"מעולם לא חשבתי לגדל משפחה ברוכה, אך זכיתי ל... 17 (!) ילדים"

המהפך הראשון בחייה של חנה עמר היה בגיל 3 כשהיא עלתה לארץ מבומביי שבהודו עם כל משפחתה. למזלה, היא הייתה הקטנה שבילדים ולא זוכרת יותר מדי מאותו מעבר. דימונה החמה שקיבלה אותם בשיכוני העולים האפורים השאירה בה את חותמה יותר מהודו הרחוקה. "היינו במצב כלכלי לא פשוט. קנינו אוכל מהיום להיום, וכך שרדנו. מהר מאד הילדים בבית יצאו מהמסגרות השונות ולא סיימו את לימודיהם, כדי לצאת לעבוד ולהביא עוד כמה פרוטות הביתה. שתי אחיותיי עבדו במפעלי כיתן ואחי השתלב בעבודה במפעלי ים המלח, ואיכשהו החיים זרמו בקושי אבל בפשטות".

כשהייתה חנה בת 13, קרובה לסיום כיתה ח', התחולל מהפך שקט בשכונה הקטנה: "אין לי מושג איך החלה המהפכה, אבל פתאום שמתי לב שכל חברותיי נרשמו ללימודים בתיכון בנתיבות. כמו בולמוס אחז בכל חברותיי המרוקאיות, ואחת אחרי השנייה הן החליטו לצאת ללמוד בתיכון חרדי בתנאי פנימייה בעיירה נתיבות שבנגב הצפוני".

הרעיון ללמוד בנתיבות קסם גם לך?

"מאד", מחייכת חנה. "ולא בגלל הדת, אלא פשוט משום שרציתי ללכת יחד עם כל חברותיי. למגינת לבי, אבי סרב לרעיון המוזר מכל וכל. גדלתי במשפחה חילונית, ובעוד חברותיי הגיעו מבתים מסורתיים בהם שמרו שבת וכשרות, אצלנו לא שמרו מאומה, כך שלימודים בתיכון חרדי כלל לא נראו שייכים אלי משום כיוון.

"ללא חברותיי, המשכתי לבדי לכיתה י' בתיכון ממ"ד שבעירנו. ואז הגיעה שבת החופשה הראשונה של חברותיי והן חזרו לשכונה במראה חדש וזר: גרביונים אטומים, שרוולים ארוכים המכסים את המרפק וחצאיות ארוכות. רכבתי על האופניים כמו בכל שבת, וקראתי להן בהתלהבות שיצטרפו וישחקו אתי, אך הן משכו בכתף ודחו את בקשתי. נפגעתי מאד מהדחייה. הרגשתי בודדה כל כך, ובתמימותי לא הבנתי כלל מה מפריד ביננו".

עברו הימים, ואחרי כל יום לימודים הרגישה חנה הצעירה יותר ויותר את השעמום ללא חברותיה הרחוקות. היא ניגשה שוב לאביה והפצירה בו שירשה לה ללמוד בנתיבות. אולם אז נחתה מהלומה נוספת בחייה השלווים: אביה חלה בשחפת ומצבו הרפואי היה לא פשוט. "הוא היה קשור אלי מאד, ואמר שלא יכול לחשוב שאצא מהבית. הוא חזר ואמר שלא ישרוד בלעדי".

ולמרות זאת, הבדידות החברתית הייתה קשה מאד לחנה. "הגיעה חופשת חג החנוכה ושוב בכיתי להוריי לצאת ללימודים בנתיבות. אימא שלי הייתה מאד עדינה ושקטה ולא התערבה בעניין, אך להפתעתי ולשמחתי, אחי הגדול שכמו כל בני משפחתי היה חילוני לגמרי, פנה לאבי ונסה לשדלו להסכים לבקשתי. הוא טען כי בגלל המצב הכלכלי כבר כל אחיי עזבו את הלימודים מוקדם, ואולי אם ישלחו אותי לנתיבות, יצא ממני משהו... 'תשלח אותה בשביל הלימודים ולא בשביל הדת', כך הדגיש אחי ואמר לאבי. 'נכון שעם הדת אין לנו שום עניין, אך אולי בשביל שחנה תרכוש מקצוע כדאי לשלוח אותה'. איכשהו, דברי השכנועים של אחי, יחד עם הבכי והתחנונים שלי, השפיעו על אבי, ובחוסר ברירה הוא הסכים כי אלך ללמוד בנתיבות".

