דמעות של תקווה

תיקון המשפט

ימי "בין המיצרים" נקראים כך על שם הכתוב במגילת איכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". עיקרם של ימים אלו אינם רק המנעות מתענוג, ואינם ימים של צער גרידא, אלא ימים של חשבון נפש, ככתוב: "אין העיקר בתענית אלא התשובה" – להתבונן במעשינו ולבדוק את דרכינו, שהלא אנו מאמינים שרק משום הרע שעשינו באו עלינו הצרות, ואם נתקן את דרכינו, ישוב ה להיטיב עימנו.

"על זה ודאי ראוי לבכות"                                                                    

ישאל הקורא: "מה כל כך חסר לנו בית המקדש? וכי אין בימינו מספיק צרות, אסונות, בעיות כלכלה, חוליים בגוף ובנפש, בעיות בשלום בית ועוד, עד שבאו חכמים והטילו עלינו את המשא הזה, לזכור ולהצטער על דבר שקרה לפני אלפיים שנה?". אכן, עצם השאלה, היא עצמה מבהירה לנו היטב את עומק החורבן. חורבן כה עמוק עד שאיבדנו את היכולת להבחין בין עיקר לטפל, עד שמעלתנו האמיתית והראויה לנו כמעט נשכחה ואבדה, ואין אנו מיצרים עוד כי אם על עניני היום יום, על זוטות של הא ודא.

הגמרא (ברכות ה) מספרת על רבי אליעזר שהיה חולה, ועל רבי יוחנן שבא לבקרו. כשנכנס רבי יוחנן אל החדר הוארו הכתלים מחמת יופיו. הביט רבי אליעזר החולה על רעהו ופרץ בבכי.

שאלו רבי יוחנן: "מדוע הינך בוכה? האם משום שלא למדת תורה דייך? הרי לא כל אדם זוכה ללמוד כפי רצונו, והלא העיקר הם הרצון והכוונה".

המשיך רבי אלעזר בבכיו.

"ואולי משום הצער שנצטערת בגידול בניך", הוסיף רבי יוחנן לנחמו, "אני עצמי איבדתי עשרה בנים...".

"לא אלו הן הסיבות לבכיי", נענה רבי אלעזר, "בוכה אני על יופייך, על היופי הזה העתיד לבלות בעפר".

אכן, תשובה מפתיעה היא זו, הבאה מפיו של אדם שכל חייו שאף לזכך את גופו מתאוות גשמיות ובז לחיצוניות. אולם מפתיעים עוד יותר הם דבריו של רבי יוחנן, שאף הוא, כרעהו, היה זך ונקי מתאוות גשמיות: "על זה ודאי ראוי לבכות"!. ובכו שניהם. מבאר המהרש"א פשרו של סיפור זה: הלא ידועים דברי רבי יוחנן "אני נותרתי מהיפים שבירושלים". מדוע אמר דווקא היפים שבירושלים? משום שיופיו של רבי יוחנן לא היה דווקא יופי גשמי גרידא, היה זה יופי קדוש ונשגב, יופי של צלם אלוקים, יופי ה"טומן" בחובו את יופייה וקדושתה של ירושלים עיר האלוקים "משוש כל הארץ".

כל עוד היה רבי יוחנן בחיים, יכול היה המתבונן בו להבין מהי קדושה, מהו יופי רוחני, מהו צלם אלוקים שאליו יש לשאוף. לאחר היפטרו מן העולם, איש כבר לא ידע כראוי מהו אותו יופי, מהי אותה קדושה, ואיש לא יצטער עוד על אבדנם.

על כן נענה רבי יוחנן לרעהו: "על זה ודאי ראוי לבכות", ובכו שניהם. על אותן העיתים, שכבר הגיעו בעוונותינו, בהם איש אינו שם על לב לשפלות מעלתם של ישראל, חסרון המקדש, וחסרון הקדושה והרוממות הרוחנית.

