"עם טרשת עורקים הצלחתי לכבוש את ההימלאיה"

"עם רצון, נחישות והתמדה אפשר לטייל ולראות עולמות. כן, גם עם מוגבלויות פיזיות", במשפט זה פותחת דרורה בהרל את שיחתנו. מבחינתה זה לא משפט תיאורטי, אלא היא אומרת אותו מתוך ניסיון - היא בת 78, אחרי ניתוח מעקפים ואבחון של טרשת עורקים, מה שהוביל אותה ל-70% נכות. ובכל זאת, היא לא מוותרת על התחביב שמלווה אותה כבר מאז היותה צעירה – יציאה לטיולים רגליים, גם במסלולים קשים ומאתגרים.

זה מה שגרם לה בשנים האחרונות לטייל במדינות מגוונות ברחבי העולם. לעתים ברכבי שטח, בטיפוס רגלי, במעבורות, באוויר ובים. "הבריאה כל כך מדהימה – איך אפשר שלא ליהנות ולהתפעם ממנה?" היא שואלת בחיוך, כארבעה חודשים אחרי ששבה ממסעה האחרון. "אז נכון שלפעמים אני מרגישה שקשה לי, אבל לגמרי לא עברתי את הגיל. כי אפשר להמשיך לטייל גם בגיל מבוגר ואפילו עם נכות. צריך פשוט לרצות".

בין חיים למוות

ההתמודדות עם טרשת העורקים אינה הזירה היחידה בה מצאה את עצמה דרורה מתמודדת. הפעם הראשונה בה היא התייצבה מול קשיי החיים הייתה בגיל 30, כשהתאלמנה באופן פתאומי מבעלה ונותרה עם שני ילדיה הקטנים – בני שש וחצי ושלוש. "היה הלם וקושי גדול מאוד", היא מספרת, "בפרט שבאותם ימים הייתי צריכה לפרנס אותם לבדי, עוד לפני שהספקתי אפילו לרכוש מקצוע. אבל הבנתי מהר מאוד שלהתמרמר זה קל, אבל אם אני באמת רוצה לעזור לעצמי, אז מוטל עליי ללמוד ולצאת לעבוד. כך התחלתי ללמוד היסטוריה והוצאתי תואר וגם דוקטורט. לאורך כל תקופת הלימודים ניצלתי בכל פעם ימים של פנאי וחופשות, כדי לצאת עם הילדים  לטיולים ולמסעות. זה היה תחביב שליווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, אף פעם לא הזנחתי אותו. הוא חלק מהחיים שלי.

"החיים שלי תמיד היו עמוסים ומאוד אינטנסיביים", היא מוסיפה, "בזמן הלימודים הייתי עוזרת הוראה באוניברסיטת תל אביב, כל זאת יחד עם גידול הילדים והשקעה בתחומים נוספים. האמת היא שלאורך כל השנים חלמתי על הרגע שבו אצא לפנסיה ויהיה לי יותר זמן כדי לטייל ברחבי העולם ולהכיר מקומות מרתקים. זה דבר שתמיד עניין אותי. רק שלא העליתי לרגע בדעתי שתתגלה אצלי מחלה שתמנע ממני להמשיך לטייל".

טרשת העורקים התגלתה אצלה ממש במפתיע. "הייתי ערב נסיעה לקניה", מספרת דרורה. "ממש ערב הטיסה הבחנתי בכתמים אדומים על כפות הרגליים וחשבתי שזו בוודאי אלרגיה. החלטתי לא להזניח ופניתי לרופאת עור. היא בדקה אותי וטענה שהבעיה כלל אינה קשורה לעור אלא לכלי דם. היא הפנתה אותי למומחה לכלי דם בתל השומר, והוא אבחן מיד שיש צורך בניתוח".

איך הרגשת עם כזו בשורה?

"האמת היא שהייתי בהלם. לא האמנתי שמתפתחת אצלי כזו מחלה. אמנם במשך שנים קודם לכן היה לי קשה ללכת והתלוננתי על קשיי הליכה, אבל לא תיארתי לעצמי שיש לי ממש חסימה של עורקים".

דרורה עברה את הניתוח, מצבה השתפר והיא גם טסה כפי שתכננה. אלא שלאחר כשנה וחצי הסתבר שהמעקף שנעשה לה במהלך הניתוח נסתם לגמרי, ורגלה הייתה בסכנת קטיעה. "שוב הבהילו אותי לחדר ניתוח, והפעם הניתוח הסתבך מאוד", היא מספרת, "הדבר היחיד שאני זוכרת הוא שאני צועקת לרופאים: 'אין לי אוויר, אני לא נושמת!' אחר כך איבדתי את ההכרה למשך חמישה ימים שבהם הרופאים נלחמו על חיי. הם בעצמם אמרו לי שהמצב שלי היה קריטי, אבל כנראה שהבורא החליט שטרם הגיע זמני לעזוב את העולם". הזיכרון הבא שלה הוא מההתעוררות בטיפול נמרץ. "פקחתי את העיניים וראיתי סביבי את החדר, עם כל אביזרי ההחייאה. רק אז הבנתי כמה שמצבי היה קשה, הבנתי שנעשה לי נס". 

