לא צריך קורונה בשביל רעיונות כאלה. הם מחכים לנו בכל פינה

זה היה אחד ממעשי החסד המרגשים ביותר ששמעתי עליהם בתקופת הקורונה.

"תקשיבו, אני נואשת, לא יודעת מה לעשות. כל העובדים הזרים ברחו מבית האבות, כיוון שהם חששו להידבק בקורונה, ונשארתי עם 20 קשישים, המון עבודה וחוסר משווע בכוח אדם. אנה אני באה?...".

כך היא הכירה אותם, נערי רחוב שישבו על הספסלים באחד המקומות בעיר בני ברק.

היא כלל לא תכננה מה לומר, איך זה ישמע, אם בכלל ישתפו איתה פעולה או איך יסתכלו עליה. היא פשוט יצאה מבית האבות ושחה את נפשה בפניהם.

בהתחלה הם שתקו. וכי מה יאמרו?

עד שאחד מהם, מנהיג החבורה, קרא לעברה: "אז מה את רוצה מאיתנו?".

"לא יודעת, באמת שאני לא יודעת. אולי תעזרו לי? יש לכם תוכניות הערב?".

הם הסתכלו זה על זה ועליה בעיני עגל. 'מה אנחנו אמורים לעשות עם הקשישים בדיוק?', הם חשבו.

וכאילו היא קראה את סגור לבם, היא השיבה מיד לרחשי לבם: "תקשיבו, זה לא מסובך בכלל, אני פשוט צריכה עזרה - להאכיל אותם ולטפל בהם קלות, לפחות עד שהפיליפינים יחזרו" (מי ידע שרק אחרי חצי שנה הם יחזרו...).

רגע נוסף חלף, וה'מנהיג' שלהם אמר: "יאללה, מה יש לנו להפסיד?! הספסלים יחכו לנו".

את כל זה סיפרה לי מיטל באחת משיחותינו. התרגשתי לשמוע את סיפורה. אישה פשוטה, עם אמונה תמימה, המאירה את העולם בטוב שבה.

הלוואי שהיו משכפלים את הרעיון שלה בעוד מקומות.

החבורה נכנסה לבית האבות. היא הדריכה אותם בקצרה, שידכה לכל קשיש בחור. והחיבור האדיר שנוצר שם היה למקור השראה.

הקשישים חיכו כל יום לנערים שישמחו אותם ויטפלו בהם, ממש משב רוח מרענן. גם משפחות הקשישים הודו מקרב לב לכל אותם נערים, קנו להם מתנות, העניקו כספים ולא הפסיקו להודות ולהעריך.

והכי הכי - מי שיצא נשכר מכך, היו הבחורים. מדהים איך תוך תקופה הם הפכו מ"זומבים" המתהלכים ברחובות ומחפשים תעסוקה, לבחורים שמצאו משמעות בחיים, מצאו סיבה לקום בבקר, הבינו שיש מי שזקוק להם.

הם חזרו לעצמם אט אט, דיברו באדיבות, הפסיקו לעשות מעשי "רוח שטות". חזרו להתפלל, חלקם אף במניין. חזרו לברך, לשמור שבת ועוד.

המשפחות של הנערים לא הפסיקו להודות למיטל, אשר החזירה את ילדיהם למוטב, והיא, ברוב ענוותה, אמרה בבושת פנים: "לא עשיתי כלום... זה הכל ה' ארגן. מרוב שהייתי נואשת, יצאתי מבית האבות, הסתכלתי לשמים ואמרתי בלבי - ה' אתה חייב לארגן משהו, לא בשבילי, בשביל הקשישים... ולא חשבתי מה ה' הולך לארגן. סידר את כולם מכל הבחינות."

לא יכולתי להפסיק להתפעל מהגאונות שבפשטות. כמה עוצמה יש באישה אחת, שהפכה עולמות שלמים! כמה כוח היא זרעה מסביבה.

אחד הבחורים שיתף אותי במסר עצמתי: "החיוך של הרב שמואל, הקשיש שליוויתי, בכל פעם שנכנסתי לחדרו, גרם לי להבין שיש מישהו שבאמת צריך אותי. שמאמין בי, ששמח בי. לא רציתי לאכזב אותו.

"הוא ביקש שנלמד ביחד. כבר יותר משנתיים שלא פתחתי ספר, אבל הרב ביקש... ואני יכול לשמח אותו. יש לי בידיים הכוח לשמח אותו. זה הכי נתן לי כוח".

לא צריך קורונה בשביל למצוא רעיונות כאלה. הם מחכים לנו בכל פינה, שנראה אותם. שנמצא אותם.