תשעה קבין יופי

ירושלים. "עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו", אומרים חז"ל (מסכת קדושין דף מ"ט). מהו סוד יופייה האבוד של ירושלים, אותו אנו חסרים ועליו אנו מתאבלים כל כך?

בזמן תפארתה נהגו בירושלים הלכות מיוחדות (מסכת בבא קמא פ"ג). הרחובות היו רחבים במיוחד ונאסר לבנות בהן מרפסות היוצאות אל הרחוב ומצרות את רגלי עולי הרגל. משרפות סיד או מקצועות אחרים הכרוכים בהעלאת עשן היו אסורים, שלא להשחיר ולכער את הבתים. גם ריכוזי אשפה אסורים היו בעיר מפני השקצים המצויים בהם, ואפילו חקלאות הכרוכה בזיבול המעלה ריח רע הייתה אסורה, כמו גם גידול תרנגולות ואווזים. השווקים הרבים שהיו בירושלים נוקו מידי יום! (בבא מציעא כ"ו), ומשהגיעו עולי הרגל לירושלים, יכולים היו לישון היכן שליבם חפץ, ואסור היה מן הדין ליטול מהם דמי שכירות, אף לא דמי שימוש במטותיו של בעל הבית (מסכת יומא י"ב). תאמרו – היה צר לבני ירושלים מפני האירוח הכפוי הזה? ההיפך הוא הנכון – "מנהג גדול היה בירושלים: מפה פרוסה על גבי הפתח. כל זמן שהמפה פרוסה אורחין נכנסין" (מסכת בבא בתרא צ"ג). מבאר רש"י: "תקנה טובה היא לקבלת אורחין, שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול".

"ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת יומא כ"א). מליוני בני ישראל עולים לרגל ופוגשים באחיהם הבאים מכל קצווי תבל, ושם, בירושלים, הם פוגשים בתים ולבבות פתוחים. מפגש זה היה כה מרנין ומרומם עד שהפליגו חז"ל במעלת המפגש ובארו את הפסוק "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב ג) – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים (ירושלמי חגיגה ג). אפילו היום, בשריד האחרון לכל הפאר הזה, בכותל המערבי של בית המקדש, ניתן גם כן לחוש משהו מעין "כל ישראל חברים", שיהודים מכל המקומות ומכל הגוונים מתקבצים יחד באהבה להתפלל לקונם ולבקש רחמים על עמם.

בכל ההמון העצום והחוגג הזה, אך טבעי היה שיקרו תאונות, אך מי ששיכן שמו הגדול בבית זה ובעיר קדשו, שמר על בניו הבאים לביתו. ניסים קבועים נראו בכל שנה בכל רגל ורגל, למליוני האורחים בעיר: "לא ניזוק אדם בירושלים מעולם, לא נפגע ולא נכשל (מעד), לא נפלה דלקה, לא היתה מפולת בירושלים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים" (מסכת יומא דף כ"א).

לא רק בשלושת הרגלים, כי אם בכל יום ויום היו חווים יושבי ירושלים את הנעשה במקדש. קול שער הגדול שבהיכל היה נפתח, והיתה נשמעת נגינת הלויים ושירתם. עם שחר נקרא הכרוז: "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". כל אלו היו הקולות שנשמעו תדיר בכל רחבי העיר (מסכת תמיד ל), וריח הקטורת מן המקדש אפף את רחובותיה, עד שהנשים שבירושלים לא היו זקוקות עוד לבשמים (מסכת יומא ל"ט).

כללו של דבר – "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מימיו" (מסכת סוכה נ"א).

וכל זה כאין וכאפס לעומת המקדש עצמו.

בהיכנסו של כל יהודי אל עזרת ישראל שבמקדש, לאחר הכנה והיטהרות, הוא חש באופן הברור ביותר במציאות ה ובהשגחתו הניסית, בביטול חוקי הטבע ובקדושה המיוחדת והנדירה אותה השרה ה על עמו.

מן השמיים הייתה יורדת אש על המזבח החיצון ורובצת עליו כמין אריה. צבעה היה עז כשמש, ולא יכלו כל מים שבעולם לכבותה.

