שווה סיפור: ללמוד כל החיים

היום בו הכרתי את העולם האמיתי היה כאשר הייתי בן 27. ילד בוגר ואפילו אבא לילדה מקסימה. אמנם בשירות הצבאי כבר ראיתי דבר אחד או שניים, אבל משום מה כל המשברים והחווית של הימים הללו בריצות, בתקריות, בעוולות שונות שכל יוצא צבא חווה ומשלים איתן, קטנו לי יחסית לעכשיו.

אולי אז עדיין הייתי ילד של אמא, אבל עכשיו אני אבא לילדה ונשוי, יש לי בית ומחויבות וזה שונה כל כך.

עברתי מסלולים שונים בענפי התעסוקה מאז השחרור, עד שמצאתי את המקום וסוג העבודה שאני חפץ בהם. התמקצעתי בעבודה, היו לי חיי חברה נהדרים והתברגתי היטב, או לכל הפחות כך חשבתי.

וכך בגיל 27 גיליתי את המושג "פיטורים". מילה איומה. ברגע אחד הקרקע נשמטת מתחת לרגליך, ומבחינתך עוד אתה נופל לגרדום, העולם מאבד את חינו והצבעים כבר לא כאלו צבעוניים, הכל שחור ורע. ככה הרגשתי. לא הייתי אדם שחי במחשבה שמישהו מלמעלה מנהל הכל ושכאי לדבר איתו. לא ידעתי איך אני מתחיל את המחר, שלא נדבר על היום הנוכחי. וזה לא רק זה. פתאום חברים שבטחת בהם - מפנים לך גב ומראים את הפרצוף האמיתי שלהם, לעומת אלו שמעולם לא ייחסת להם כל כך חשיבות, ודווקא עכשיו הם עושים הכל בשבילך, ואתה מגלה את היופי שבהם, את היושר והכנות ברעות האמיתית. כל הזרקורים מפנים מבט לדברים הנסתרים הללו, שחשבנו עליהם משהו מסוים ועכשיו רואים את הצד הנוסף, האחר, המפתיע.

כך או כך, בין אם רציתי או לא הייתי חייב לפסוע קדימה. המשפחה שלי חייבה אותי. התחלתי לחיות מקצבת אבטלה, כאשר אני עובר ממקום אחד למשנהו, ולא מצליח למצוא עבודה חדשה התואמת את כישורי.

באחד הימים, חבר המליץ לי ללכת ללמוד מקצוע, מניסיון שלו, כאשר הוא פנה ללימודים והצליח מאוד, וכעת הוא מועסק במשרה מעולה.

בזמנו, המושג של מכללות ומכוני לימוד לא היה נפוץ כמו היום. היו מקומות ספציפיים, והמגוון לא היה רחב כמו עכשיו. התעניינתי במקצוע מסוים. הוא היה מקצוע שנחשב גבוה, אך אני לא נרתעתי, כי ב"ה חוננתי בראש טוב וכישורים מתאימים.

לאוניברסיטה לא היה שייך שאפנה - גם מבחינת הלימודים הארוכים והתשלומים הגבוהים. רציתי קורס מזורז שאוכל לקבל בו את הכלים המעשיים ולהתחיל לעבוד. מה שלא ידעתי, הוא שלמסלול הזה לא באמת קל להתקבל. והקריטריונים לא באמת היו רק כמה שכל יש לך... היו שיקולים נוספים שהכריעו. היו הרבה שביקשו ללמוד, עם מעט מאוד מקומות שקיימו קורסים כאלו, כך שמבחני הכניסה היו מתובלים בהרבה פוליטיקה, קצת לא הוגנת וישרה.

וכאן הגיע המשבר הכי קשה שלי. כי עד עכשיו הבנתי שזו דרך העולם, אבל כאן, בסיפור הזה, את זה לא יכלתי לשאת. הידיעה שאני לא מתקבל למקום רק בגלל שההורים שלי לא גרים בסביון, רמת השרון או ותיקי קיבוץ זה או אחר? אז מה אם הם לא רופאים או עונדי צווארון לבן? הזעם וחוסר האונים התערבבו בי חזק, כמו בקבוק יין על קיבה ריקה. רציתי להקיא את כל מה שידעתי על העולם הזה, על השקר הגדול.

