"שמעתי את חורי צועק וחשבתי שהוא נבהל, רק אחר כך קיבלתי את הבשורה המרה"

"אנחנו משוחחים כעת אחרי לילה כמעט ללא שינה", אומר לי רס"מ עמוס בשירי, שותפו של השוטר רס"ב אמיר חורי הי"ד שנהרג בפיגוע בבני ברק לפני יותר משבעה חודשים. היום (שני) עומד בשירי לקבל את עיטור האומץ בשל פעילותו האמיצה כשחיסל את המחבל דיא חמארשה ובכך הביא לסיומו של הפיגוע הרצחני שקיפד באכזריות את חייהם של חמישה אזרחים.

למעשה, זו הפעם הראשונה בה  נחשף בשירי בשמו המלא. במשטרה העדיפו לתת לו פרק זמן כדי להכיל את מה שהתרחש, ועד לשבוע זה היה שמו עלום. "אני מאוד מתרגש מהאירוע של קבלת העיטור", הוא מציין, "ויחד עם זה אני גם מרגיש שכל המאורעות שהתרחשו באותו יום מציפים אותי מחדש, פתאום אני נזכר בעוד ועוד פרטים, ובעיקר בשוטר אמיר חורי, חברי הטוב והשותף הצמוד שלי. אין לי ספק שהוא זה שהיה אמור לקבל את העיטור במקומי. כל כך חבל לי שהוא לא אתנו".

"המחבל הסתכל לנו בעיניים"

בשירי, בן 43, נשוי ואב לשלושה. במשך 13 השנים האחרונות הוא משרת במשטרת ישראל. "בתחילה שירתי ארבע שנים בניידות הרגילות ובתשע השנים האחרונות אני באופנוענים", הוא מפרט. "אני מאוד מחובר לעבודה ומרגיש בכל יום מחדש שאני תורם למדינה. כבר בשלב הגיוס הסברתי שהשאיפה שלי היא לעזור לשנות. זו גם הסיבה שכל כך שמחתי כשנשלחתי לגזרה של בני ברק-רמת גן. אזור שיש בו אנשים מכל כך הרבה גוונים וסגנונות. אני מרגיש שזו שליחות מיוחדת לשרת בעיר הזו".

לקחת בחשבון שבעבודה תיחשף לסיכונים?

"כמי שעובד באופנוענים אני יודע בכל יום מחדש שאני מסכן את עצמי. לא מבחינה ביטחונית, אלא מעצם מהות התפקיד. העבודה קשה מאוד, וכמעט בכל משמרת יש תאונה. גם לקחתי בחשבון שיכולים להיות אירועים חריגים והכנתי את עצמי לכך. אני יודע שרוב תושבי בני ברק לא העלו בדעתם שייתכן מצב בו יגיע מחבל לעיר, אבל אנחנו דווקא הכנו את עצמנו גם לתרחיש כזה, ואני חושב שהאופן בו פעלנו אכן הוכיח שהיינו מוכנים".

הוא נושם עמוק בטרם שחוזר לאותו יום קשה. "הייתי אז בפעילות ברמת גן, כאשר בשעה 19:58 התקבל אצלנו דיווח על אירוע חריג של אדם חמוש שמסתובב בבני ברק ויורה באנשים. הבנתי מיד שמדובר בפיגוע, הזעקתי מיד את השותף שלי – אמיר חורי ויחד יצאנו לאירוע. חורי עדיין לא שמע את הפרטים, אבל תוך כדי נסיעה דיווחתי לו שכעת כבר יודעים שמדובר במחבל ויש להתכונן לכך. אני זוכר את עצמי נותן מכות בגב של חורי, מנסה להאיץ בו, כששנינו מכינים את עצמנו למצב שבו נפגוש את המחבל פנים מול פנים.

"לחורי הייתה נהיגה מאוד מהירה ומקצועית. נסענו יחד באותו אופנוע אינספור פעמים ותמיד הרגשתי בטוח אתו, היה ברור לי שנגיע ראשונים ובאמת כך היה. בתוך ארבע דקות עשינו את כל הדרך מרמת גן לבני ברק והגענו לזירה בקול רעש גדול. זה היה מתכונן, שנינו עבדנו תמיד באותו ראש והבנו שברגע שנעורר רעש, המחבל יבין שאנחנו שם ואז או שהוא יפסיק לרצוח ויימלט, או שהוא יתמקד בנו, ואז האזרחים יוכלו להימלט. המחשבה הזו הייתה הגיונית ובאמת הכל עבד לפי התוכניות, יותר נכון כמעט לפי התוכניות. כי לדבר אחד לא התכוננו – המחבל הסתתר בתוך השיחים וכך הוא הפתיע אותנו ובתוך רגע התייצב מולנו. חורי ואני הבחנו בו מיד וכיוונו לעברו את הנשק, אלא שבאותו רגע בדיוק הוא הספיק גם לכוון את הנשק לעברנו. הוא הקדים אותנו במאית השנייה, אבל בשביל חורי זה היה קטלני".