עמוד העשן העולה מן המערכה שעל המזבח היתמר בקו ישר אל השמיים, "ועשן המערכה, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו" (מסכת יומא כ"א).

למעלה מכל זה, עבודת הקודש עצמה, סדר הקרבנות, הקרבת הקטורת ושאר עבודות המקדש, פעלו באופן תמידי על כל נפשות ישראל, עד שרוממו את כולן באופן עמוק לאין שעור, למצב של בהירות וזכות הנפש, שלווה, שמחה, ותודעה רוחנית גבוהה להפליא.

"לא לן אדם בירושלים ובידו עוון. (קרבן) תמיד של שחר (קרבן קבוע מידי בוקר) היה מכפר על עברות הלילה, ושל בין הערביים (קרבן קבוע לפנות ערב) מכפר על עברות היום" (ילקוט שמעוני ישעיהו ש"צ). כתב ה"ליקוטי מוהר"ן": "בזמן שבית המקדש היה קיים – היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב (ישעיהו א) "צדק ילין בה", ופרש רש"י: "כי קרבן תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, וקרבן תמיד של בין הערביים היה מכפר על עברות של יום: על כן אנו צריכין את בית המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו".

אנו... גם אם נשוב בתשובה ונתחרט על רוע מעשינו – היכן כפרתנו? ומי ימחק מנפשנו את רושם החטאים וזוהמתם?

מבולבלים, אובדי דרך, חסרי מנוח ועצה, נגועים בטשטוש ומבוכה תמידיים, מהלכים אנו על פני האדמה, שוקעים בנשיית השכחה על כל הטוב שאיבדנו, על כל היופי והחן של אמת שאין עוד בידינו. "אשר בנה לנו את בית הבחירה, לכפר בו על כל עוונותינו". אמנם, מכל קצוות תבל חזרנו סחופים ורוויים, כבנים אובדים, לארצנו, אך כמה קשה קבלתם של בנים שבים אלו אשר עיניהם נשואות אל ארצות נכר, אל תרבויות זרות, ומבלי לזכור, מבלי להתגעגע לעבר מפואר המצפה לשוב ולהבנות.

אמנם, כולנו חשים חסרון, אך רק מעטים מבינינו יודעים לקרותו בשם. כולנו "סחוטים" עד מוות מלהג פוליטיקאים אין סופי. מתלות מבישה בארצות נכר, מאויבים מבפנים ומבחוץ שהולכים ומרימים ראש. אולם, מעט מאיתנו מבינים כי תכלית כל המצוקות הללו אחת היא – להכיר את מי שאמר והיה העולם, לפנות אליו ועליו להישען. כבר הבטיח לנו הקב"ה: "ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוקים עימדי. אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" (שירת האזינו, דברים).

אף אמונתנו במשיח – שליח ה, גואל בשר ודם, שיבוא וישים קץ למצוקותינו, אינה מפלט דמיוני. וכי יש יהודי בימינו שאינו משתוקק לבואו של מנהיג אמיתי, גדול, בעל שאר רוח וחזון שאפשר ללכת בעקבותיו? הלא כל בעל לב רגיש מבין שהכל כאן רק "בינתיים", מן "בינתיים" לא רצוי, שדבר מה חדש ושונה לחלוטין אמור לצמוח ממנו.

עם כל העיפוש שאספנו בגלות הארוכה, ולמרות הקשיים בתקשורת בינינו לבין עצמנו, ישנה נקודה פנימית ועמוקה שמשתפת ומאחדת את כולנו – העייפות הגדולה מהשקר, מהמלחמות ומהאיבה, והצמא הגדול לחיים מתוקנים ונכונים. כאן, בארץ הקדושה, לפני שנים רבות מאד, ברך האלוקים את אברהם, אבי האומה: "כה יהיה זרעך – כעפר הארץ וככוכבי השמיים לרב" (בראשית י"ד ה). מדוע נמשלו ישראל דווקא לעפר ולכוכבים? מבארים חז"ל (מסכת מגילה ט"ז); "אומה זו – כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים, עולים עד לכוכבים".

ובכן, לעפר ומתחתיו כבר ירדנו. אין זאת כי אם הגיעה העת והשעה שנעלה עד לכוכבים. כשם שהגענו אל הארץ הגשמית בה הלכו וטוו אבותינו את עתיד זרעם, כך נגיע גם להיות ראויים להקרא "ישראל" ולהכיר במעלתנו האמיתית.

על זה אנו בוכים ומתאבלים בימי בין המיצרים – על גדולתנו האמיתית, על עם ישראל אחר, מתוקן ומטוהר יותר. עם שיקום מבין הריסות הבכי והזוועה, ויצדיק בקיומו את אלפי שנות הסבל והגלות. שנחזור ונהיה ראויים לכתרנו המקורי והקדוש. על זה במגילת איכה אנו מבקשים "חדש ימינו כקדם" (איכה ה כ"א).

ימי אבל אלו אינם, אם כן, עוד "מעמסה" של צער מיותר ונוסף על כל צרותינו. זוהי תקופה של התבוננות מזוככת וממוקדת בשורש הסיבות לכל מצוקותינו. זוהי הסתכלות בלב ליבו של השבר, על מנת לצאת ממנו חדשים ומעודדים.

המבין את שורש צערו וסיבת יגונו, עמוק ומר ככל שיהיה, יתמלא תקווה ביודעו את הסיבה: "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". בתיקון החטא, בהתנער האדם מהרע וההבל שהסתבך בו, ובהחזירו את אמונתו באלוקים חיים – יבוא הכל על תיקונו. זו, ורק זו הדרך היהודית, המקורית והבדוקה מימות עולם לשוב ולהכתיר את הטוב והקדוש, עד שיקויים בנו ובכל ישראל "ובילע המוות לנצח, ומחה ה אלוקים דמעה מעל כל פנים" (ישעיהו כ"ה ח).

כאב בלי תרופות הרגעה

אמנם, לתקן את דרכנו, להתייצב מול האמת המרה והשוקת השבורה של קלקול מעשינו דורש מאיתנו לכאוב, ואין לנו חשק לכך. אנו מעדיפים להדחיק, לשכוח, להכחיש ולעשות הכל – רק לא לכאוב. מכורים לתרבות העונג המערבית אשר בה "סבל" ו"צער" הם שמות נרדפים ל"רע", ומהווים כפירה במשנת הנהנתנות המזעזעת שיובאה אלינו בהצלחה מרובה כל כך מארצות נכר.

כאב שמודחק, שנשכח, שמוכחש, אינו חדל מלהתקיים בשל כך. הוא רק מחלחל בעצמות, הופך עוצמתי ומפלצתי יותר, אי שם באפלת קבורתו הכפויה. סופו למרוד גם בשיטות ההרגעה ובתרופות היותר חזקות, להתפרץ ולכלות גוף ונפש.

באים חז"ל, בעומק חכמתם, ומורים לנו: בכה, בן אדם. התבונן על עצמך ועל העולם בו אתה חי ובכה. צעק והתמרמר על העוול, על השפלות, על השקר, על הריחוק התהומי מאמת, מקדושה, מטוב, של אחיך היהודים, ושל העולם כולו. לא בשביל להתייאש, חלילה, להיפך – כדי לשחרר את הכאב. בשביל להביט בו בעיניים פקוחות ובלי פחד. משישתחרר, יאבד את עוצמתו ויחלש, ומתוכו עתידה לצמוח נחמה גדולה, ואמונה גדולה בכח שלנו למגר את סיבותיו, ולהביא את העולם ואת עצמנו לצעוד בדרך אל התיקון, התקווה והאור.

גם בחדשי השנה הדבר בא לידי ביטוי. מאורעות חודש אב הם הירידה שלפני העלייה, והכאב שלפני האור. "אב", ראשי תיבות "אלול בא", אב – הכאב, הוא ההקדמה וההכנה ההכרחית והבלתי נמנעת לאלול – חודש הרחמים והסליחות, חודש בו שערי השמים והלב פתוחים.

כן גם כתב קהלת, החכם באדם: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב י"ג). הקשה הזוהר הקדוש: וכי מהו החידוש שבדברים, היש אדם שאינו מבין שהחכמה עדיפה על הטיפשות? ומדוע אמר קהלת "וראיתי אני", כאילו מדובר כאן באיזו תובנה מיוחדת במינה, שאינה מובנת בפשטות?

מבאר הזוהר שכוונת שלמה המלך בדברים אלו היא "כיתרון האור מן החושך". מעלתו של האור היא דווקא כשהוא מופיע מתוך החושך. מעלתה של החכמה הינה דווקא כשהיא באה מתוך הסכלות, ומעלת המתיקות הינה דווקא כשהיא באה מן המרירות. כלשון הזוהר: "לא ידע איניש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא" (זוהר תזריע מ"ז) – לא ידע האדם להעריך את טעם המתיקות בטרם יטעם ויתנסה קודם לכן במרירות.

עקרון זה אנו שבים ומוצאים באופן נפלא בתפילתו של משה רבינו. כותב המדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אמור כך: ריבונו של עולם, עשה ממר מתוק". כן, זה הכל. פשוט וקצר. החידוש שבדבר הוא שכולנו, אולי אפילו משה רבינו, היינו מתפללים, מן הסתם, על כל צרה שלא תבוא: "ריבונו של עולם, עשה שלא יהיה מר. שיהיה רק מתוק". הקב"ה, בחכמתו האין סופית, שולל מהלך זה. מן המרירות, מן הכאב, אי אפשר להמלט. אך, כשמתעמתים איתו ולא בורחים, כשמפיקים ממנו את התועלת הראויה, אפשר לבקש "עשה ממר מתוק". יש מר. חייב להיות. לא ידע האדם טעם המתיקות בטרם טעם לפני כן את המר. בקשתנו רק שהמר יהפוך, ברחמי שמיים ובצירוף עבודתנו ומעשינו הטובים, למתוק.

תשעה באב – בכייה לדורות

חורבן הבית לא היה השואה הראשונה שניתכה על ראשנו בתשעה באב. שנים רבות לפני כן נגלה יום זה כמזומן לפורענות וקללה. כאשר חזרו המרגלים, לאחר שתרו את הארץ ארבעים יום, ומילאו את לב המצפים לשובם בדברי ייאוש וכפירה בגנות הארץ – ערב תשעה באב היה. "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר י"ד). כותבת הגמרא (מסכת תענית כ"ט): "ויבכו העם בלילה ההוא – אמר רבי יוחנן: תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות".

עם שלם, במשך לילה שלם, עמד מול השוקת השבורה של חלומותיו על הארץ המובטחת, ובכה.

מה חשו אותם בוכים? וממה נבע בכיים?

"ארץ אוכלת יושביה", טענו המרגלים בשובם. ארץ מקוללת, משונה במראיה ובאנשיה, מלאה בענקים ואנשי מלחמה שלעולם לא נוכל להם.

והשומעים – האמינו. האמינו, ובכו כל הלילה. "וילונו על משה ועל אהרון כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזו לו מתנו! ולמה ה מביא אותנו אל הארץ הזה לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה!" (במדבר י"ב).

היה זה בכי של ייאוש, בכי של כפירה בהבטחת ה לארץ זבת חלב ודבש, להשגחה פרטית, לניסי ניסים. איש לא שעה לזעקת המחאה של יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה: "טובה הארץ מאד מאד"! איש לא הסכים עם תוכחתם "אם חפץ בנו ה, והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו... אך בה אל תמרודו"!!! (במדבר י"ב).

