פרשת לך לך: ניכוש בשעת ניכוש, עידור בשעת עידור

נעיין באחד המדרשים המתארים את המסע של אברהם: "בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהריים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר - הלוואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. כיוון שהגיע לסולמה של צור (מקום בארץ ישראל), ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור. אמר - הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקדוש ברוך הוא – 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'". (בראשית רבה ל"ט, ח').

התבוננות במדרש זה מעלה מספר שאלות.

ראשית, מה היה בעבודה החקלאית בארץ כנען שגרם לאברהם השתוקקות לגור בארץ הזאת? ממה התפעל אברהם?

שנית, מדוע מבין כל עבודות האדמה, המדרש מדגיש שאברהם "התרשם" מעבודות הניכוש והעידור? מה מיוחד בעבודות אלו יותר מיתר עבודות האדמה?

שלישית, נראה לכאורה שהסדר במדרש שגוי. סדר הדברים הטבעי בעבודת האדמה הוא קודם כל עידור - הפיכת האדמה לפורייה ומוכנה עבור הזריעה, ורק אחרי שהאדמה מצמיחה גידולים, מגיעה מלאכת הניכוש שמטרתה להרחיק עשבים שוטים וצמחייה מזיקה מתוך הגידולים הטובים. מדוע המדרש מקדים את עבודת הניכוש לעבודת העידור?

ננסה להבין את המדרש בדרך הדרש (בסיס הדברים מובא בספר "מאור ושמש", פרשת לך לך).

שלמה המלך כותב: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים, כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה. וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית לִבִּי, רָאִיתִי, לָקַחְתִּי מוּסָר" (משלי כד, לא-לג. עיין במלבי"ם שם). כל אדם משול לשדה וגינה, המצמיחה בתוכה גידולים מועילים ומרהיבים, אולם גם קוצים ועשבים שוטים. כשאדם לא עושה כלום, על כורחו הוא יגלה שצמחו בתוכו קוצים וקמשונים.

המשימה שלנו בחיים מורכבת בין היתר מגיזום וניכוש, מהסרת עשבים שוטים מהפרדס היפה. אנחנו מורכבים מכוחות טובים ופחות טובים, ועלינו לבחור בטיפוח עקבי של הממדים האצילים והטהורים ב"גן החיים" שלנו, ובניכוש וגיזום הממדים הפחות טובים שלנו, שיגדלו בוודאות אם לא ננכש אותם.

עוד מאז שאדם הראשון היה בגן עדן לפני שהוא חטא, הוא נצטווה "לעבוד את הגן" ולשמור עליו: "וַיִּקַּח השם אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', ט"ו).

ה"אור החיים" מבאר את משמעות העבודה בגן עדן: "אכן יש לך לדעת, כי כל הווה אינו אלא דוגמא לרוחניות, וכמו שהאדמה צריכה עבודה והזרעה והגשמה להוציא מזון האדם, גם שמירה מדברים המפסידים והמריעים לצומח, כמו כן גן עדן, אשר היא היום אדמת הנפשות לבד, כי הגופות נגשמו, גם היא צריכה עבודה ושמירה כפי רוחניותה.

"הגשמה המיוחדת לה היא עסק התורה... והזרעים הם מצוות עשה אשר יעשה אותם האדם... והעבודה היא התעסקות גדול והסתכלות נמרץ בתורה שהוא עיקר מצוותה, והשמירה גם כן לבל יפרוץ גדריה ולבל יפסיד צמחיה, והיא שמירת מצוות לא תעשה אשר צריך האדם לשמור לבל עבור עליהם, כי הם המפסידים כל דבר טוב...".

אברהם אבינו מבין שלאדם יש תפקיד – טיפוח שדה החיים. אגב, מבלי להיכנס לעומק העניין כרגע, אברהם מבין שההגשמה של האידיאל הזה יכולה להיות רק בארץ ישראל וכפי שאמר הבורא לאברהם "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" – "אראה אותך לה (לארץ ישראל) ואראה אותה לך, כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות" (אור החיים י"ב, א').

אברהם מבין שבארץ ישראל יש לאדם אפשרות לזכך את עצמו ולעבד את שדה חייו באופן הטוב ביותר, ולכן הוא השתוקק לגור בארץ הזאת. יותר מהכל, אברהם התפעל מאורח החיים בהם עונת ה"חריש" באה בעקבות עונת ה"ניכוש". נבאר.

רבים מאיתנו עסקנו ועדיין עוסקים במאבק נגד "צמחים" רעילים המזיקים לנפש שלנו. אנחנו משתדלים לנכש מנפשנו גידולים ומידות מגונות המעיבים על אושרנו.

אולם בשלב מסוים במהלך המאבק והניכוש, אנחנו מניחים את כלי הניכוש ונרגעים. בשלב מסוים אנו עושים שלום עם ה"סטטוס קוו", אנו הופכים שאננים לגינה שלנו, אנו מרוצים ממצבנו המוסרי והרוחני. אין קוצים? זה מספיק לנו. אנחנו נעצרים ב"סור מרע" ולא מתקדמים ל"עשה טוב".

שאננות מוסרית ורוחנית, אף על פי שהיא מפתה וקלה, הינה מוטעית מיסודה. ראשית, משום שבחיים, אם אתה לא עולה למעלה, אתה נופל למטה. אי אפשר להישאר תלויים באוויר. ושנית, האמת היא אינסופית. ברגע שאנחנו "מתקבעים" מבחינה רוחנית למצב מסוים, אנו מאבדים קשר עם האמת ועם השם. מערכת יחסים עם הקדוש ברוך הוא חייבת לכלול כמיהה מתמדת וחיפוש מתמשך, שהרי בורא עולם וההכרה במציאותו היא אינסופית.

אברהם התפעל מהיכולת של ארץ ישראל להשפיע על בני אדם לעדור ולחרוש מהתחלה גם אחרי הניכוש. כלומר, גם אם אדם זכה להגיע לצמיחה רוחנית שכללה גם ניכוש עשבים שוטים, הוא לא נח בשאננות על זרי הדפנה, אלא הוא חוזר במלוא המרץ אל המעדר כדי להתחיל תהליך רוחני חדש, כאילו הוא מעולם לא התחיל. אברהם מלמד אותנו אף פעם לא לומר די, אלא לעדור ולחרוש שוב ושוב.

אברהם התייחס אל העולם הזה כאל אדמה שיש לעבדה ולהצמיח בה אילנות רבי פארות, ולכן הוא גם זכה להבטחה אלוקית שהוא יזכה לצאצאים רוחניים המשולים לכוכבי השמים: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים, אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית ט"ו, ה').

בלשון המדרש שהזכרנו מופיע, שאברהם הגיע למקום הנקרא "סולמה של צור". ה"כלי יקר" כותב שזהו מקום המקדש, הר המוריה, המקום בו חלם יעקב אבינו את חלום הסולם המפורסם, המחבר בין הארץ לשמים, המוביל את האדם מהארץ אל צור עולמים.

אם גם אנחנו רוצים להגיע לשמים, הצעד הראשון הוא לנכש בעת ניכוש ולעדור בעת עידור.