דרורה הבריאה, אך מצבה של הרגל אף פעם לא שב להיות כמו בעבר. "אני מוגבלת, יש לי 70% נכות וזו לא תופעה שעוברת", היא מציינת בהשלמה. "זה מאוד מתסכל לראות את האחרים צועדים בקלילות ורק אני נשרכת. בפעמים הראשונות זה היה לי ממש לא פשוט, אבל לרגע לא עברה בי מחשבה שזה איתות על כך שאני צריכה להפסיק. להיפך, דווקא ההתמוטטות שחוויתי גרמה לי להבין שהחיים קצרים כל כך, ופשוט צריך לנצל כל רגע ורגע. זה נכון בכל המובנים, אני באמת חושבת שהסקתי תובנות משמעותיות. החלטתי פשוט להספיק בחיים כמה שיותר".

לא נחה לרגע

באותם ימים דרורה עוד עבדה כמורה, אז היא יצאה לטיולים רק בחופשת הקיץ, אך מרגע שיצאה לפנסיה תדירות היציאות רק עלתה. "הפכתי להיות 'הסבתא המטיילת'", היא מציינת בהומור, "אני טסה למדינות רבות ברחבי העולם, ומבקרת גם בהרי ההימלאיה ובנפאל. אני לא רק מטיילת, אלא גם מצלמת ומתעדת נופים, מקומות ופרוטרטים. זה כמובן דורש ממני המון מאמץ, כי אלו לא טיולים פשוטים, אלא מסעות ארוכים, חלקם במקומות בהם יש אוויר דליל מאוד בגלל הגובה הרב, או שצריך לצעוד המון זמן ברגל בעליות תלולות, בזמן שהגוף לא תמיד מציית למה שמתבקש ממנו ולפעמים אפילו לצעוד מהג'יפ למלון זה אתגר לא פשוט. צריך גם להבין שהטיולים שלי נעשים לעתים בזמנים שבהם הכל סביב היה קפוא והנסיעות התנהלו בתוך הרים של שלג".

אז איך באמת את עושה את זה?

"מהר מאוד הבנתי שיהיה לי קשה להתאים את עצמי ללוח הזמנים ולהספקים של קבוצות מאורגנות, לכן העדפתי לשכור הדרכה פרטית, וכך אני מתנהלת בקצב שלי ובאופן שמתאים לי. מאז שיצאתי לגמלאות אני יוצאת לשניים או שלושה טיולים בשנה. לאחרונה גם הוצאתי ספר בשם 'לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות' בו אני מתעדת את יומני המסע והצילומים שלי. ניתן להשיג את הספר כיום בחנויות הספרים".

כריכת הספר לכבוש את ההימלאיה - לטייל עם מוגבלות

אבל בטיול האחרון, לפני כארבעה חודשים, ארע דבר לא צפוי. שלושה שבועות אחרי שהגיעה דרורה לחו"ל היא נדבקה בווירוס ולאחריו בווירוס נוסף שהיה אלים במיוחד. "במקום לטייל שישה שבועות טיילתי בקושי שלושה שבועות", היא מציינת בצער, "לא נותרה לי ברירה ונאלצתי לחזור הביתה. הנס היה שהרופאה המקומית ליוותה אותי לאורך כל הדרך ואף הגיעה איתי ממש לשדה התעופה. הנס הגדול עוד יותר הוא שברוך ה' הצלחתי לחזור הביתה בשלום".

אבל אם מישהו חושב שדרורה החליטה להישאר בין ארבעה קירות, הוא כנראה לא מכיר אותה. בימים אלו היא מטיילת הרבה מאוד ברחבי הארץ. "גיליתי שארצנו הנהדרת יפה לא פחות מהרבה מקומות בעולם, למדתי להכיר את רמת הגולן ועוד אזורים מרהיבים. אגב, גם לטיולים בארץ אני יוצאת בליווי מדריך פרטי, כי יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לשמוע ולדעת עליהם".

ומה אומרים הרופאים על כך שהפציינטית שלהם לא מסוגלת לנוח?

דרורה מחייכת. "לפני כ-20 שנה, כשהרופא שמע על כך שאני מתכננת מסע ברחבי העולם הוא הקים קול צעקה. בעיקר מתוך דאגה לי ולרגל שלי. כששבתי וסיפרתי לו שטיילתי בהרי ההימלאיה הוא התקשה להאמין, אבל כשראה שמצבי הגופני רק משתפר, הוא התחיל להבין שאני אחראית ולא מסכנת את עצמי. מאז הוא דווקא משתף פעולה בשמחה, רק שמקפיד לדרוש ממני לעבור ביקורת מסודרת לפני כל טיול".

ויש לה גם מסר לכל מי שאוהב לטייל: "תמשיכו להאמין בעצמכם, ולדעת שתמיד אפשר לטייל ולראות עולם. זה לא משנה אם בארץ או בחו"ל, בכיסא גלגלים או ברגל, אם רק רוצים – אפשר תמיד להגשים חלומות. אני ההוכחה".