גם כשאין לך כוח וזמן – את תמיד אמא

במשך תקופה ארוכה לא כתבתי פוסטים מרעננים ומחזקים לאימהות.

ההפסקה התחילה באזור הזמן של "החופש הגדול",

אז דבקתי בעיקרון שלי שאומר שאם אני עסוקה מכדי לכתוב,

כנראה אימהות אחרות עסוקות מכדי לקרוא.

אח”כ הייתה תחילת שנת הלימודים וההתארגנות, בקושי נשמנו והגיעו החגים,

ואני עדיין לא חזרתי לשגרת כתיבת הפוסטים.

שוב תירוצים שונים ומשונים שלא מסתדר לי ואני לא באמת חייבת,

ויש דברים חשובים יותר, ולא נורא לקחת פסק זמן, ואני גם עובדת וגם עסוקה,

ואין זמן לדחוף עוד דברים, וגם מזג האוויר כל כך לא ברור,

ויש כל כך הרבה צינתוקים שלוקחים את הריכוז,

ויש כמה עניינים חשובים שצריך להסדיר,

תורים לרופאי שיניים, עיניים, אורתופד וכדומה.

ועוד כהנה וכהנה, באמת תירוצים מוצדקים, לכל הדעות.

וכל זה אף על פי שאני יודעת שיש נשים שממש נהנות ומחכות לפוסטים

ומגיבות לי על זה כל הזמן (תודה!).

בקיצור, אנחנו כבר אפילו אחרי הבחירות, והנה הגעתי לזה.

כשאני מתיישבת לכתוב סופסוף, ואני חושבת על פסק הזמן שלקחתי,

אני מגלה איזו יכולת מדהימה, ממש מיוחדת במינה, יש לנו כאימהות.

אם בחלק מתחומי החיים אנחנו יכולות לקחת הפסקה לעצור שניה, לחזור, לשנות, להתלבט להתחרט, הרי שבאימהות זה לא ככה.

ברגע שהפכת לאמא - זה סוג של אל חזור.

זהו זה, את מעכשיו אמא ולא יכולה להתפטר.

לכל אמא יש התכונה הלא מובנת הזו של מסירות סבלנות ודבקות במשימה.

נכון שלפעמים אין לך סבלנות (גם לי אין)

ונכון שלפעמים את חייבת שקט (גם אני חייבת)

ונכון שלפעמים אין לך מצב רוח ואת לא רוצה לחשוב על האחרים,

נכון.

אבל זה לא סותר את זה שעל פי רוב את כן מסורה, ואת כן עם סבלנות,

והכוונה לסבלנות לחיים באופן כללי,

אז זה הרוב,

והרוב קובע.

יוצא שגם בשגרה וגם מחוץ לשגרה את עדיין שם,

אמא בכל תפקידך ומהותך עם התכונות הנפלאות שעד היום אפילו לא שמתי לב אליהן.

אז הנה, אם ההפסקה הביאה לתובנה המופלאה הזו, המחזקת, המדרבנת,

זה היה שווה!

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית.