3 טעויות שעשית ואם לא קיפחת את נשמתך, הן רק יחשלו אותך. והפעם: חולים על בית החולים

1. אף אחד לא שומר על חפציך במקומך.

בית חולים הוא מקום ציבורי.

גם בחדר שבו אתה נמצא – יש עוד אנשים: אלו ששוכבים לידך, אלו שנכנסים לבקר את אלו ששוכבים לידך, אלו ששומרים על אלו שלידך כמעט באופן קבוע, אלו שנכנסים לבדוק אותך, לשאול מה שלומך, לנקות לך את הרצפה שליד המיטה, אלו שמציצים לראות אם קרוב המשפחה שלהם שוכב כאן ובינתיים מגיחים פנימה. יש פה נפשות פועלות, ולא תמיד הנפשות הללו תמימות כל כך.

לא פעם ישבתי ליד אבי זצ"ל, הנחתי את הטלפון על שולחן האוכל שלו ויצאתי להביא לו כוס תה, והנה, כשחזרתי, גיליתי שהטלפון איננו.

לא פעם אחת זה קרה. בכל פעם סמכתי מחדש.

האם היית משאיר את דלת הבית שלך פרוצה לרווחה מול פני העולם כולו? סביר להניח שלא. פרצה קוראת לגנב, ואף אחד לא אוהב שמישהו חולק אתו את האוצרות שלו.

גם אם לא היה מגיע גנב, אולי היה נכנס שכן ורואה את הבלגן, ואולי אפילו חתול בר, שאינך חפץ בקרבתו.

ישנם בתים שבהם שולחן הכניסה לבית הוא המקום שאליו מגישים יד הכי הרבה פעמים. מדוע? כי שם מונחים רוב החפצים שבבית הזה.

כל אחד שנכנס מסיר את כובעו ומניחו על השולחן בפרוזדור. מוריד מעיל ושם, מסיר תיק ומניח, משליך את המפתחות, ומניח לרגע את הספר.

אחר כך מצטערים שהמגבעת התרסקה, שהספר נעלם, שהמעיל הוכתם ושהתיק נפתח.

הנחתם את חפצכם ברשות הרבים? – אל תצפו ל"טיפול פרטי".

טעות: סבורים שאחרים מתייחסים לחפצכם, כפי שאתם מתייחסים אליהם.

2. גם הרופא הוא בן אדם.

אנשים נוטים לשכוח שלובשי הלבן והירוק הם בני אדם ככל האדם, אם לא "מלאכים בלבן" כפי שהם במצב הטוב יותר.

לא פעם שומעים אדם מדבר לרופא באופן מעליב ומבייש, כאילו היה הרופא משרת שלו.

לא פעם אנו  דורשים מהרופא לענות לנו כשהוא באמצע שיחת טלפון חשובה עם פציינט אחר, או באמצע בדיקה של השכן במיטה שליד.

החלוק של הרופא והעגלה של המכשירים שסוחב אחריו, גורמים להטעיית הציבור החולה. הוא נראה כמו המלאך בלבן, שיכול הכול. וכשהוא לא בדיוק נוהג ככזה, הוא גורם לאנשים להתעצבן שבעתיים.

אנחנו מסתכלים על דמות הרופא כמוצא אחרון מהמלכוד שנכפה עלינו בלא שרצינו. כי מי רוצה להיות בבית חולים?

מסתכלים עליו כאדם מורם מעל, שבא מלמעלה לראות מה קורה פה למטה.

הוא זה שתמיד בריא, תמיד קיים, תמיד חזק ויציב  וקולו לא מאכזב.

אז מה זה לא לעזור לי?

איך זה שאינו מתפנה מיד?

למה צריך לקרוא לו כמה פעמים?

נכון שיש חסר ברופאים, וזה לא ישתנה, אבל בואו לא נשכח שגם הרופא הוא בן אדם.

אדם שייתכן שאנו נושאים אליו עיניים הרבה יותר מאשר למישהו אחר, ומתאכזבים, אבל בכל זאת בן אדם!

ברגע שאנו מדברים אליו בחוסר כבוד ומביטים בו בחשדנות ובסלידה, הוא מתחיל לפתח ריאקציה מאתנו, וקשה לו לבצע את מלאכתו ברגיעה, באמת ובנועם. ואין סוף לסיבוב הגלגל.

לא פעם, כשאני נתקלת בהתנהגות של אנשים בבתי חולים, אני נזכרת בבני דודים שלי, רופאים, שאני מעריכה כל כך.

מתארת לעצמי שגם אליהם פונים לפעמים באופן מביש ומצמרר, ושואלת את עצמי איך זה שאנשים נפלאים ורחמנים בני רחמנים, כמו הרופאים הללו שאני מכירה, יכולים לעמוד בפני אנשים כאובים, אך דורסניים, שלוקחים את החוק לידיהם ושוכחים את הדבר הפשוט: גם רופא הוא בן אדם!

 טעות: שוכחים שגם רופא הוא בן אדם.

3. זה לא שוק פה!

מכיר את זה שאתה נכנס לבית החולים לצורך טיפול, כולך רועד מפחד, פוחד מהבאות ודואג לתוצאות, והנה, במקום למצוא מנוחה, אתה מוצא חבורה של רעשנים שמגיעה לשהות עם החבר שלידך.

הם צוחקים בקול גדול, משוחחים בצעקות של ממש, מתבדחים ובוכים בו בזמן ומזכירים חוויות מימי התיכון הרחוקים.

יפה שבאים לבקר, אבל למה על חשבונך?

אתה מגלה את "עדת הקרקרנים" הזו וכל כולך זועם, אלא שאתה שומר בבטנך את הרוגז והכעס, כי אינך רוצה לעורר מהומות.

למחרת מגיעה חבורה אחרת. שוב הדבר חוזר על עצמו, אתה מרגיש שאינך מסוגל לשתוק, אבל עדיין מתאפק.

כשעדיין לא חולף חצי יום וזה חוזר בשלישית, אתה כבר "מתפוצץ" ממש. ואז אתה מתחיל לצעוק את צעקות חייך. מה זה לצעוק? לצרוח! ואתה משתמש במילים, שעל פי רוב אינך משתמש בהם.

זה מה שקורה כששומרים בבטן, יום אחד היא מתפוצצת.

מרגע לרגע אתה צועק חזק יותר. והצעקות שלך מביאות לכך שגם הם צועקים, והצחוקים והפטפוטים הקולניים כבר נהפכים לשונים ואחרים.

ואם קודם הם היו בעד החבר, וזה היה רועש ונורא, עכשיו במקום להיות בעד - הם נגד, כן, נגדך!

והנגד אף פעם לא מרהיב ולא מלהיב.

אתה צודק שזה לא שוק פה. השאלה מה היה קורה אילו היית מעיר בתחילה. ואם לא שגית כשהקמת שערורייה, שהלא מראש ידעת שהצעקות שלך לא יהיו אלו שיגרמו להם לשנות ממנהגם.

דבר שלא אמור לעזור, עלול רק לקלקל, אז חבל...

טעות: מחזיקים את הדברים בתוך הלב, והם מחריבים את חדריו.