פרשת וירא: מדוע נתן אברהם אבינו דווקא חלב לאורחיו?

פרשת "וירא" פותחת בהכנסת האורחים המפורסמת של אברהם ושרה, והתורה אף מפרטת את המאכלים שאברהם ושרה הכינו לאורחים שהתבררו כמלאכים.

"מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ". המפרשים מבארים שאברהם נתן להם קודם חמאה וחלב, ורק לאחר מכן הגיש להם בשר עגל, בהתאם להלכה לפיה מותר לאכול בשר אחרי חלב, אך לא להיפך (מלבי"ם ועוד).

יודעים אנו שלכל פרט בתורה יש משמעות עמוקה ותוכן אינסופי. מדוע התורה בוחרת ליידע אותנו אילו מאכלים הגיש אברהם לאורחיו? מהו מוסר ההשכל שאנחנו יכולים וצריכים ללמוד מכך?

כשחושבים על התפריט, מובן מדוע אברהם בחר להגיש לאורחיו בשר, שהרי זו מנה המכבדת את האורחים, אולם מדוע אברהם פתח את הארוחה דווקא עם מאכלי חלב?

הסיפור של הכנסת האורחים הוא לכאורה סיפור החסד הראשון המופיע בתורה, סיפור של חסד "פשוט" בין אנשים זרים, והוא מכיל בתוכו אמירה גדולה לכל עושי החסד שיהיו בעולם.

מקובל לחשוב, ששיתוף של משהו עם מישהו אחר, מהווה הפסד עבור המשתף. כשיש לי מאה שקל ואני נותן אותם לצדקה, אני לכאורה מאבד את הסכום הזה וחשבון הבנק שלי מצטמצם. כשיש לי כמה מנות בשר ואני נותן אותן לאורחים, אני לכאורה מפסיד את אותן מנות. כשאני מקדיש מזמני כדי לסייע לחבר, לכאורה הזמן שלי מצטמצם.

האמת היהודית אומרת שההיפך הוא הנכון. ככל שאתה נותן יותר, אתה מקבל יותר, והדוגמא הכי טובה לכך הוא החלב. כמות החלב שפרה מסוגלת לייצר, תלויה בדרך כלל בכמות שהיא מניקה. ככל שהפרה מניקה יותר את העגל, כך גופה מייצר יותר חלב. כאשר הפרה מפסיקה להניק, ייצור החלב הפנימי שלה נפסק.

זו אחת הסיבות הרוחניות לכך שהקדוש ברוך הוא ברא את הטבע באופן שבו תינוקות ניזונים מחלב אימם. באמצעות תהליך טבעי זה של הזנת תינוקות, ניתנת לאם הזדמנות להטביע בתודעתו העדינה של ילדה את האמת על מידת הנתינה. ככל שתיתן יותר, כך תקבל יותר. בדיוק כמו החלב שאתה שותה עכשיו, ככל שאני חולקת אתך יותר, כך יש לי ממנו יותר.

לעתים קרובות מאוד, אורחים - במיוחד אם הם זרים - מרגישים לא בנוח להתארח בבית של מישהו אחר ולאכול אוכל של אדם אחר. אברהם אבינו רצה לתת לאורחיו את התחושה הנעימה ביותר, בכך שהוא הציע להם בתחילת הארוחה חלב ומוצרי חלב, המשקפים את הגישה היהודית לנתינה. נתינה היא כמו חלב: ככל שאתה נותן יותר, כך אתה מקבל יותר. "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (רות רבה, ה'). הכלל הזה נכון ביחס לכל סוגי הנתינה.

דווקא במעשה החסד הראשון המופיע בתורה, מלמדת אותנו התורה את הידיעה הזו - ככל שתיתן, כך תקבל. תפסיק לתת – יש חשש שתפסיק לקבל.

בואו נרבה בחסדים וכך נתמלא עוד ועוד בשפע מן השמים.