נתיבות של אור

ואז החל המהפך החדש בחייה של חנה: "מיד לאחר חופשת החנוכה לא חזרתי לתיכון בו למדתי. הוזמנתי לראיון בתיכון החרדי ואחריו למבחן. בפעמים הראשונות כשהגעתי לתיכון הייתי עם שרוול קצר ובלי גרביים ואפילו לא הבנתי מה הבעיה בכך... התקבלתי במאור פנים אך הסבירו לי שאם אתקבל, אצטרך להחליף את בגדיי לצנועים. זה לא הבהיל אותי. אחרי מספר ימים בהם ייחלתי לתשובה חיובית, היא הגיעה. התקבלתי לתיכון! רקדתי משמחה, ומיד התחלתי להיערך ליציאה לנתיבות. קניתי מעט בגדים, ויצאתי לנתיבות בשמחה".

חנה מתרגשת כשהיא נזכרת באותם ימי בראשית: "התיכון החדש שבו התחלתי ללמוד היה כל כך מחמם את הלב. הלימודים היו אהבת נפשי ובד בבד התחזקתי ברוחניות. אך קושי אחד עמד בפני וכמעט שהיה גדול ממני: אבי לא הרפה מהניסיונות להחזיר אותי הביתה. הוא התקשר לטלפון הציבורי בפנימייה יום אחרי יום וביקש לשוחח עמי. כל החברות כבר ידעו לקרוא לי אל הטלפון: 'חנה ברוך - טלפון!' הוא היה קשור אלי מאד והיה לו קשה שלא הייתי בבית. והוא ניסה לשכנע אותי כל יום מחדש, אולי אתחרט ואחזור. אבל עבורי זו הייתה בקשה גדולה מדי. הרגשתי שאני מתחילה כעת חיים חדשים. ניפתח בפני צוהר שלא היה אפשר לדלג עליו. ועכשיו כבר לא הייתה זו רק החברה שסחפה אותי אליה, אלא הרבה מעבר לכך: עם הלימודים סללתי דרך חדשה לחיים. דרך שעזרה לי להישאר מוגנת מפני הרוחות הסוחפות. התחלתי לשמור שבת, להקפיד על כשרות והתחזקתי מיום ליום. הייתי בקשר קרוב עם המדריכה שלי, אם הבית עודדה אותי ותמכה בי מאד, והמחנכות נתנו לי הרבה אוד כוח והכוונה אמיתית, ועד היום אני בקשר קרוב עם חלקן.

"עם הזמן התקשיתי לחזור הביתה לשבתות, כי הסתבכתי שם בשמירה על הכשרות והשבת, והעדפתי לא לבוא בכלל הביתה. בשבתות חופשה שהיתי אצל האם בית או שהתארחתי אצל חברות, ואת הגעגועים הגדולים שלי למשפחה שיככתי בביקורים בימי החול. יצאתי מהפנימייה אחר הצהרים, נסעתי, ביקרתי וחזרתי מיד באותו ערב.

"אחותי אמרה לי במורת רוח גלויה: 'את במקום דתי, וככה נראה כיבוד ההורים שלך? מה זה?' לא ידעתי מה לענות לה, אבל היה לי קשה לבוא ולהיאבק על שבת וכשרות, ולא יכולתי לוותר על הקניינים החדשים החשובים לי כל כך".