ואז נכנסתי למעגל כזה שבו אני מתעקש שוב ושוב להתקבל, עושה בלגן ופונה לתקשורת (של פעם, לא כמו היום...), ומקבל פנים קרות ולא ממש מתעניינות. לא הפסקתי לדוש בזה, לא הייתי מוכן לפנות הלאה אל החיים האמיתיים שממשיכים קדימה בין אם ארצה או לא. כך שבינתיים הפסדתי את ההווה, עד שהגיע חבר שלי וניער אותי חזק. הוא פשוט פיכח אותי, כשהוא מוסיף לדבריו משפט שהדהים אותי: "לך אתה ותפתח בעצמך קורס כזה".

באותו רגע - זו היתה הארה שהבזיקה לי כמו פצצת אטום על חורבות מוחי ולבי המרוסק גם כך. קפצתי. "זה רעיון!", השבתי בלהט.

מאותו רגע, הפכתי לאדם אחר ב-180 מעלות. קמתי בבקרים נמרץ, פעלתני. פתאום גיליתי כמה כושר הארגון שלי הוא חזק, כמה יכולות גבוהות עוד קיימות בי, ואני לא ידעתי מהן.

ככה פתחתי את מרכז ההכשרה שלי.

הייתי הראשון בתחום שהכנסתי את השיווק והמכירות של הקורסים, את היחס לתלמיד, את השירות והחיוך, דברים שלא היו קיימים קודם. פיתחתי מסלול למצוינות עם השמה בעבודה. פתאום השוק החל להזדעזע קצת, נכנסתי בטרנד חדש שהם לא הכירו.

מובן שניסו להכניס להכשיל אותי ולתקוע מקלות בגלגלים. התחרות לא עשתה להם טוב. אבל הלקוחות, קרי, התלמידים, הגיבו בהתאם. הרישום רק גדל, וקורסים חדשים נכנסו למחזורים נוספים. כל הזמן פיתחתי עוד ועוד קורסים שונים, בודק את השוק והדרישות. הייתי ראשון, לפני כולם, והמקום רכש את שמו הטוב, כך שרק הלכתי וגדלתי, וכך כמובן המשכורת שלי. כמעט שכחתי את הימים הללו שחיפשתי עבודה, מקושש מפה לשם. כעת כבר הייתי אדם בעל השפעה, עם נכסים ומושגים אחרים.

הבת שלי כבר גדלה, ואני ניבאתי לה גדולות ונצורות. מבחינתי הלימודים שלה היו מקום ראשון אצלי. לא חשבתי על פחות מדוקטורט, כיאה לבת של...

והיא באמת היתה בת נהדרת, ילדה טובה עם ראש טוב מכל הבחינות, כך שזאת לא היתה שאיפה גבוהה ללא קשר למציאות. היא התקבלה למסלול לימודים שהתאים לה ממש, והצליחה מאוד. אבל לאחר סיום התואר השני היא התחילה לזגזג לי.

פתאום הילדה הכי ריאלית בבית נהיית לי קצת מיסטית. מדברת עם אלוקים, מזכירה לי את סבתא שלי, עם מטפחת המשי על הראש. היא התחילה תהליך של חזרה בתשובה.

זה שיגע אותי. ולא, אני לא בן אדם שונא או רחוק מדת, להפך, אני גדלתי כמסורתי, וגידלתי כך את ילדי. אני שומר על כשרות וטהרה, ומשתדל מאוד בשבת. אבל ככה להיות אדוק, זה לא התאים לי. חששתי לעתיד שלה. בדיוק שהיא כבר בשיא והיא מחוזרת במקומות עבודה, היא עושה לי את זה.

כן, הייתי גם קצת אגוצנטרי. אולי רציתי שהיא תעשה את מה שלא הצלחתי אני לעשות.

שאלתי אותה שאלות מתחכמות, הטחתי דברים קשים והתווכחתי. לא נתתי לה מנוחה. דווקא אשתי, שהיתה רחוקה וקרה לדת הרבה יותר ממני, היתה בעדה, ונתנה לה לגיטימציה. זה היה בהחלט מצב מפוצץ.

רציתי ממנה הבטחה שלכל הפחות, מה שלא יהיה עם דרכה, היא תהיה דוקטור - יהיה אשר יהיה. אבל היא לא רצתה להתחייב.