בשירי מציין שהוא לא מסוגל לשכוח את קול הירי האדיר. "שמעתי את חורי צועק 'איה' ואחר כך נופל, אבל בכלל לא הבנתי שהוא נפגע. חשבתי שהוא נבהל מהקול של הירי. בינתיים ראיתי את המחבל מסתער עלינו, אז זינקתי מהאופנוע ותוך כדי כך כיוונתי לעברו אקדח והסתערתי עליו, בדיוק כפי שלימדו אותי תמיד במשטרה ובצבא, חתרתי למגע ונטרלתי אותו. לאחר מכן לקחתי מידיו את הנשק, כשאני בטוח כל הזמן שחורי נמצא מאחוריי. רק בסיומה של הפעולה הסתכלתי ימינה וראיתי את חורי שוכב על הכביש, האופנוע עליו והעיניים שלו בוהות, האישונים זזים, אך הוא לא מדבר. בכתף שלו היה הרבה דם ורק אז הבנתי שהוא כנראה נפצע מהירי. ניסיתי לטפל בו, אך מכיוון שאני לא חובש במקצועי הזעקתי מיד את כוחות ההצלה, ובאמת הם הגיעו תוך שניות. מאז אני זוכר את עצמי צורח בקולי קולות. אנשים שראו את הסרטון שתיעד את האירוע חשבו שחורי הוא זה שצורח. הלוואי שהוא היה יכול להשמיע קול, אז הייתי יודע שהוא בסדר".

בשירי מציין שכבר מהרגע הראשון הוא הבין שהמצב לא טוב, אבל ניסה להישאר אופטימי. "לא הייתי מסוגל להעלות בדעתי שהשותף והחבר הטוב שלי יירצח בפיגוע", הוא אומר, "אז קיוויתי לטוב ולניסים גדולים. אלא שלאחר כ-40 דקות הודיעו לי שהוא נפטר בבית החולים, ואז נשברתי".

לכבד כל אדם

כפי שבשירי מציין, הקשר בינו לבין אמיר חורי לא היה קשר רגיל. "היינו חברים מאוד קרובים", הוא מדגיש, "אני מכיר היטב את המשפחה שלו ומאוד מעריך אותם. מדובר בערבים נוצרים שמתגוררים בנוף הגליל ומאוד מחוברים לעם היהודי ורוצים תמיד לעזור לו. לאחר שאמיר נרצח הגעתי לבית שלהם וישבתי עם המשפחה, ראיתי איך שבתוך הצער הגדול הם מקבלים אותי בכזו אצילות, שואלים את השאלות הנכונות ומנסים לתת לי הרגשה טובה, למרות שברור לי שקשה להם עם זה שהייתי יחד עם הבן שלהם על אותו אופנוע – אני ניצלתי והוא לא.

"חלפה מאז יותר מחצי שנה ועדיין אנחנו שומרים על קשר קרוב, אני מבקר אצלם לעתים קרובות ומרגיש שהם כמו המשפחה השנייה שלי.  בכל פעם כשאנחנו נפגשים האבא מחבק אותי, ובעיקר מרגש אותי שהוא זה שמנסה לחזק אותי. הם אנשים כל כך מיוחדים, בכל פעם מחדש אני אומר להם שאני חייב את חיי לבן שלהם. הוא הציל אותי בגופו. זה לא סתם שתליתי בבית את התמונה שלו וכתבתי עליה: 'השכפ"ץ שלי'. הוא הקריב את חייו עבורי וגם עבור אחרים. אחרי שנפטר התבטאו עליו רבים שהוא 'גיבור ישראל', ובדיוק כך אני חש כלפיו".

ומהו הדבר הכי חזק שאתה לוקח ממנו לחיים?

"הכבוד שהוא היה נותן לכל אחד. מכיוון שהיינו יחד על אותו אופנוע נתקלתי בכך לעתים קרובות. הוא באמת היה מכבד כל אדם ואדם, בכלל לא משנה מיהו ומה מעשיו. אני חושב שזה הדבר החזק ביותר שכל אחד מאתנו צריך לקחת מאמיר. פשוט לאהוב ולהעריך כל אחד".