פרידה ונחמה

המחצית הראשונה של חנה בכיתה ט' החדשה הגיעה לסיומה, כשאז נחתה עליה המהלומה הכואבת: אביה האהוב נפטר. "לא אשכח את אותו יום עצוב. ט"ו בשבט חל אז ביום ששי, והיה יום חלוקת התעודות. הייתי בתיכון עם חברותיי, הפנימייה שניצבה מול התיכון עוד הייתה ריקה בשעה כזו ורק המנקות הסתובבו בה. פתאום באה אחת המנקות בריצה ואמרה לי שיש לי טלפון דחוף במשרד. הרגשתי שזו לא עוד שיחת שכנועים רגילה ורצתי למשרד. ברקע שמעתי רעש, צעקות ובכיות ואחי אמר לי בבהילות: 'חנה, בואי מיד הביתה'.

"'מה הביתה? זו לא שבת חופשה ואין לי רשות לנסוע סתם מהפנימיה', עניתי לו. 'אבא מאד חולה. בואי מהר', הוא אמר וניתק. הרגשתי הרעה התחזקה. מהמשרד התקשרו מיד לאם הבית והיא שלחה אותי הביתה עם ליווי של חברה מהשכונה. כל הדרך לא העזתי לחשוב מה קורה בבית, אבל כשהגעתי הביתה כבר היה מאוחר מדי. השבעה עברה עלי מתוך צער אינסופי והרבה ייסורי מצפון, על שלא הייתי לצד אבי בחודשי חייו האחרונים.

"כשהסתיימו ימי השבעה חזרתי לכיתה. כל חברותיי כבר היו לאחר קבלת התעודות, אבל אני כלל לא התעניינתי בתעודה שהחמצתי. המחנכת לקחה אותי למשרד וניסתה לנחם אותי. היא הביאה לי את התעודה וסיפרה לי שקבלתי תעודה הכי טובה בכיתה, ואני היחידה שקבלתי בדינים אצל הרב טאוב 10. כשהיא שמעה על ייסורי המצפון שלי ועל הכאב העמוק שניקר בי אולי אבי נפטר בגלל הצער שלא הייתי בבית, היא אמרה לי ברגישות: 'תדעי לך שבשמים את עושה לאביך המון נחת רוח. היום הוא יודע שזה היה רק לטובתו שאת נמצאת כאן. כל מצוה שאת עושה, מעלה אותו בשמים בזכותך'. זה היה הדבר היחיד שניחם אותי".

בדרך להוראה

חנה המשיכה ללמוד בתיכון החרדי והתחזקה עוד בתשובה. "בפנימייה תמכו בי מאד, וסייעו לי להתארח בשבתות החופשה בבתי משפחות מבני ברק. בפסח שלחו לי ולבנות נוספות מצרכים כשרים לפסח, וגם בחופשים השתדלו לשבץ אותי באירוח אצל משפחות חרדיות, וזה הקל עלי מאד שלא אצטרך להתמודד לבדי עם האתגרים של אירוח במקום שאינו דתי. הייתה תקופה ארוכה בה קישרו ביני לבין משפחה אחת מיוחדת מבני ברק. עזרתי להם עם הילדים והבית, והתארחתי בביתם לעתים תכופות. הרגשתי שם בבית, ועד היום אני בקשר חם עם אותה משפחה יקרה".

4 שנים תמימות חלפו במהירות וחנה סיימה את כיתה י"ב בהצלחה. היא המשיכה ללמוד בסמינר למורות בבני ברק, ולאחר שנתיים עברה להדריך בעצמה בפנימייה לבנות. שנים אחר כך סגרה חנה מעגל מרגש בחייה כאשר ביתה שלה הלכה ללמוד בסמינר בנתיבות: "בתי אביגיל הלכה ללמוד הוראה בנתיבות. הרגשתי שהמקום הזה נתן לי כה הרבה, ושמחתי מאד שבתי רצתה ללמוד שם גם היא. בזמני עוד לא היה שם סמינר להוראה, אבל בין המורות היו עוד כאלו שלימדו אותי וזכרו את שנות לימודי במקום, וגם הן התרגשו לסגור מעגל. הבת שלי סיימה שם את לימודי ההוראה בהצלחה והדריכה אף היא בפנימייה, ואני הרגשתי מעין: 'מעשי אימהות סימן לבנות'..."

