"א יש אלפי מתנדבים ברחבי הארץ, אך אלכס מיציגן הוא ללא ספק סיפור נדיר. "אני יליד טבריה והתחלתי להתנדב במד"א אחרי הצבא, בגיל 21", הוא מספר על עצמו. "האמת היא שזה קרה ממש במקרה. באחד הימים התרחש ירי מכיוון ירדן אל טבריה והיו נפגעים. אני בדיוק הייתי באזור והבחנתי במה שקורה. בלי לחשוב הרבה, רצתי אל תחנת מד"א, לקחתי אמבולנס שהיה מסוג פורד טרנזיט ונסעתי אל האזור שבו התרחש הפיגוע. הייתי לבדי ופעלתי במהירות – ביצעתי פעולות מצילות חיים בשטח והעברתי את הפצועים לבית חולים פוריה. לצערי נודע לי מאוחר יותר שהיו באירוע שלושה הרוגים. כשהחזרתי לבסוף את האמבולנסים אל התחנה, המתין לי מנהל התחנה והודיע לי: 'מרגע זה אתה נשאר אתנו, אנחנו צריכים אחד כמוך'. כך התחלתי להתנדב".

במשך השנים היה אלכס פעיל בתחומים רבים במד"א, תמיד בהתנדבות. בין היתר כסגן ראש המשלחת ברומא, לשם הוזמן על ידי הצלב האדום. "אבל באופן כללי הפעילות שלי מתמקדת כאן בארץ, בטבריה", הוא מדגיש. "אני מתגורר בטבריה עד היום ובמשך השנים הוזנקתי אלפי פעמים לטיפול באירועים בהם אנשים היו בסכנת חיים. טבריה היא עיר תיירותית, ולעתים קרובות מדובר במבלים או במטיילים. אלו אנשים שביקשו בסך הכל לבוא ליהנות, אך פתאום חוו תאונה קשה, או פציעה מסוג אחר. עם השנים התחדדה אצלי ההבנה שמדובר בחלקיקי שניות שיכולות להפוך לאסון טראגי או לנס של הצלה, וקיבלתי על עצמי שבכל פעם שאני מקבל קריאה, אני עוצר הכל, לא חושב על כלום, אלא רץ להציל חיים. אני בעלים של מרכז שירות יונדאי מיצובישי בטבריה, יש לי הרבה עבודה. אבל שום דבר לא מעניין אותי בזמן שאני מקבל קריאה".

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

המשימה: להציל חיים

יש גם מקרים שאלכס לא מסוגל לשכוח. "בשנות ה-70 הגיעה לטבריה משאית שעברה הסבה לטיולית כשהיא עמוסה בילדים. כשהיא ירדה בירידות של טבריה איבד הנהג שליטה, הטיולית התהפכה על צידה ועשרות ילדים שנפגעו. המראות היו קשים ביותר, כי חלק מהילדים היו קטועי ידיים, שכן ידיהם נמחצו מתחת למשאית.

"היה גם  מקרה טראגי נוסף ובלתי נשכח של אוטובוס מלא בנשים שהתהפך. באירוע נהרגו שש נשים והייתי בין המתנדבים הראשונים שהגיעו למקום. כמובן שפעלנו באופן מידי ועשינו כל מה שצריך כדי להציל את מי שאפשר, אבל המראות הקשים לא עוזבים אותי עד היום. בנוסף היו לצערי עוד הרבה תאונות דרכים וסיפורים קשים. התקופה שבה אני מוזעק להכי הרבה אירועים היא כמובן בימי בין הזמנים. אלו ימים שבהם מגיעים הרבה מטיילים לטבריה, בעיקר בחורי ישיבות. אין שנה שאין מקרה של מישהו שטבע בכינרת לאחר ששחה בחוף בלתי מוכרז. אנחנו מנסים לעשות מה שאפשר כדי להציל וגם כדי להעלות מודעות – שאנשים יבינו את גודל הסכנה, שיקלטו שחייהם עלולים להיפגע ושפשוט לא יכניסו את עצמם לסיכונים כאלו".

ראית במשך השנים מראות כל כך קשים. מה נותן לך כוח להמשיך?

אלכס לא חושב פעמיים. "הסיפוק", הוא משיב במילה אחת. "ברור שאין דבר שנותן יותר סיפוק מהצלת חיים. וכמובן שיש גם ניסים שנותנים לך המון כוח להמשיך. כך למשל באחד הימים הוזעקתי למקרה של דירה שעלתה באש. השריפה פרצה בקומה השישית וכשהגעתי למקום טענו השכנים שיש ילדים למעלה. הייתי עם חבר נוסף ושנינו לא היססנו – עלינו אל הדירה וגילינו שהבית כולו בוער ואפוף עשן. הילדים התחבאו במטבח שאליו עדיין לא הגיעה האש, אך היה שם המון עשן והם כמעט לא יכלו לנשום. כיסינו כל אחד מהם בשמיכה, אני הורדתי ילד אחד והחבר שלי הוריד את הילד השני. רגעים ספורים אחר כך כבר נשרפה הדירה כליל. אין בעולם מילים שיוכלו לתאר את הסיפוק הגדול שהרגשנו".

ובכל זאת, אתה כבר לא צעיר, ומדובר בהתנדבות שדורשת הרבה כוחות פיזיים...

"אני אמנם בן שמונים, אך הקב"ה נתן לי כוחות ואני מתכוון להמשיך לנצל אותם ככל שרק אוכל. כל אדם שמצילים הוא עולם ומלואו. אז איך אפשר לוותר על כך? כששאלו אותי מה אני מאחל לעצמי ליום הולדת שמונים, הסברתי לכולם שאני לא מבקש כלום, רק שאזכה להמשיך להציל חיים כפי שעשיתי עד היום. מבחינתי זו המשאלה הגדולה ביותר".