היא המשיכה ללמוד, מרגיעה אותי. אבל תוך כדי היא נכנסה למדרשה, ועכשיו כבר בקושי ראינו אותה, מהלימודים באוניברסיטה אל המדרשה, ולהפך. 

פתאום גם הבית התחיל להשתנות. אשתי קנתה רק מזון בהכשר מהדרין, ואני התעצבנתי עוד יותר... "מה, אני אוכל טריפות?...", "סבא וסבתא שלך היו צדיקים יותר מכולם, והם לא עשו ככה...". היא אכלה ממני מרורים.

אבל הזמן עשה את שלו. למדתי להשלים עם המציאות ולראות את היופי שבה. אחרי הכל, יש טוב בחזרה בתשובה, למרות כל הפחדים והקיצוניות.

ואז הגיע השלב של השידוכים. בכלל השתגעתי. מהצורה, מדרך ההתנהלות, ולבסוף מבחירתה... לא לחתן כזה פיללתי, ממש לא.

אז נכון, יש לו עבר ש"מתאים לי". הוא עשה צבא ועוד בקרבי, ויש לו גם תואר והוא חכם ומשכיל, אבל הזקן הזה עם הפאות - מבחיל אותי. למה הוא לא יכול להיות בן אדם עם צורה? והקיצוניות הזו, של ללמוד כל היום, מה עם פרנסה? חתונה עם הפרדה - ואם אני רוצה להיות עם אשתי והבת שלי? בקיצור, זה לא היה קל לאורך כל הדרך. ועכשיו נכנסתי בשניהם.

במקביל, העסק שלי עם ההכשרות ללימודים התחיל להתמתן, ההרשמה הלכה ופחתה. ניסיתי ללמוד מה קרה, ולא באמת הצלחתי להבין. אט אט הכל החל להתדרדר. בכל שנה המחזורים ירדו וירדו. לקחתי אנשי מקצוע שילוו את העניין, וגם הם לא מצאו משהו עיקרי ומשמעותי. שכרתי אנשי שיווק מהשורה הראשונה, אבל גם זה לא הלך.

התחלתי לדאוג, מחזורי הכספים היו במגמת ירידה מטרידה. זה היה מצב שכבר לא היה שווה להחזיק את המקום, ואם עד עכשיו לא מכרתי בגלל הגאווה שלי, עכשיו שכבר רציתי - אף אחד לא רצה תרנגולת שחוטה.

ואז מי נכנס לתמונה? החתן שלי. הוא גילה תבונה עסקית יוצאת דופן, והחיל לעזור לי בעניינים. הוא פשוט פנה לקהל אחר - קהל חרדי. עד היום בכלל לא הכרתי אותם ולא עמדתי מולם. עכשיו הוא גילה לי עולם חדש, ושם הבנתי שהשפה היא אחרת. צריך לעשות סוויץ', וכל מה שאני יודע צריך למידה מחדש. וצריך למצוא את האנשים הנכונים במגזר עצמו. גם כאן החתן שלי היווה את גלגל ההצלה. הוא היה הדובר, הבא והולך. הוא היה המתרגם שלי, הסביר לי את המושגים שלא הבנתי. הוא תקשר מולם.

הוא פתח סניף בעיר חרדית, ומשם הכל התחיל להתגלגל. בידיים שלו הכל חזר לחיים, כמו פעם. רשימות התמלאו, קורסים נפתחו, הוא ניהל את הכל, ואני ישבתי כמעט בחיבוק ידיים.

לא האמנתי למה שקורה מול עיני. פתאום המגזר החרדי נראה לי אחרת ממה שחשבתי. התקרבתי אליהם יותר, ללא מחיצות, ללא דעות קדומות. למדתי אותו, את המושגים, וגם למדתי - לאהוב אותו.

זה תרם הרבה מאוד לקשר שלי מול בתי ומשפחתה.

ובעיקר מול החתן שלי, שמלבד ההערכה שלי אליו בפן העסקי, נדהמתי מהחיים החרדיים, התורניים השלווים שהוא בחר, הוא ובתי. 

כלומר, החיים שאני בחרתי.

כן, היום אני עם כיפה. שומר הכל, ומשתדל להיות הכי קרוב לאלוקים. 

כי מה לעשות, גם אני לומד כל החיים...