נישואין וניסיונות

בגיל 22 נישאה חנה, אך לצערה, הנישואין לא החזיקו מעמד יותר מ-4 חודשים, ושוב הגיע מהפך לחייה: "הייתי עצובה, נבוכה ומבולבלת מאד. מורתי מהתיכון עזרה לי להגיע להתייעצות עם רבנים גדולי הדור, ובהוראת הרב פרקנו את החבילה. באותה שעה כבר הייתי בהריון, ולא ידעתי אנה אני באה.

"נאלצתי לחזור לבית אימי ולהתגורר שם, למרות שהמשפחה לא שמרה מצוות. הייתי צריכה לרכוש כלים ולבשל רק בכלים שלי, לשמור על כשרות כל מוצר ומוצר, ולשמור שבת אחרי שבת בבדידות. היו לי כל מיני סיטואציות מורכבות, כמו לעשות קידוש לבד בחדר כאשר כל בני המשפחה צופים בטלוויזיה בסלון. לא עברה תקופה ארוכה ובתי היקרה נולדה. כשהיא יצאה לאוויר העולם ואחזתי אותה לראשונה בידיי, ירדו לי דמעות מהעיניים. ריחמתי עליה והתרגשתי בו זמנית. רק אחר כך ראיתי כמה עזר לי שהייתי צריכה לטפל בקטנה, הטיפול הרצוף בתינוקת העסיק אותי וניחם אותי, ולא נתן לי שהות לחשוב ולהצטער כל כך הרבה.

"כעת ההתמודדות התרחבה, ושמירת כשרות בבית לא דתי היתה ניסיון מאתגר. למזלי הרב, בתקופה הסוערת הזו הייתי בקשר חם עם משפחה מחסידות ויז'ניץ שחיזקו אותי מאוד, וגם המחנכת שלי מהתיכון חיזקה כל הזמן ועד היום היא שומרת איתי על קשר ומחזקת אותי מאד".

חיים חדשים

לאחר שנה וחצי קבלה חנה הצעת שידוך חדשה של בעל תשובה מישיבת "אור החיים". בלב מלא חששות היא התייעצה ובררה, ולאחר שקבלה את ברכת הרב משאש מירושלים, השיבה בהסכמה.

"ברוך ה', בגיל 24 נישאתי בשנית. היו לי הרבה פחדים וחששות, אך האמנתי שהבורא סולל לי דרך חדשה וטובה יותר. שמחתי שיהיה מי שיגדל איתי את ביתי על ברכי התורה, ואכן, סוף סוף מצאתי את נחלתי ומנוחתי. עברנו לגור בירושלים ליד הישיבה. יחד עם התינוקת שלי יצאתי לשיעורי תורה של הרבנית שרה אלבז. הרב ראובן אלבז ראש הישיבה ורעייתו הרבנית היו נר לרגלנו בכל, ואם היו לי שאלות או דילמות תמיד התייעצתי איתם.

פאזל משפחתי

"בעלי הגיע לנישואין עם 2 ילדים בגילאי 3 ו-4, ולי היתה בת אחת. מכאן ואילך ברוך ה', נולדו לנו עוד 14 ילדים מתוקים בלי עין הרע. האמת, לא חשבתי שיהיו לנו הרבה ילדים אך הקב"ה ברך אותנו ונתן לנו כוחות שמימיים. רק לאחר כמה שנים נודע לי מהשדכן שכאשר הוא תכנן להציע לנו את השידוך, הוא נכנס לרב בן ציון אבא שאול כדי לקבל את בירכתו לשידוך, והרב בן ציון לחש לו באוזן: 'שיהיה במזל טוב ויהיו להם הרבה ילדים...' אני זוכרת שבאחת הלידות כשהגעתי לבית החולים, ראתה אותנו המיילדת פוסעים במסדרון הארון לכיוונה, וכשהתקרבה אלינו אמרה בחיוך: 'אתם מוכרים לי'. בעלי ענה לה בחיוך חוזר: 'נכון, ביקרנו פה בדיוק לפני 9 חודשים'".