בעקבות בכיית כפירה זו, לא זכו ישראל להכנס לארץ המובטחת. עשרות שנים שוטטו במדבר הגדול, וכל שדיברו בגנותה, למעט יהושע וכלב שדיברו בשבחה, מתו במדבר ולא ראו עוד את פניה. אם לא די בעונש המר הזה, בא הקדוש ברוך הוא ומוסיף עליו עוד "אתם בכיתם בכייה של חינם – ואני קובע לכם בכייה לדורות". מעתה, יהיה תשעה באב יום מקולל, והגדולות שבשואות שיותכו על ישראל יחולו דווקא בו. בכייה לדורות... ועד היום אנו בוכים בתשעה באב על חטא המרגלים וגזרת הגלות, על חורבן הבית הראשון והשני, על חורבן העיר הגדולה ביתר ואבדן רבבות בניה, ועל גרוש ספרד שחתם בדם פרק חשוב בתולדות עמנו.

מהו פשרו של עונש זה? האם הקב"ה נתן אותו כנקמה?

בודאי שלא. גם עונשיו המרים ביותר – מן הרחמים הם נובעים, ולתכלית תיקון החטא ומירוקו. לא כנקמת זעם, חלילה.

מהו, אם כן, פשר הדברים "ואני קובע לכם בכייה לדורות"?

באותו בכי נורא שבכו אבותינו על סף הכניסה לארץ, גרמו הבוכים קלקול עמוק. עם שלם בכה, וייאושו של הבכי חלחל עמוק עמוק בלבבות הבוכים, עד שהגיע גם ללב בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות. את משבר האמונה הגדול הזה, את אבדן התקווה ורפיון הידיים שהשריש בכל הלבבות, יש לעקור. תיקונו ועקירתו, בחסדי ה המרובים, היא באמצעות הבכייה לדורות! באותו היום ממש, בו הפך ליבנו נגוע בייאוש, אנו בוכים כבר אלפיים שנה, בכל שנה מחדש, אלא שהפעם בכיינו שונה לחלוטין. בכי מתקן, שבכל פעם "ממתיק" ומרפא לעומק את ארסו של הבכי ההוא.

כיצד?                                                         

אומרים חז"ל: "גזרה על המת שישתכח מן הלב". כדי לאפשר לחיים להמשיך, כדי להקל על סבלם של האבלים, גזר ה על המת שלאחר שנה ישתכח מהלב. כך טבוע בנפש האדם, שגם מתיו היקרים ביותר ישתכחו מן הלב ברבות הימים והשנים.

הנה, אלפים בשנים אנו בוכים על "מתנו", על חורבן המקדש ותפארת ישראל, ועל שפלות מצבם של בני עמנו. היתכן שה"גזרה על המת שישתכח מן הלב" אינה תקפה על בית המקדש החרב? היתכן לבכות זמן רב ומופלג כל כך על חורבן כה קדום ורחוק? הלא מן הדין היה עלינו להתנחם, להתנער מזכרונות העבר, ולהתחיל בחיים חדשים. מניין הכח להתאבל ולבכות?

אין זה כי אם "מתנו" לא מת! עתיד הוא לשוב ולחיות. עתיד מקדשנו להבנות, ועתידה תפארתנו וקדושתנו להתגלות.

אין זה מת שישתכח מן הלב. אין זה זכרון רחוק מדפי העבר. חי וקיים הוא בעצמותינו וליבנו. על כן, לעולם נמאן להתנחם, ועד שיאיר מחדש אורם של ישראל ומקדשם – לא נחדל מאבלנו.

בכיינו, אם כן, אינו בכי של ייאוש כאדם שמתו מוטל לפניו. זהו בכי של תקווה גדולה, שעדיין אנו מאמינים, מקווים ומייחלים לתקומתנו ותקומת מקדשנו."ואני קובע לכם בכייה לדורות". בכל שנה ושנה,למרות שעברזמן כה רב, אנו ממשיכים לבכות. בכי מתקן, בכי של תקווה עצומה, של אמונה שלמה "חפץ בנו ה – והביא אותנו אל הארץ הזאת", ויבנה לנו מחדש מקדשנו "לכפר בו על כל עוונותינו"!