חנה משחזרת את השנים העמוסות של גידול הילדים: "זה לא היה קל, ואני התפללתי לאבא שבשמיים שנצליח ביחד לגדל את הילדים, שנזכה לנחת יהודית אמיתית ושלאף אחד מהילדים לא יהיה חסר מאומה. תמיד התפללתי והאמנתי באמונה פשוטה שעשיתי דרך ותהליך ובורא עולם לא יאכזב אותי. וברוך ה', הילדים בבית היו מאתגרים כי היו צפופים בגיל, אבל תמיד דאגנו להוציא אותם לטיולים, וכל אוירה שהיו צריכים לחוש בכל זמן מתאים לא חסכנו מהם. הייתה תקופה שהיו לי כמו שלישיה: זוג תאומים ותינוקת שנולדה שנה אחריהם. היו לי אז 3 עריסות בחדר... הילדים למדו לעזור בבית ולהושיט יד במקרה הצורך. לא אשכח כי כשנולדו התאומים, הבן שלי שהיה אז בסך הכול בן 7 כבר ידע לעזור לטפל בתינוקות בני החודש! עם כל תינוק שנוסף למשפחה הייתה התרגשות גדולה גם מצד הילדים בבית, וכולנו שמחנו עם הברכה. היו גם מריבות ילדות פה ושם, כמו במשפחות הטובות ביותר, וכשזה קרה בין הילדים הראשונים מנישואינו הקודמים לילדים המשותפים, בעלי היה אומר בבדיחות: 'שלי ושלך הרביצו לשלנו...' היה לנו חשוב לשלב ולגבש את כל ילדינו יחד, ויצאנו איתם לטיולים משותפים, יזמנו הרבה חוויות משפחתיות, וברוך ה', זכינו להקים יחד משפחה מאוחדת לתפארת".

עריסה בסטודיו

חנה עובדת כצלמת אירועים. "כשנישאנו, חשבתי שאעבוד בהוראה, שהרי זה היה המקצוע שלמדתי בסמינר. בעלי היה אברך, ובתחילה לא עבדתי ואיכשהו הסתדרנו. אחר כך, הופיעו הילדים בזה אחר זה, ונזקקנו לפרנסה. בעלי שאל את רבו הרב אלבז ובברכתו החל לעבוד בצילום. אולם אז ביקשו ממנו לבוא לצלם באירועים ובעלי לא רצה לצלם נשים ובנות. הרב אבא שאול אמר לו שיש היתר של 'עסוק במלאכתו' אבל עדיף לא לסמוך על כך, ובעלי חיפש ומצא רעיון מקורי: הוא ביקש ממני שאבוא לצלם לצידו כשאני אצלם את הנשים. באותם ימים אף אחד לא חשב על רעיון של צלמת מיוחדת לנשים, והיינו הזוג הראשון שיצא לשוק עם הברקה כזו. בעלי ישב ולימד אותי את מלאכת הצילום ואני הצטרפתי אליו לעבודה בערבים.

"זה היה עבורי מהפך של ממש. כל הרעיון היה לי זר ומוזר, ויותר מכך, הרגשתי שחרב עלי עולמי. רציתי להיות מורה בישראל, השקעתי כל כך הרבה כוחות ושנים בהוראה, מי חשב שאפנה בסוף לכיוון אחר? אבל הבנתי שאין בררות, ועשיתי זאת. ולהפתעתי, ככל שלמדתי והשתדרגתי בצילום התחברתי יותר לעבודה. עולמות של צילומים ואופציות לעריכה ושילובים נפתחו לפני, הבנתי יותר לעומק את מה שאני עושה, והיום אני אוהבת מאד את הצילום ובעיקר את התוצאות היפהפיות. כבר 14 שנים אני מנהלת סטודיו לצילום בבית, "סטודיו 2000" קוראים לו, ובכל פעם מחדש אני סקרנית ומתרגשת לראות את התמונות לאחר האירוע.

איך הצלחת לשלב את העבודה בסטודיו לצד גידול הילדים וניהול הבית המבורך?

"הסטודיו לצילום היה סמוך לבית, ותמיד הייתה לי עריסה בסטודיו... בבקרים, אחרי שליחת הילדים ללימודים, ירדתי עם התינוק הקטן לסטודיו. עבדתי עד הצהרים ואז עליתי הביתה לקבל את הילדים. בגיל הקטן תמיד השארתי איתי את התינוקות ולא שלחתי למטפלת לפני גיל שנה וחצי.

"בעלי עזר לי רבות בעבודות הבית. בערבים היינו יוצאים לצלם יחד באירועים, וכשחזרנו היינו משחררים את הבייביסיטר, ויחד עוברים על כל הבית ועושים סיבוב: הפעלת מכונה, שטיפת כלים וניקוי הרצפה, ואחר כך היינו יושבים יחד במרפסת על כוס קפה ומעבירים רשמים וחוויות מהיום הארוך. השעות האלו היו יקרות לי מאד, וחרוטות עמוק בליבי עד היום, ודווקא לכן היה לי קשה לעבוד עם צלמים זרים, אחרי שבעלי נפטר".

ושוב פרידה...

"אכן כן", מהנהנת חנה בעצב. "צר לי לספר שבעלי השיב את נשמתו ליוצרו לפני כמעט 9 שנים. הבנתי שה' פותח בפני חזית חדשה של ניסיון לא פשוט, אך כמובן ידעתי שאין רע יורד מן השמיים. איננו מבינים את חשבונותיו של הבורא והכל בהסתרה שבהסתרה. בתקופה זו זכיתי להכיר את הרבנית רייזי רוטנברג המנהלת ביד רמה את ארגון 'זה לזה', ותומכת ברבבות יתומים ואלמנות מכל רחבי הארץ והעולם, ובזכות החיזוקים שלה לא אלמן ישראל. היא עוזרת לי רבות ותומכת בי בזמנים לא קלים.

הרב אשר עמר ז''ל, בעלה של חנה

אחד האתגרים המורכבים שעמדו בפני חנה לאחר פטירתו של בעלה היה להמשיך ולתפקד בראש המשפחה הברוכה בלי להרים ידיים: "זו הייתה משימה לא פשוטה בכלל. הבנים לקחו באופן קשה את האובדן של אביהם, ועזבו את הישיבות הטובות בהן למדו. אך אני לא הרפיתי, המשכתי להתפלל עליהם שילכו בדרך הישר וקבלתי על עצמי קבלות, וברוך ה', ילדיי התייצבו והתחזקו. בחסדי ה', יש לי ילדים מדהימים, מכבדים ואוהבים זה את זה. לצורך זה, מידי פעם אני עורכת ערבי גיבוש, מסיבות ואירועים משפחתיים שלא רשומים בשום לו"ז בלוח השנה, העיקר שכל ילדינו יהיו מאוחדים וקרובים אחד לשני. בימי הגיבוש האלו כולנו עם כולנו, כבר לא מסתכלים 'שלי' או 'שלך', והנכדים כולם מעורבבים ושמחים יחד בלי חשבונות".

מניסיונך כאימא, יש לך טיפים לאימהות שרוצות לגדל משפחה גדולה?

"קודם כל, לא לקחת עניינים באופן קשה", מחייכת חנה ומוסיפה ממשנת חייה: "צריך להיות אחראיים אך לא חרדתיים. להאמין שההורים הם רק שליחים של בורא עולם, והוא עוזר ומגדל את הילדים, כי לא עליך המלאכה לגמור. הילדים רק פיקדונות בידינו, ובעזרת ה' שנזכה לנחת יהודית תמיד!"